משאלה

רות נצר | 30/7/2014 | הרשמו כמנויים

היום פגשתי שיר של ידידי המשורר יוסף עוזר, שנוגע לימים אלה ממש, והשיר מובא כאן

ברשותו:

וְשִׁיר שֶׁל הָגָר מְצַלְצֵל מִתּוֹךְ חֵמֶת מַיִם

מְהַדְהֵד בָּהָר

זוֹחֵל בְּכָל יַמּוֹת וַאֲגַמִּים וּנְהָרוֹת

וְאַחַר כָּךְ בָּאָה מִרְיָם בְּחָכְמָה שֶׁל בְּאֵר

וּבָאָה רָחֵל עִם אֶבֶן כְּבֵדָה עַל פִּיו וְעַצְבֻיּוֹת אִשָּׁה

בָּאוּ כָּל מֵי הַנָּשִׁים שֶׁנָּגְעוּ וְגָעוּ, גָּאֹה גָּעוּ

וְאַחַר כָּךְ דָּמִים בְּדָּמִים נָגָעוּ

שׁוּב עָלוּ הַמַּיִם שֶׁל רִבְקָה בְּתִקְוָה לִשְׁטֹף קְצָת אֶת הַדָּם הַזֶּה

אֶת כָּל הַדָּם מְהַקַּרקַשְׁתָא וְהָאִיצְטוֹמְכָה וְהָאוּרְשָׁלִים

וּבָאוּ מַיִם רַבִּים שֶׁלֹּא הִכִּירוּ מַה שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי,

וְעַכְשָׁו אֲחִי יִשְׁמָעֵאל, הַמַּיִם רוֹתְחִים, יַגִּיעַ גַּם הַקָּפֶה שֶׁלְּךָ

בַּקָּצֶה בַּקָּצֶה נִדָּחֵף זֶה אֶל זֶה בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים וְנַשִּׁיק לְחַיִּים

כִּי אַחִים נָכִים אֲנַחְנוּ, נָכִים וְלֹא נֶאֱנָחִים מִכָּל הַצָּמָא הַמְּעֻפָּשׁ

לִדְבַר אֱלֹקִים חַיִּים, לִדְבַר מַיִם לֹא מֵתִים, לֹא רְקוּבִים

שֶׁתַּחְלִיף אֶת קַשְׁתוֹתֵיךָ בְּמֵיתְרֵי עוּד, נִחְיֶה בְּיַחַד וְנָמוּת לְחוּד

שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָנוּ עוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים.

(עֵמֶק יִזְרְעֶאל יְרוּשָׁלַיִם, הוצאת אפיק. 2013. עמ' 112)

עיקרו של השיר מוליך אל סופו, בקריאה אל כולנו, אחים נכים, צמאים לדבר אל חי, שמבקשים שישמע האל, שלא נלחם זה בזה.

ותחילתו באיזכור נשות המקרא – הגר, מרים, רחל, רבקה - הכרה במשאלה שהיסוד הנשי בנפשנו ובעמנו, יסוד האמהות מביאות המיים החיים, מי הבאר ומי הרגש ומי החמלה, יבוא וישטוף את הדמים, כי "דמים בדמים נגעו".