פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על הסרט 'היו זמנים באנטוליה' (2011)

על הסרט 'היו זמנים באנטוליה' (2011)

רות נצר | 12/10/2012 | הרשמו כמנויים


"לא תוכל להיות נר
אלא אם כן תשא את הלילה
על כתפך". (אדוניס*)

הסרט 'היו זמנים באנטוליה' הוא כביכול ספור בלשי. הסרט מספר על חיפוש לילי של קבוצת גברים נציגי המשטרה אחר גופת נרצח שהוטמנה בשדה כלשהו. אבל ברקע מופיע ספור נוסף, שמופיע בהדרגה, כשהוא כביכול שולי ומשני בחשיבותו, כעין התרחשות תת-קרקעית, אבל הוא רב חשיבות, והוא סיפורן של שלוש נשים, סיפור שמעיד על המילכוד של קיומן. כל זה בטורקיה של היום, בחברה מסורתית שבה האשה מנועה מלבחור את גורלה ולבטא את רגשותיה.
בעת ההמתנה בתהליך חיפוש הגופה, התובע המשטרתי מספר לרופא על מקרה מוזר, ש"קשור באסטרולוגיה", שבו אשה אחת הודיעה לבעלה שבעוד כמה חודשים, אחרי שתלד, היא תמות, ואכן כך קרה. הרופא אומר שאין כאן ידיעה מוקדמת מיסטית ושמוות נגרם מסיבה רפואית וכנראה לקחה תרופות כדי למות. התובע מופתע ומתחקר את הרופא, והלה אומר לו שתרופות נגד מחלות לב יכולות לגרום למוות, ושכנראה היתה לאשה סיבה למות (בסמוי, מתברר לנו שמה שנועד לסייע ללב פגוע פיזית לא יכול לסייע ללב פגוע רגשית). הרופא מציע שאולי היו בעיות בין בני הזוג. התובע ההמום מכחיש ואומר שאמנם בעלה בגד בה והיא גילתה את זה אבל היא סלחה לו. הוא בטוח שסלחה לו. בהדרגה אנחנו מבינים שמדובר באשתו של התובע. התובע אומר לרופא – יכול להיות שהענישה אותו? וממשיך ואומר שהיא עשתה מעשה מרושע. הרופא מאשר שנשים רבות מענישות כך את בעליהן.
ובכן, בחברה המסורתית כשאין שומע לאשה, אין דבור אמיתי עם הבעל, כשהוא אטום מלזהות את פגיעותה ומתעלם מרגשותיה, מה בידה לעשות? בהעדר משאבים כלכליים וחברתיים היא אינה יכולה להתגרש כשבגד בה, ואין לה אפשרות לבטא את היאוש והדכאון שלה אלא בהפניית התוקפנות והאלימות כלפי עצמה. ואחרי כל זה, הבעל לא יכול לשאת את אשמתו ולקחת אחריות לאשמתו. הוא מגיב מתוך הפגיעות הנרציסטית שלו, וטוען שהיא המרושעת שרצתה להעניש אותו. כך מתברר לנו המילכוד בו אשתו חיה: היא הופכת הקורבן והשעיר לעזאזאל של אשמתו ושל זעמה שלה. אנו יכולים לשער שאילו היתה מרשה לעצמה לבטא את קולה ולומר לו שהוא אשם הוא היה מטיח בה שעליה לקבל את המצב.
האשה השניה היא אשתו של הנרצח, שהיא קורבן האלימות שבעלה היה מעורב בה, שנותרת לבדה, עם בנה. אנו רואים את פניה. רואים אותה יושבת, הולכת, וכל העת היא שותקת. אין קול למצוקתה ואין מקשיב.
והשלישית היא בתו הצעירה של ראש כפר קטן שמארח את החבורה שנקלעת אל ביתו בלילה הסוער. כשיש הפסקת חשמל הוא קורא לבתו הצעירה להביא מנורה. הבת הצעירה מגיעה עם מגש ועליו המנורה וכוסות תה לגברים. ואז מתרחשת הסצינה שדומה שכל הסרט הוליך לקראתה:
בתוך אפלת החדר אנו רואים את פניה היפות והתמות המכוסות במטפחת כשהן מוארות באור המנורה. כשהיא עוברת בין הגברים היושבים ומחלקת את התה, המצלמה עוקבת לאיטה אחר תגובתם אליה, אחד אחד, כשהם מרימים את ראשם למעלה להביט בה. הם נדהמים מפניה המוארים היפים, מבלי יכולת להסיט את מבטם ממנה, כלא מאמינים, כמהופנטים מיופי עליון שלא מהעולם הזה. כאילו הגיע מלאך טהור נשמה אל עולמם הלילי האפל הקודר והאלים. החשוד ברצח שידיו כפותות, פניו הצנומות מיוסרות ועיניו קודחות, מגיב בתדהמה יותר מכולם, ולאחר שהיא עוברת הלאה הוא פורץ בהתייפחות עמוקה ונואשת. דמותה המוארת של הנערה מופיעה כהתגלות לעיני הגברים העייפים מתוך האפלה, כדמות נשית רכה וטובה, וכאיקון של קדושה, כמו מריה, הבתולה, התמה, וכהבט של האמהי הנדיב המעניק של האלה-האם. היא מופיעה כמענה לגעגוע עמוק שהוכחש עד כה, ומעניקה להם רגע של גאולה וחסד.
מלכתחילה לא ברור למה מחפשים את מקום קבורת הנרצח דווקא בלילה. אבל בשלב הזה נראה שהבמאי ראה צורך ליצור סיטואציה לילית שבה יתקיים הנרטיב של הופעת הנערה המוארת מהנר שבידיה מתוככי החושך, כדי להעצים את הניגוד בין האופל הקשוח של הגברים לבין האור הפנימי שנוגֵהָ מהנערה ואת החוויה הנסית של הופעתה, כדמות המדונה שנחשבת מתווכת בין בני התמותה ובין ישו ומביאה אליו את תפילותיהם.
והצופה מהרהר, מה יהיה גורלה של הנערה הזו כשתינשא. כנראה גם היא תהיה כשאר הנשים: כנועה, סובלת וללא קול.
שלושת הנשים שותקות. שלושתן חיות במילכוד החברה הפטריארכלית שמקיימת את הפער בין האידיאל של האשה הטהורה הקדושה שבנצרות מתגלמת במריה, אידיאל שמושלך על האשה הנשגבת והבלתי מושגת, לבין מציאות חייה של האשה הנשואה שהיא מזולזלת, כנועה שאין לה קול ואין שומע.
במציאות שבה האשה מזולזלת, אין לה קשר עם היסוד הגברי האסרטיבי בנפשה (בשפה היונגיאנית: אין לה קשר עם האנימוס החיובי בנפשה) שדרכו יכלה למחות ולהתפתח. כשהאשה מזולזלת גם היסוד הנשי (האנימה) בנפש הגבר מזולזל בעיניו, ואין לגבר קשר עם ההיבטים הנשיים-הרגשיים בנפשו, דרכם יכול היה להבין ולחוש את אשתו. ככל שהוא מדחיק ומכחיש ושולל את היסוד הנשי כך יסוד זה יפרוץ ויתקיף אותו בדימויים ארכיטיפליים ארכאיים, שהם דימויים אידיאליים או לחילופין דמוניים. דימויים אלה הם מחד גיסא של אשה עם כוח מאגי שקשור במוות ורוע ומאידך גיסא אשה טובה, מוארת ונשגבת.
האנימה החיובית של הגבר (היכולת להיות בקשר עם רגשותיו ורגשות הזולת) היא כאן בהסתר פנים כפי שהאנימוס החיובי של הנשים הוא בהסתר. לא רק הנשים כאן במצוקה רגשית מוכחשת אלא גם הגברים. לחוקר יש ילד חולה והוא מעדיף לצאת לעבוד ולא להיות בבית עם הילד הבעייתי, הרופא גרוש ובודד, והתובע לא חש את הצער והעצב והיאוש של אשתו, ואין לו אמפתיה לרגשותיה. במקום לחוש אשמה כשהוא מבין שהיא התאבדה הוא מעדיף להאשים אותה ברוע. גם הרוצח במצוקה רגשית עמוקה. פניו המסוגפות שמעוררות מייד אסוציאציה לפניו של ישו מגלמים את הסבל הנפשי, שבהמשך יתברר לנו שמקורו אינו רק ברצח. פני ישו הסובל שלו נענים להתגלות פני המדונה שהיא גם דמות הפיאטה שחובקת בחיקה את בנה הסובל.

הבט מיתי נוסף בסרט זה הוא הכלב הרובץ על מקום קבורתו המאולתר של הנרצח. הוא מזכיר את הכלב קרברוס שהוא שומר הסף בפתח השאול, שהוא עולם המתים. מתברר אפוא שהנערה-מדונה היא שומרת הסף המיתית של השמים והכלב-קרברוס הוא שומר הסף של השאול. בין שני קטבים אלה נעה ההתרחשות הפנימית של גבורי הסרט.
אנו שומעים שראש הכפר מבקש מהתובע שיסייע לו להקים בית מתים מותאם לצרכי הכפר, ובסוף הסרט אומר הפתולוג שצריך חדר ניתוח גופות משוכלל יותר כמו שיש בעיר הגדולה. העיסוק הוא בצרכי גופות המתים אבל מי דואג לנפש החיים? בסרט הזה עושים חקירה-ביופסיה לגופת הנרצח ולא לאשה שמתברר לנו שהתאבדה. תעלומת הרצח בעלילה הגלויה בספור הזה נפתרה, אבל תעלומת הרצח האמיתי, שהוא רצח יחסי הגברים והנשים בחברה המסורתית, והנתק הרגשי ביניהם לא נחקרים ואינם קרובים להיפתר. המציאות העכשווית מראה לנו שנשים בחברה המסורתית שמעיזות להפר את שתיקתן, להשמיע את קולן ורצונותיהן – נרצחות על ידי בני זוגן.

ולמרות כל זאת, מופיעים רגעי חסד של אמפתיה בסרט: כשהרופא, כמי שמיועד מעצם תפקידו לסייע לסבל האנושי, מגיש סיגריה לרוצח, ובסיום הסרט, כאשר הרופא, שהוא גרוש ובודד, עוקב במבטו ארוכות אחרי אלמנת הנרצח ההולכת ומתרחקת, במבט של ערגה, והוא משנה את דו"ח החקירה כדי שהיא לא תדע את סבל בעלה בעת מותו. האמפתיה היא גם מבטו האמפתי של הבמאי שמאפשר לנו להשתתף במבטו החומל על הטרגדיה האנושית.


* אדוניס. 2012. ראש היום על כתף הליל. מתוך:מפתח פעולות הלב. תרגום ראובן שניר. קשב. עמ' 118.

עוד בבלוג של רות נצר

קראתי זה עתה את ספרו החדש והחשוב של משה אידל–'שלשלאות קסומות' ( מכון הרטמן, 2015). הספר מתאר את מערכת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עלמה שיזףעלמה שיזף3/11/2012

פרשנות מעניינת! [ל"ת].