הסרט 'ניצוד' – על הצייד ועל הניצוד
רות נצר | 6/4/2013 | הרשמו כמנויים
'ניצוד' (2012) הוא סרטו של תומאס וינטרברג. גבור העלילה הוא איש סימפתי, לוקאס, גרוש שעובד כעוזר גננת בעירה המקומית. יש לו קשר מצוין עם הילדים בגן, עם בנו וכן עם בת החברים שלו, קלרה שלומדת בגן בו הוא עובד. הילדה מוזנחת למדי על ידי הוריה ופעמים אחדות לוקאס הוא זה שלוקח אותה לגן או הביתה. את מצוקתה אנו רואים מעצם העובדה שהיא סובלת מסימפטום כפייתי לפיו אינה יכולה לדרוך על קוים במדרכות. קלרה אוהבת את לוקאס, משום טוב לבו והרגישות שלו כלפיה, ואף מעניקה לו מתנה בצורת לב ומנשקת לו על פיו. לוקאס אומר לה שאת המתנה כדאי שתתן למישהו אחר ושלא מנשקים לשום אדם בפה אלא רק להורים. הילדה שסרבו למתת אהבתה מספרת לגננת שהיא שונאת את לוקאס ושיש לו בולבול זקוף. הגננת נבהלת ונוצר מחול שדים של האשמתו של לוקאס בהטרדה מינית, כל הכפר, מלבד חבר אחד, מנדה אותו, הוא מוכה קשות, ואף אוסרים עליו להכנס לסופרמרקט.
הילדה מנסה פעמים אחדות לומר שהמציאה את הספור הזה אבל המבוגרים מהסים אותה ובטוחים שהיא משקרת מפחד. אף אחד לא מעלה בדעתו להטיל ספק בעלילה. זו הבעיה הקשה שהסרט מציג – עד כמה בקלות נגרף הקולקטיב אל הרוע, השנאה והאלימות, ועד כמה שיש צורך במציאת שעיר לעזאזאל חברתי.
כל זה מתרחש בעירה קטנה שבה טקס החניכה של בחור מתבגר של הצטרפות לעולם הגברים הוא הרג צבי. מתוארת חגיגה של טקס הבגרות של בנו של הגבור ובו מוענק לו רובה של המשפחה, ולמחרת יוצאים הגברים יחד, והוא ואביו לצוד צבי. אנו רואים את עדרי הצבאים עתירי הקרניים, שהם חיות מעוררות תחושת הוד. קשה להבין איך עדיין משתמר נוהג אכזרי כזה של הוכחת גבריות בהרג חיה אצילית זו, כשאין צורך בציד הצבי כבשר מאכל בחברת השפע שלנו, ואין עוד צורך בכישורי צייד כדי להיות מותאם לכישורי החיים בחברה המערבית בת ימינו. סביר מאד שבסקנדינביה שבה מרובים עדרי הצבאים היה הצבי חית הטוטם (האל השבטי) , שמלכתחילה אסורה בצייד. בנצרות הצבי מקושר עם ישו. באגדה נוצרית מסופר על צייד שרדף אחרי צבי ביער, עד שהצבי הסב אליו את פניו ושאל אותו למה הוא רודף אותו ואז הצייד מבחין בצלב שבין קרניו. ביהדות – הצבי מקושר עם האהוב האלוהי בשיר השירים והערגה אליו. כאן אני נזכרת בסרט האמריקאי 'צייד הצבאים' (1978): בתחילתו, במהלכו של מסע צייד, מייק שנודע ביכולת הקליעה שלו הורג כמדי שנה את הצבי הטוב ביותר. אבל בסוף הסרט, אחרי שמייק עובר את זוועות מלחמת ויאטנם, למרות שנקרית בדרכו ההזדמנות להרוג את הטוב בצבאים, הוא מניח לו לחיות.
אבל ב'ניצוד' נראה שהאנשים איבדו את הקשר הראשוני ונומינוזי לטבע ולחיות. (יחס נומינוזי כלפי הצבי ימצא הקורא בספור של פוקנר 'הראשונים' (בתוך הספר 'רד משה'), ובספר של מיכאיל פרישווין 'ז'ן שן').
הסרט מתחיל ביריה של לוקאס עצמו שהורג צבי בצייד צבאים וגם מסתיים בצייד צבאים (כשמישהו יורה במכוון או שלא במכוון כלפי לוקאס במקום כלפי הצבי). יש כאן מסר על העוול באלימות המובנית בצייד זה של חיה בכלל ובמיוחד של חיה אצילה כל כך. אותה אלימות קשה מופנית בהמשך וכל כך בקלות אל גבור העלילה. שם הסרט הוא ניצוד,The Hunt וצייד הצבאים מועתק אפוא אל צייד האדם. היריה כלפי לוקאס בסוף הסרט מעידה על כך שהמנטליות האלימה של אנשי הכפר ממשיכה להתקיים ולהוות סכנה ולא רק לו. כמו כן יריה זו מעידה על כך שגם בסוף כשלוקאס מזוכה מהעלילה והחברה מקבלת אותו מחדש נשארת בו תחושת הניצוד – של מישהו יורה בי או עלול לירות בי. לא מייד משתחררים מחוויה ממושכת כזו.
נראה לי שבסרט 'ניצוד' טקס החניכה של צייד צבי איבד את משמעותו הנכונה, ואין חניכה תחליפית נכונה. האם בדניה שאין בה מלחמות זקוקים הגברים לניתוב האלימות לציד חיות? בין השאר הורגים אנשי העירה את הכלבה של לוקאס כנקמה בו. בהקשר זה אזכיר את הסרט 'תרז' שעולה עכשיו לאקרנים ובו מתואר בעלה של תרז כאיש שעיקר עיסוקו הוא צייד בעלי חיים ביערותיו רחבי הידיים. בכך גם מבוטאת אטימות לבו שאנו רואים במקביל גם ביחסו כלפי אשתו.
כדאי לשים לב לתהליך ההתחזקות הפנימית שעובר לוקאס. מאדם פסיבי, שאף אינו עונה ישירות על האשמתו בהצהרת חפות מיידית, ואינו דואג מייד לקחת לעצמו עורך דין, אל אדם אקטיבי ונחוש שמתעקש על זכותו להיכנס לסופרקמרט ולקנות בו, למרות האלימות שהוא סופג שם, והוא הולך לכנסיה בערב חג המולד למרות שהוא מנודה על ידי כולם, ומתעמת עם חברו הטוב, אביה של קלרה, שבגד בו כשהוא מתכחש לחברות ארוכת השנים ביניהם. מהלך התפתחותי זה אצל הגבור הופך אותו באמת לגבור. זה גורם בסופו של דבר למפנה אצל החבר שלו, שמוליך כנראה להסרת אשמתו.
הדגש מושם בסרט על עלילת השווא ורוע האנשים בקהילה, שעיוורים לרוע שלהם עצמם ונסחפים בהתנפלות קולקטיבית כלפי לוקאס. דגש זה עשוי להסיט את המבט מהתהליכים שעוברת הילדה הקטנה. נראה שבעזרת ספור השווא שבדתה היא מצליחה להשיג סוף סוף את תשומת הלב המלאה של הוריה, שעד כה היו שוכחים בדרך קבע להביא ולקחת אותה מהגן, מעתה היא במרכז תשומת הלב, מחובקת ומלוטפת. המחיר שהיא משלמת, שלא עוסקים בו בסרט, הוא כפול: היא עלולה לאבד את האמון בעצמה מה אמת ומה דמיון בדבריה, והיא נהיית על כורחה נושאת אשמה על עלילת השווא. ואם היה סרט המשך לסרט הזה – על כך היה עליו להתמקד. הספר והסרט 'כפרה' (על פי ספר של איאן מקיואן 2007) עסקו באשמה לכל החיים שהגיבורה נושאת איתה על האשמת שווא מינית כלפי מי שהכזיב את מאווייה הרומנטיים.
