פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על הבדידות  כהזדמנות

על הבדידות כהזדמנות

שמואל ברנשטיין | 21/4/2020 | הרשמו כמנויים

בתקופה זו של הסגר הקורונה הנמשך מבלי לדעת עד מתי, ומעורר תלונות רבות על הבדידות ועל חסר המעש הפוקדים ומטרידים רבים מאתנו, מהדהדות שורותיו הפסימיות של דוד אבידן ב׳ייפוי כוח׳:
״מה שמצדיק יותר מכל
את החלום, את הייאוש הגדול,
את הידיעה שאין כל הצדקה
ואת חפושה מחדש כל דקה,
את ההתפעמות ואת המועקה,
מה שמצדיק יותר מכל,
מה שמצדיק את הייאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת״.

אבל, העדפתי ומצאתי לנכון לחזור ולעיין בשיר הפרוזה ״הבדידות״ של שארל בודלר מן הקובץ ״הספלין של פריז״ בתרגומו של דורי מנור, בהוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד (השיר מובא כאן במלואו, בקטעים מוערים).

״עיתונאי פילנטרופי אחד טען באזני שלא טוב היות האדם לבדו, ולחיזוק עמדתו ציטט, כדרכם של חסרי-אמונה, את דבר אבות הכנסייה״ - פתיחה זו, הצהרה שלקוחה מדברי האבות במסגרת הדתית, המקנה חשיבות רבה לקולקטיב ומציגה את הבדידות כשלילית, משמשת לבודלר כבסיס לדיון בבדידות כמצב חיובי וחיוני דווקא.

״השטן, אני יודע, פוקד מקומות חררים בשקיקה, ורוח הרצח ותאוות הבשרים מפליאה להתלקח בציה. אולם לא מן הנמנע שבדידות כזו יש בה סכנה רק לנפש הבטלנית והקודחת, המאכלסת אותה בתשוקות ובהזיות שווא״- בודלר פותח בהצגת התזה שלו: הסכנה בבדידות היא לנפש ריקנית. הערה זו מזכירה לי דוגמה ששמעתי לפני שנים רבות מפיו של פרופ׳ שלמה גיורא שוהם הקרימינולוג, איך עבריינים שנכנסים לצינוק, אינם מסוגלים לשאת את הריקנות המשתלטת עליהם וכדי לברוח מאימתה, הם חותכים לעצמם חתך רחבי עמוק בבטן, המכונה ״כוסה״, וכך יוצרים דרמה גדולה סביבם ומחזירים את מוקד החוויה מאפלת הנפש פנימה, אל גורמים בסביבה החיצונית.

״מובן מאליו שבריה פטפטנית שהנעלה בהנאותיה היא להשמיע את קולה ממרומי קתדרה או דוכן נואמים, עלולה בהחלט לצאת מדעתה באי של רובינזון. אינני תובע מן העיתונאי שלי את סגולותיו ואת אומץ ליבו של מר קרוזו, אולם אני מצפה שלא יטפול אשמה על אוהבי המסתורין והבדידות״ - כאן מכוון בודלר ספציפית לאדם המוחצן, המחפש לעצמו במות, משום שזקוק להתייחסותם ותגובתם של אחרים כאויר לנשימה, הוא לדעתו לא מסוגל לשאת בדידות העלולה להוציאו מדעתו. בודלר הופך את טענתו של העיתונאי המצטט מדברי האבות - מי שיכול לשאת בדידות, הוא אמיץ לב ובעל סגולות - נפש עשירה יותר שהבדידות יכולה להיות לה מרחב לפעילות יצירתית.

״עם בני גזענו הלהגני נמנים פרטים, שנדמה שיקבלו בפחות רתיעה גזר-דין מוות שירחף על צווארם, אם אך יובטח להם שיוכלו לשאת ממרומי הגרדום נאום ארכני, ללא חשש שתופיו של סנטר (מפקד המשמר הלאומי שהוביל את לואי ה-16 לגיליוטינה) יקטעוהו באיבו״ - כאן מייחס בודלר לאותם פרטים מוחצנים, היראים את אימת הבדידות - עבורם ריקנות, הקצנה רבה יותר מן הדוגמה שהבאתי לעיל מדבריו של ש. גיורא שוהם - הם מוכנים אף למות למען הדרמה שתסלק את ריקנותם.


״אין בליבי חמלה עליהם, כי אני מבין שהם שואבים מתלי המלל הללו תענוג הדומה לזה שאחרים מפיקים מן השתיקה ומן ההתכנסות. אבל אני בז להם״ - בודלר מנגיד את המוחצנים אל המופנמים אותם הוא אוהד ואתם מזדהה.


״ובראש וראשונה אני מבקש שהעיתונאי הארור שלי יניח לי להתבדר כרצוני. ״אינך חש אפוא אף פעם,״ הוא שואל אותי בטון מאנפף ומסיונרי, ״את הצורך לחלוק עם הזולת את הנאותיך?״ ותראו איך הוא מקנא, הפיקח! הוא יודע שהנאותיו בזויות בעיני, ולכן הוא מנסה לתחוב את חוטמו אל הנאותי שלי, משבית-שמחות מאוס שכמותו״ - כאן מתאר בודלר את נסיונו של המוחצן לכפות את גישתו לעולם על המופנם, אל עולמו הפנימי העשיר, המעורר בו קנאה, הוא מבקש לחדור כדי להיזון ממנו כטפיל.


״״צרה צרורה היא לאדם, שאין הוא יכול להיות לבדו…״, אמר פעם לה-ברוייר, כמו להכלים את כל האצים להשתכח מפני עצמם בקרב ההמון, מחשש שלא יוכלו לשאת עוד את עצמם.״ - בודלר מצטט סופר ואיש מוסר צרפתי, שעם גישתו הוא מזדהה: מי שאינו יכול לשאת היות לבדו עם עצמו, בורח אל ההמון.


״״רוב האסונות מתרגשים עלינו משום שלא השכלנו להשאר בחדרנו״, אמר חכם אחר, פסקל אולי, בהזמינו אל קיטון-ההתבודדות את כל אותם מבוהלים המבקשים את אשרם בתנועה המתמדת ובפריצות שהייתי קורא לה ״זנות אחוותית״, לו בקשתי לדבר בלשונו היפה של דורנו״ - בודלר מסיים באמירה נחרצת: הריצה המהירה אל הפעילות היתרה והקולקטיב, היא מכירת העצמי, מעין זנות בה האתנן הוא הגרויים הבאים מן החוץ ומשכחים את אימת הריקנות שבבדידותו של מי שדל עולמו הפנימי…


אפשר לזהות זיקה בין גישתו של בודלר, לזו של המשורר קיטס במושג ׳יכולת שלילית׳ (Negative capability), מושג אותו אימץ וו. ר. ביון כיכולת נדרשת של המטפל להכלה. ׳יכולת שלילית׳ היא עפ״י קיטס ״היכולת לשאת אי-ודאות, מיסתוריות, ספקות, ללא חיפוש חסר-מנוחה אחר עובדות ונימוקים משכנעים״. מי שנחן ביכולת השלילית, הוא זה אשר יכול להיות בעולמו הפנימי, המייצר תכנים המושכים לכיוונים שונים ואף סותרים, ואינו ממהר להמלט אל הקולקטיב ואל העובדות, ההסברים וההצדקות, כאדם המוחצן, המתקשה לשאת את אי-הודאות הפנימית הזו ומחפש נקודות עגינה חיצוניות לודאות ולהסברים הגיוניים.



עוד בבלוג של שמואל ברנשטיין

בית המשפט העליון הפך את הכרעתו המתונה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב וחייב את עירית תל-אביב-יפו לאכוף...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.