פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על שמאל ועל ימין

על שמאל ועל ימין

שמואל ברנשטיין | 16/12/2012 | הרשמו כמנויים

הרעיון של שתי מפלגות גדולות, הוא משאת נפש בפוליטיקה הישראלית. והנה, בתקופת טרום בחירות זו, הימין עושה צעד משמעותי לקראת איחוד, ואילו השמאל, שכה מבקש להציג אלטרנטיבה לשלטון הליכוד בראשות נתניהו אינו מצליח להתאחד ואף ממשיך להתפצל ולתסכל בכך רבים מן המצביעים.
צד ימין, באנגלית הצד הנכון, המקובל - right, לעומת צד שמאל, הצד החלש (Old English: lyft, left = weak), הצד הרע או האפל – sinister, צידו של סמאל, או מה שנשאר או נעזב – left. ימין הוא המזרח כאשר מביטים צפונה – מקום זריחת השמש, הוא גם מקום מושב הכבוד, מושבם של האל, הפטריאך, המלך, האב. שמאל הוא המערב, כאשר מביטים צפונה – מקום שקיעת השמש, גם מקומה של האשה – המלכה, האם, גם של השטן. בעולם המערבי, לצד שמאל יש אם כן קונוטציה תרבותית שלילית מלכתחילה.
המרכיב הפטריארכלי, הגברי, כפי שמיטיבים לנתח לפנינו יונג, נוימן, אליאדה ואחרים, הוא המרכיב המודע, הבונה את התרבות – מלכד את הקהילה על ידי ארגון ומבנים לצורך התמודדות עם הטבע והמציאות בפעילויות של מאבק, כיבוש, ציד, עיבוד חקלאי, בניה, מדע, טכנולוגיה, ייצור וכיוצב' (וזאת דווקא משום הכורח ההתפתחותי של הגברים להתלכד בקבוצה כדי להתחזק בשל הפחד מפני הנשי, הלא-מודע, המושך-מאיים תמיד בבליעתם בחזרה). הנשי הוא העזר כנגדו – כפירושו של רש"י: זכה – עזר, לא זכה -כנגדו. כלומר במצב החיובי זהו צד של התמסרות, התאחדות ועזר התורמים להפריה וליצירה (מוזה למשל) ובמצב השלילי זהו צד של חתירה והתנגדות התורמים לאי-נחת, לפרוק ולהרס.
קשירת הגברי לימין והנשי לשמאל היא טבעית למבנה הפטריארכלי, המגדיר את הגברי ככוח מארגן ובונה ואת הנשי ככוח חתרני, מאיים ומפרק. אפשר להבחין בכך בנקל במערכת הערכים של שלשת הדתות המונותאיסטיות הגדולות שהן מבנים פטריארכליים מובהקים.
ימין פוליטי הוא הזרם המחזיק בעמדות מסורתיות, שמרניות, לאומיות או לאומניות.
שמאל פוליטי הוא הזרם המחזיק בעמדות ליברליות, סוציאליסטיות או רדיקליות.
מחקרים מלמדים שהימין הפוליטי הנוטה להיות יותר שמרן, מזדהה עם ומכבד את הסמכות, מלוכד, ואילו השמאל הפוליטי נוטה להיות מתריס ומתקומם, יותר מפולג ומתקשה להתאחד בשל הקושי לוותר על ריבוי עמדות.
על רקע הקונוטציה השלילית של שמאל מקדמת-דנא, יחד עם המטען השלילי הרב שנוסף לסוציאליזם ולקומוניזם במאה העשרים עם התפתחותו, המאכזבת תקוות גדולות, של הקומוניזם למשטרים טוטליטריים ופשיסטיים, אין תמה שגם מפלגות גדולות הדוגלות בהומניזם, בזכויות הפרט ובמדיניות רווחה, נרתעות מלכנות עצמן שמאלניות. השמאל נותר איפוא למפלגות קטנות ורדיקליות יותר, שאינן ממש מתחרות על השלטון.
על רקע דומה - הקונוטציה הלאומנית-גזענית-פאשיסטית של הימין הקיצוני, גם מפלגות ימין גדולות מעדיפות לזהות עצמן במרכז הפוליטי. וכך המאבק על השלטון מתרחש במרכז, בין המפלגות הגדולות שלימינו ולשמאלו.
תופעות אלה ניכרות היטב כעת בפוליטיקה הישראלית לקראת הבחירות:
שני מייצגים בולטים של העמדה הימנית-גברית -אגרסיבית – נתניהו וליברמן מצליחים להתלכד למרות פערים, גם נפתלי בנט, מנהיג 'הבית היהודי' שאמנם מתריס כנגדם מימין, מכריז מראש על חבירתו אליהם (נשמעות טענות שהוא אינו בליכוד בגלל... השפעתה של שרה על ביבי). ומנגד, השמאל (או המרכז כפי שמפלגות אלה מעדיפות להתקרא, ובעצם הכוונה כאן היא לומר אנחנו ליברלים, אבל לא סוציאליסטים ולא רדיקלים שזה גם לומר: אנחנו עם מרכיב נשי וגברי מאוזנים ולא רק מרכיב נשי) – דחה את הגברים מבין מנהיגיו. הגבר היחידי במנהיגות מפלגות השמאל-מרכז הוא כעת יאיר לפיד – אבל הוא אינו בדיוק ה'גבר' במסורת הישראלית המיליטריסטית – הוא איש מדיה, רך וחביב, ה'מאמי' של הצופות... ברק, מופז וגם עמיר פרץ ואורי שגיא, נדחו והושפלו. כל אחת ממפלגות השמאל-מרכז אמנם מכריזה על עצמה כאלטרנטיבה לשלטון, אך הן אינן נתפסות כמאמינות בכך אלא כשואפות להיות בקואליציה עם נתניהו, שלו הסיכוי הגבוה ביותר הנראה להרכיב את הממשלה הבאה, ודי ברור שזו תהיה זוגיות של 'כנגדו' ולא של 'עזר'...
ישראל, בשל מיקומה כטריז בתוך טריטוריה מוסלמית מסורתית (ראו חלוקתו של מרחב הים התיכון על פי פרנן ברודל), שלא כמדינות המערב האחרות, נשארה במציאות של השרדות, ללא הפריוילגיה של רוגע ורכות – מקום לנשי, המתאפשר זמנית במערב (גם שם גוברת הסכנה ועמדה זו לא תוכל כנראה להאריך ימים – צריך יהיה להערך מול אתגרים של איסלאם אגרסיבי מבפנים ומבחוץ, של התחזקותן של איראן, צפון קוריאה, סין וכיוצב'). מספר האכזבות של השנים האחרונות מן האפשרות להדברות עם הפלשתינים, שהביאו רבים למסקנה "אין פרטנר", מחזקות כמובן את התחושה הזו. על כן, יש בישראל קושי לותר על העמדה הגברית, הדרוכה אלי קרב ויקשה על הציבור לתת אמון במנהיגה אשה - אפילו גולדה מאיר, האשה היחידה שקבלה על עצמה את תפקיד ראש הממשלה בישראל, קבלה אותו כפשרה. היא אמנם זכתה לכינוי 'הגבר היחיד בממשלה', אך נתפסת כמי שנכשלה כשנדרשה לנהל מלחמה (כנראה משום שלא סמכה על עצמה אלא על שר הבטחון והרמטכ”ל שטעו בהערכת המצב).
אין זה פלא איפוא שנתניהו יעדיף קואליציה עם מפלגות חרדיות. אמנם הוא יצטרך לותר להן בתקציבים ובכמה עקרונות של שויון בנטל וחירות אזרחית, אך במישורים האחרים הן תחבורנה אליו באג'נדה הנחשבת גברית יותר (שהרי מקומה של המסורת בימין). הוא יעדיף אותן מאשר קואליציה עם שלי יחימוביץ' או ציפי לבני, שכיאות לנשים ראויות, המפגינות מינון מאוזן של מרכיב נשי וגברי (כך גם עם יאיר לפיד - לא אשה, אבל לא חורג מהאיפיון הזה), תלחמנה בו על קוצו של כל יוד ותמררנה את חייו ואת משילותו – והרי שרה אחת כזו כבר ישנה בחייו, ולמה לו עוד זיווגין כאלה?
המסקנה המתבקשת היא: כדי שהשמאל בישראל יעמיד אלטרנטיבה שלטונית מוצקה אל מול הימין, דרוש מנהיג, גבר, שיאחד את מפלגות השמאל-מרכז, לוחם ומנהיג בעל כריזמה לא פחותה משל מנהיגי הימין, המסוגל להעמיד סדר עדיפות משכנע, שונה מהותית מזה הנוכחי, בכל תחומי הקיום הישראלי. אך כידוע, רבין נרצח, פרס נכשל, שרון חדל, אולמרט סרח, ברק נפסל, ולא קם עדיין מועמד מתאים להוביל בדרך אחרת. נראה אם כן, שישראל העכשווית עושה "לימין שור" ומצביעה על ביבי נתניהו כראש הממשלה הבא.

עוד בבלוג של שמואל ברנשטיין

נושא חיסול הזנות עלה לאחרונה שוב לכותרות. חברות כנסת, אקדמאיות ופעילות חברתיות שונות מציעות דרכים למיגור...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שרון זקשרון זק20/12/2012

תקווה. אתנצל מראש על כך שתגובתי תהיה 'כנגדו' ולא 'כעזר', שהרי ברור לי שראשית עליי למקם עצמי בתוך המטריצות שנקבעו עבורי, וששם ימקמו אותי - ברצוני או שלא ברצוני.
כאשר הנני קוראת את דבריך כתיאור - חברתי, מציאותי, המשקף את התרבות ויחסי הכוחות בתוכם הנני מתקיימת - אני יכולה רק להתעצב... אני חייבת להודות בפני עצמי, שבמידה רבה, התמונה המצטיירת כאן משקפת את העולם הישראלי בתוכו אני חיה. כהערת חשובה, אך שאיננה הנושא כרגע, אומר - זו לא חייבת להיות המציאות, 'נשי' ו'גברי' אינן קטגוריות אינהרנטיות, גורליות, ואין חובה לקבץ תחת כל כותרת מגדרית כזו את אוסף המאפיינים והתכונות שצוינו. לצורך העניין, גם אין חובה בקטגוריות המגדריות הבינאריות הללו. ונדמה לי, שאפילו יונג לא היה חולק על כך. לפחות בחלק מכתביו - ראו בתשובתו לאיוב. בכל אופן, התמונה המצטיירת עגומה ומעציבה. אם אני מבינה לעומק את שנכתב - הרי הבקשה היא ש"השמאל" יהפוך ל"ימין" (דבר שבחוויה שלי קרה מזמן, הכול נחווה לי כ"ימין" סביבי, ובטח ש"גברי"), וכך ינצח את הימין... אך באותו מהלך הוא כבר "ינצח" - כלומר יאיין - את עצמו. ומה הערך בכך. עדיף שישב באופוזיציה כפי שהוא ויחכה שהחברה הזו תתבגר ותרצה משהו אחר חוץ ממלחמות גבריות עקובות מדם, שכולנו משלמות ומשלמים על כך מחיר יקר. כמו-כן, הניתוח של "האיומים העתידיים" - כפי שהוגדר מבחוץ ומבפנים - הוא ניתוח שמשקף זווית ראיה - וחוויה - מסוימת. יש איומים אחרים הרבה יותר מידיים ומטרידים מבחינתי - העובדה שכל כמה דקות ילד או ילדה או אישה או גבר "חלש" נאנסים, נרצחים, נסחרים ועוד ועוד בידי "גברים חזקים"... העובדה שברחובות ישנים וישנות אנשים... העובדה שאלימות מקבלת לגיטימציה דרך העצמה של "גבריות" ומיליטנטיות על ידי כל שכבות האוכלוסיה והמגדרים... אלו איומים שלא יפרקו אותנו בעתיד - אלא כבר עכשיו. ממש בדקות אלה. מפרק את האנושיות שלנו, את היכולת שלנו להיות בכלל חברה, שלא לומר בנות ובני אנוש. שלא לדבר על מה שקורה ליצורים/ות ששונות/ים מאיתנו - כמו בעלי ובעלות חיים. חיים שאינם חיים. אירן, איסלם, העולם הערבי - ראשית כל בתוכנו. לגבי האיום מבחוץ - על כך אפשר לדון...
אני מניחה שתגובתי משקפת מיעוט. וזה בסדר. כולי תקווה שמהמיעוט הזה אוכל לשאוב תקווה ואמונה... אוכל למצוא שם אנשים שיהיו ל'עזר'... כן, אפילו גברים... אלה שלא חווים את היותם לעזר כפחיתות ערך...

אילנה לחאילנה לח19/12/2012

צל. מאמר מעניין מאד, וכמו שכבר נאמר כאן - אנימה ואנימוס הם כמובן לא רק עניין של ג'נדר אלא של ארכיטיפים, ובמובן הזה ציפי לבני היא גבר גנרל לא פחות מברק. היא גם הספיקה ליזום מלחמה, וגם באה מרקע בטחוני, וגם הדרך שבה היא מתנהלת היא של אנימוס סולרי. כך שהיא לחלוטין עונה על הדרישות של "הגבר" שיכול להוביל את השמאל (קצת מצחיק לחשוב על ציפי לבני, נסיכת הליכוד, כשמאל...) - או אולי נכון יותר לומר, את המרכז שמבין שמו"מ והכרה באחר הוא האופציה היחידה לחיים נורמליים כאן. אופציה שהולכת ומתרחקת כל יום.
אני רוצה להאיר פה נקודה אחת. שמואל, אתה מתייחס לאכזבות מהמו"מ עם הפלסטינים כאל מציאות מוחלטת, ואל הסכנות של האסלאם כאל מן "רוע" מוחלט שמולו המערב ה"טוב" צריך להערך. זוהי השלכה גדולה של הצל, בלי לשים עליה אפילו סימן שאלה קטן. ואמר נוימן, ב"פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש", שמנהיגים פוליטיים צריכים לעבור אנליזה כדי להכיר את הצל שלהם ולא להשליך אותו על האחר- ואני חושבת שזה נכון גם כאן, ולא מספיק ברור. ההשלכה של הצל שאתה עושה במאמר עוברת בלי שום סימן שאלה. אז אולי כדאי שנשאל לרגע- איפה בתוך החברה הישראלית-יהודית יש "אסלאם אגרסיבי", ואיפה ה"אין פרטנר" מתחיל במנהיגינו שמעדיפים להפציץ ולא לדבר.

אילנה

רימון לביארימון לביא17/12/2012

המנהיג והכריזמה. ניתוח מעניין, וכנראה נכון לטווח הקצר בישראל, אך נשאר כלוא בתוך הסטריאוטיפים / ארכטיפים, ומחזק אותם. גולדה אומנם נבחרה כפשרה כשהייתה חולה, אך לא נגררה אחרי דיין, אלא היה לה חלק מרכזי בדחיית הצעות השלום של סאדאת באביב 1973 שהובילה ליום כיפור, ולמרות שיוכה ל"תנועת העבודה" הייתה שמרנית בדיוק כמו מרקל בגרמניה ותאצ'ר באנגליה. היה ניסיון של כריזמה בטחונית גברית כביכול בשמאל, עמרם מצנע, וגם הוא נכשל, ודווקא נשים הצליחו להרים את מחאת 2011. הייתי מציע ללמוד אומנם מהניתוחים הפסיכולוגים, אך לשלב אותם עם ראייה סוציולוגית של פוטנציאל השינוי הטמון ברשתות הוירטואליות - בהם הדור הצעיר גדל. שם הדימויים המגדריים כנראה פחות חד-משמעיים ויש סיכוי מחודש להתגבשות סביב רעיונות, לאחר קריסת האידיאולוגיות בסוף עידן המודרני. רימון לביא

מרום גוריןמרום גורין17/12/2012

אנימוס. לעניות דעתי, המישור הפיזיולוגי הוא שולי. מלבד גבר, גם אישה עם אנימוס דומיננטי תוכל להנהיג את מחנה השמאל למקומות טובים יותר.

עליתה תורעליתה תור16/12/2012

נשים עצמאיות. תודה מולי. עושה סדר ואולי ל"חזון אחרית הימים" גם הנשים יוכלו להשתחרר מהצורך להיות "תגובתיות" לביבי ו"לעשות לו את המוות" כשהוא בעל "הדעה" ותוכלנה באופן מלא להכיל את ה"גברי נשי" שבתוכן. שהרי אם כך היה היו שלי וציפי ויאיר וזהבה באמת היו מהווים אלטרנטיבה...