פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דת, טהרנות ופרנויה

דת, טהרנות ופרנויה

שמואל ברנשטיין | 4/2/2016 | הרשמו כמנויים

הדת היא מערכת מארגנת חיים, כנראה יצירה השלכתית הנובעת מדימוי אומניפוטנטי, הקיים בתודעתנו כארכיטיפ – מעין אב-גדול כל-יכול, יודע-כל ומארגן הכל. במסע ההתפתחות של האדם, אותו אפשר לתאר כהתרחקות מן החיק העוטף ומאיין של האם והטבע, על ידי מאבק מתמיד במשאלות הילדותיות המושכות לנסיגה וארגון הסביבה כדי לשלוט בה, ובשאיפה מתמדת כלפי הנעלה, הרוחני, השמיימי, האדם הצליח לבנות מערכת שמשרה בטחון ומייצרת תכלית בחייו. האמונה בכוח גדול השולט ומפקח על הכל ומערכת של גבולות והגבלות הנגזרת מכך, מוטענת באופן תמידי מכוחו הפנימי של הארכיטיפ ומהשפעותיו החיצוניות של הממסד הדתי. אמונה זו, מרגיעה את החרדה הקיומית מול הלא-נודע, מרסנת את הפיתוי לתת דרור ליצרים מחשש לענישה ומאפשרת קביעת עוד חוקים וגבולות להתקיימם של חיי שיתוף קהילתיים, אשר מצידם מאפשרים חבירה של כוחות ליצירה ובניה של תרבות. כמערכת חובקת חיים שכזו הדת גם מגדירה מהו טוב ומה רע, מה אסור ומה מותר – חוקים וגבולות שאמנם מגבילים את הפרט, אך גם שומרים עליו ועל הקולקטיב, ומעצבים את החיים במסלול די ברור. הגדרת טוב ורע ואסור ומותר מיד מסמנת את הגבולות עליהם יתבטאו המאבקים – הפנימיים-תוך-אישיים, והחיצוניים, בינאישיים ובין קבוצתיים. הדת, היא מערכת חברתית דינמית, וככזו היא מנסה להתמודד עם שגרת הפרקטיקה היומיומית המייצרת דילמות חדשות לבקרים. זאת על ידי ניסוח הלכות ותקנות חדשות בהתאם לערכים המקובלים. עם הזמן החולף, כבכל ארגון, קובץ ההלכות והתקנות הולך ותופח ומן הסתם גם הולך ומכביד. הדת היא גם מערכת פוליטית ומטבען של מערכות וארגונים שבהתפתחם פועלים כוחות שמרניים וכוחות ליברליים. הכוחות השמרניים מבקשים להתמודד עם הדילמות העכשוויות תוך שימור המסורת והמורשת, ואילו הכוחות הליברליים מבקשים לוותר על מרכיבים מן המסורת שאינם עדכניים דיים ואף לבחון מחדש חוקים שאבד עליהם הכלח. כל עוד נשמר איזון בין הכוחות השמרניים והליברליים, הדת מתפקדת כמערכת שיכולה להכיל קולקטיב גדול ומגוון של אנשים. כאשר האיזון הזה מופר והכוחות השמרניים מתחזקים, גוברת ההכבדה ואנו נתקלים אז בפאנטיות גוברת ובתופעות הקיצוניות המאפיינות פונדומנטליזם דתי. ככל שתהליך זה מקצין, החברה אחוזה יותר בעמדה התפתחותית סכיזו-פרנואידית: עמדה בה מנגנון ההגנה העיקרי הוא מנגנון של השלכה, ההחמרה גוברת ויורדת לדקדוקי-פרטים, ההבחנה בין עמית ורודף חדה ושברירית יותר והפרט או הקבוצה אינם מוערכים על-פי מכלול תכונותיהם והתנהגויותיהם אלא על בסיס דיכוטומי של נאמנות או כפירה – מי שנכלל עד הלום בין העמיתים הנאמנים, עלול להפוך בן לילה לכופר ובוגד ולהפוך מרודף לנרדף. ככל שגוברת ההחמרה בפרטים, כל בר-סמכא המקבל גיבוי כלשהו מן המנגנון הדתי, נכנס בנקל למצב אינפלציוני של הזדהות עם הטוב המחלט - דימוי האל המושלם בעיני הפאנאט, וממקום זה הוא יכול להכריז על כל אחד כופר, להוציאו מן המחנה ואף לחסלו. זה בדיוק המצב העכשווי בדאעש. שם הוציא לאחרונה לוחם את אמו ביריה בפומבי, בהוראת הממונים עליו, רק משום שהתנגדה להצטרפו לשורות דאעש. אבל ראוי לזכור שזהו מצב פוטנציאלי בכל מערכת דתית – גם כאן, בקרב היהדות, ישנן קבוצות פאנטיות: ביהדות החרדית, שם הן מקיימות משמרות צניעות הכופות על קהילותיהן קלה כחמורה, ומאיימות ונוקמות בבני הקהילה החורגים, או אף באחרים הנתפסים כמסכנים אותן, על ידי פגיעה קשה ועד לכדי רצח, דוגמה קיצונית לכך היה הרוצח שליסל שהיתה לו גם עדת מעריצים; וגם בקרב היהדות הלאומית – כמו אנשי תג מחיר ורבניהם המחייבים רצח ערבים וכבר הגיעו לכדי רצח נתעב של חפים מפשע.
אם נזכור שגם באידאולוגיות חילוניות, כמו קומוניזם ונאציזם, הגיעו לכדי תופעות קיצוניות ביותר, אפשר לגזור מכך שכל אחיזה דוגמטית וקיצונית במערכת ערכים כלשהי – ולו גם הנאורה ביותר לכאורה, עלולה להביא לידי הקצנה פנאטית ולפעולות הנתעבות ביותר. לאחרונה ראינו זאת קורה גם בקרב ארגונים מתקדמים ונאורים כמו ״שוברים שתיקה״ ו״בצלם״ - חברים קיצוניים מגיעים לכדי הפרזה מכפישה שמסבה נזק רב לדימויה של ישראל ואפילו למסירת שמות ערבים שמכרו את ביתם ליהודים לידי הרשות הפלשתינית, מה שעלול להביא לרציחתם.
יזהרו הטהרנים...



עוד בבלוג של שמואל ברנשטיין

בית המשפט העליון הפך את הכרעתו המתונה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב וחייב את עירית תל-אביב-יפו לאכוף...
מומלץ לצפות קודם בסרטו של פון-טרייר! זליגמן, גבר כבן שבעים, חוזר לביתו מן המכולת ובסימטה אפלולית הוא...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דוד רוטנברגדוד רוטנברג14/2/2016

עדת מעריצים לשליסל?. איה?

חדד זוהרהחדד זוהרה7/2/2016

חטאה של ההכללה והצורך באיזון. כמו כל ישראלי ציוני וממושע הדאגה לדימויה של ישראל עומד בתוכן הביקורת על שוברים שתיקה ובצלם,מה שפחות מדאיג את הישראלי הנ"ל הוא תוכנן של העדויות והתיעוד,כמו הדת הישומית היא עסוקה במי שרואה אותה ולא בעולמה הפנימי,בחיבוטיוו במאבקיו המוסריים האנושיים,לעניינו לו החברה הישראלית היתה מנסה להתמודד עם תוכנם של העדויות ומצוקתם של החיילים,היא היתה מרוויחה כפול,גם מטפלת בעצמה וגם מחזקת את דמוייה בעולם,כך לגבי בצלם ותיעוד עוולות והכיבוש,ולמשפטך האחרון,עזרא נאווי איננו שולח אנשים למוות,התמונה קצת יותר מורכבת ממה שהוצגה ב"עובדה".מקומם שאנשי טיפול שאמונים על חקר המורכבות בהגיעם לשיח הציוני הם משתתקים.אולי במקום להיות ביקורתי על אירגונים ואנשים שמנסים לשמור על מוסריותה ושפיותה של החברה כדאי שאנשי הטיפול יצאו מהקלינקות המוגנות וירתמו למאבק קיומי זה