המפלצת שאהבה לנוח/ 'סיפור טיפולי' מאת שי גיל
חברי הקהילה | 28/3/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
לפני שנים רבות מאוד, בביצה עמוקה ומלאת בוץ סמיך ומסריח, התגוררה מפלצת גדולה ומפחידה . והמפלצת אהבה לישון כל היום, ובגלל שהייתה גדולה ומפחידה, אנשים לא הטרידו אותה, האמת היא שרוב האנשים כלל לא ידעו על קיומה, שכן מי שכן פגש אותה, אתם מבינים, בדרך כלל לא חזר על מנת לספר על כך. וכך הייתה שוכבת כל היום, מדי פעם מתהפכת מצד לצד, או מפהקת או סתם משתזפת ומתגלגלת בבוץ. כשהייתה רעבה, הייתה פותחת פה גדול, כמו לוע של הר געש כבוי, ולתוך הפה נפלו פירות ועלים וזבובים ואפילו ציפורים שנקלעו בטעות אל לועה האפל. ואז הייתה שוב מגלגלת עיניה, משהקת והולכת לתנומת צהריים. וכך חלפו שנים רבות מאוד, אולי אלפי שנים והמפלצת הישנונית שבביצה שהתייבשה התחברה מבלי ששמה לב לכך לאימא אדמה. היא לא זכרה מתי הפעם האחרונה שזכתה לביקור וסיפרה לעצמה שהיא לא זקוקה לאף אחד, ממש לא, ככה לבד באדמה הכי טוב, אולי בעצם לא הכי טוב, אבל די בסדר, אפילו שכחה לרגעים שהיא מפלצת שכולם מפחדים ממנה, פשוט משום שלא הגיע אף אחד שאפשר להפחיד, טוב האמת שלא מרגישים כלום כשישנים כל הזמן. אבל, עמוק עמוק בלב האדמה העצום שלה, היא מתגעגעת למישהו, למשהו, לא יודעת בדיוק למה ואולי זה לא ממש געגוע, רק מן דקירה כזו שצובטת בחדות ונעלמת. מדי פעם כשהיא מתעוררת, או מתעטשת, או מפהקת פיהוק גדול ומגרדת מתחת לבית השחי, מזדעזעת ונרעדת לרגע האדמה ובני האדם עוצרים נשימתם בחרדה ואחר כך נרגעים וממשיכים במעשיהם, כאילו כלום לא קרה. אם נקשיב היטב ברגעים אלה, נוכל לשמוע גם בכי חרישי ועתיק מאוד, שמרגיש כמו אד לח וחם שעולה מהאדמה ויכול לפעמים להרטיב את העיניים.
