פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
'פתוח סגור פתוח' – בית, חדר וקליניקה בימי הקורונה

'פתוח סגור פתוח' – בית, חדר וקליניקה בימי הקורונה

רות נצר | 17/4/2020 | הרשמו כמנויים

"העכבר בתוך המאורה שלו, הארנב בתוך המחילה שלו
והפרה בתוך הרפת שלה אמורים להיות מאושרים כמוני
[...] יצור הסופג בגופו את תחושת המסתור מתכווץ
בתוך עצמו, מצטנף, מתכרבל, מתחבא, מסתופף" (גסטון בשלאר [1957] 2020: 148)

המגפה מערערת בנו משהו בטרם נדע מהו. נראה שהאיום הגלובלי הויראלי יצר 'התקפה על החיבורים' הקיומיים שלנו – על החיבורים האנושיים, על המערכות הכלכליות, על הבטחון הקיומי ועל כל דרכי ההתנהלות שלנו.
המערכות הפתוחות לכל בעולם הגלובלי נסגרו לפתע. המדינות, הארצות והבתים נהיו מערכות סגורות. כולנו נידונו עכשיו להסתגרות בבית. כשהעולם הפך למקום בלתי בטוח, שאי אפשר לתת בו אמון בסיסי, הבית הפך להיות עבורנו מימוש של הפתגם: 'ביתי הוא מבצרי', מקום שאנו אמורים לתת בו אמון מלא. הכוונה ל- home לעומת house.
כפי שאומרת דורותי בשובה ממסעה בארץ עוץ: "There's no place like home"

ארכיטיפ הבית מהדהד הקשרים רחבים של כל מקום סגור שאפשר להתכנס בו כהגנה ובטחון. הבית הופך למקום, ומקום, כידוע, הוא גם שמו של אלוהים. וכתוב: "ושבתי בבית ה' לאורך ימים" ( תהלים, כג, ו). ואלוהים עצמו שוכן בביתו-מקדשו, שהוא גם נפשנו. כפי שכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).
הופתעתי לזהות כמה רבים המקומות הביתיים האלה וכינוייהם:
בית, חדר, דירה, מבנה, בניין, בקתה, אוהל, צריף, מרתף, סככה, מחסן, מיכל, תיבה, סירה, ספינה, מאורה, מערה, מחילה, מחסה, מחסן, קן, שבלול-קונכיה, עריסה, רחם, חיק, גומחא, מבצר, ארמון, אכסניה, מלון, היכל, מעון, מקום, משכן, דביר. בית כנסת.
הבית הינו מבנה וגם תהליך ופעולה מתהווה: לבנות, להתכנס, לשכון, לחסות, להתוועד, ללון, להתבצר, לכלול, להתכלל, ועוד. הבית מכיל אותנו כמו שאנחנו, מקבל אותנו בלי לשאול שאלות. לעולם אינו מתלונן. הוא סביל, סובלני, מחזיק, מהדק, מחבק, לעתים אפילו מערסל.
עבור התינוק הרחם היא הבית הראשוני, אחרי כן חיק האם, העריסה והבית המשפחתי. אחרי כן כשיגדל עליו למצוא בית משלו. כל זה מקביל לניפרדותו מהאם והתהוותו כאדם אוטונומי. וכך גם הנפש היא מבנה-בית וגם תהליך התהוות מתמיד.
הבית הוא הקבוע שמאפשר את ההשתנות של מה שבתוכו; תהליכי שינוי והתפתחות. הבית הסגור, כמו המיכל ההרמטי מקדם תהליכים.
הבית הוא המכיל וגם המוכל; הוא האני והעצמי ללא הפרדה. ואם נדייק, הוא האני והעצמי כאחד שנושא בתוכו את האם שמכילה אותו. אולי בשפה של קוהוט הבית הוא זולתעצמי.

הבית הוא חיצוניותו, צורתו וגבולותיו; הקירות-רצפה-תקרה, והוא גם המרחב של פנימיותו.
היחס בין הבית לאדם הוא כמו בין גופו לנפשו. כל ישות זקוקה לכלי-מיכל להכלתה כדי להתקיים בפועל. במיתוס הקבלי אלוהים ברא את העולם כדי שיהיה בית וכלי להכלתו. וכך גם את האדם.

וירג'יניה וולף אמרה שכל אישה יוצרת צריכה חדר משלה. למעשה, כל אדם זקוק לחדר משלו, החדר-הבית הפרטי שהולם את מידותיו ומסמל לו את עצמו, את מרחביו הפנימיים, ואת גבולותיו ואת הגנותיו הנפשיות.
המשורר ט.ס. אליוט כותב ב'ארבעה קוורטטים' שלו: "הבית הוא היכן שאנו מתחילים" ( אליוט [1943]1999). וויניקוט השתמש במשפט זה לשמו של אחד מספריו : Home is where we start from (1986 Winnicott). בית הוא מקום להיות בו. לגדול בו. להתחזק בו. מקום לאדם להתחבר לפרטיות שלו, למופנמות שלו, לאינדיבידואליות שלו, לעצמיות שלו, ולהבשיל ולצמוח. סגירות המבנה מאפשרת למרכז את הנפש אל הגרעין של הוויתה, ומתוך העוגן הזה בפנימיות להיפתח אל העולם. 'פתוח סגור פתוח' – קרא יהודי עמיחי לספר שיריו האחרון.

בית הוא מקום להוויה יותר מאשר עשיה. מקום-זמן של היות, בהיה, תהיה, חלימה, הדמיה, הדהוד.
בית הוא מקום מתוחם על ידי גבולותיו ומשום כך הוא מעניק לנו בטחון. תיחום משטח מהווה ריטואל מאז ימות עולם כדי להגדיר לאדם את גבולותיו ולהגן עליו מפני הרע שמחוצה לו. לכן ריטואלים של ריפוי מתחמים קו תוחם סביב האדם. תיחום הגבולות מהווה אקט הגנה פסיכולוגי ומאגי כאחד.

הבית הוא ביתנו הנוכחי וגם בית הורינו שגדלנו בו. לכן תכופות מתגעגעים אליו. תומס וולף, הסופר האמריקאי, כותב: "כמה הרבה לחשוב על הבית בעוצמת תשוקה שכזאת [...] כל שידע היה שהשנים זורמות להן, ושיום אחד אנשים שבים הביתה [...] והיתה לו תחושה מיידית של דבר-מה שנמצא מחדש, שתמיד ידע שהוא שם – דבר מה רחוק, קרוב, מוזר ומוכר כל כך". ( וולף 2015 : 80-82). ועם זאת שמו של ספרו הוא: 'לא תוכל לחזור הביתה',
ובמכתב אישי לעורך שלו הוא כותב: "כי אף שלא תוכל לחזור הביתה, ביתו של כל אחד מאתנו נמצא בעתיד" (שם. עמ' 600).

החיים בתרבותנו מעודדים התנהגות מוחצנת, מופנית חוץ, שניזונה מחיזוקים לפרסונה של התנהגות מוחצנת שמותנה בנורמות קולקטיביות, שמקשה על קשב לעצמי האמיתי ולערכים האישיים. המציאות העכשווית שמחייבת הסתגרות בבית מחייבת אנשים להיפגש יותר ויותר עם עצמם, בתהליך של מופנמות וחבור לעצמם, לעבור מתחושת בדידות אל אינטימיות עם עצמם. היכולת להיות לבד, שכל ילד אמור לפתח, היא תהליך מבורך שמקדם תהליכי אינדיבידואציה.
הבית, בשפה העברית מורכב משלוש אותיות שכוללות את האות ב, הכמעט ראשונה של הא"ב, האות שבה נברא העולם, אות ב, של בראשית, והוא מסתיים באות הסופית של הא"ב, האות ת. ובאמצע האות י , האות שהיא נקודת המרכז של הנפש ואות שמסמנת את אלוהים. כך המילה בית מסמנת ומסמלת אפוא את מכלול עולמנו הנפשי.
ומה בין בית לחדר? הבית מביית אותנו, כומס אותנו בתוכו. לעתים החדר הפרטי משמש כבית לעצמו. כשאין לאדם אפילו חדר משלו, לעתים המיטה שלו היא עבורו כמוסת הפרטיות שלו, החדר-הבית הבלעדי שלו.
דומה עלי שכל אדם הוא בית בתוך בית בתוך בית. כל אדם הוא הבבושקה* שלו ופנימיות הבבושקה. ובהיותנו בפנים הבית או החדר הסגור, העולם כולו מצוי בתוכנו. כך כותב איתן בולוקון:
"חדר אינו מתיימר להיות הרים או שמים, לכן אפשר
למצוא בו הרים ושמים שרק חדר יכול להוליד" (בולוקן. 2020)

הנזיר הבודהיסטי טיק נהאט האן כותב על היות בתוך עצמו ברגע ההווה המתמיד כהיות בבית :

הגעתי. אני בבית.
בכאן. בעכשיו.
אני יציב. אני חופשי.
במוחלט אני שוהה.

והוא מסביר: ביתנו האמיתי הוא באמת בכאן ועכשיו. כיוון שרק בכאן ועכשיו אנו יכולים לגעת בחיים. לכן חזרה לרגע ההווה היא חזרה הביתה. זהו הבית היחידי שיש לנו. זהו המקום היחידי בו אנו יכולים לגעת בחיים. (טיק נהאט האן. 2020).

גם הנזירה הבודהיסטית פמה צ'ודרון מתייחסת לבית כמטפורה. היא אומרת: "אגו הוא כמו חדר משלך, חדר עם נוף, עם הטמפרטורה והריחות והמוסיקה שאתה אוהב. אתה רוצה זאת בדרך שלך [...] אבל ככל שתחשוב בדרך זו, ככל שתנסה לגרום לחיים להסתדר תמיד לפי מה שמתאים לך, כך ימשיך לגדול הפחד שלך מפני אנשים וממה ששוכן מחוץ לחדר. במקום שתהפוך לרגוע יותר, אתה מתחיל לסגור את הווילונות ולנעול את הדלת. כשאתה יוצא החוצה, אתה מוצא את החוויה יותר ויותר מטרידה ובלתי נעימה. אתה הופך פגיע, מפוחד יותר, רגזן יותר מתמיד. ככל שאתה מנסה לקבל הכל בדרך שלך, הינך מרגיש פחות ופחות בבית" (צ'ודרון 2020).

בימים אלה אנו נזכרים במיתוס של ספור המבול שמלמד אותנו את החשיבות של בנית תיבת נוח פרטית, מקום סגור, כמו בית, כדי להינצל לא רק מהמבול כאסון הטבע וכעונש אלוהי אלא גם כדי להינצל ממבול של חרדה מציפה. במובן זה הבית הקונקרטי הוא גם בית סמלי. וכך כותבת נורית זרחי:
"גל אחר גל מציף,
מוחק את חומת העיגול
המכתרת סביב האני" (2020)
הבית הקונקרטי והסמלי הוא חומת העיגול המכתר סביב האני, והחרדה מציפה כגלים מאיימים. המציאות והסמל נהיים דבר אחד.
כך הדבר גם אצל הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר שמוקסם ממשמעויות הבית. הוא מדבר על מרחב-חלל שהוא בית פיזי-נפשי כאחד. הוא מדבר על "חללי שייכות" שמוגנים מפני כוחות עוינים. על "מרחב מנחם", על "חללי בדידות" מכוננים. הוא אומר ש"נשמתנו היא בית", ש"דימויי הבית נמצאים בתוכנו בה במידה שאנו נמצאים בתוכם", ש"הבית הוא אחד מכוחות האינטגרציה הגדולים ביותר" עבור עולמו הפנימי של האדם. הוא מעודד את ההמשכיות שלו. "בלעדיו היה האדם ישות מפוזרת". "הוא תומך באדם במהלך סערות השמיים וסערות החיים", הוא "מדומיין כישות מרוכזת. הוא מעורר בנו תודעה של מרכזיות", הוא חיק מוגן לפני שמושלכים אל סערות החיים. (בשלאר. שם. עמ' 31 -55 ).

*
כשאדם חי נכון עם עצמו הוא חש שהוא חי בביתו. יש שאדם חש עצמו בבית בכל מקום בעולם, ושהעולם הוא הבית שלו, כי את ביתו הפנימי הוא נושא עמו כמו שבלול ויש לו אמון בעולם. אבל יש מצבי קיום בהם האדם מרגיש הומלס בתוך עצמו, גם כשיש לו בית. יש שאדם חש את פנימיותו כבית של מלאות ושפע פנימי שהוא מרחב ללא גבולות, ויש שאדם חש את ביתו הפנימי ריק, זר, מנוכר, בודד ומאוים.
ויש שאדם חש מאוים בעולם ורק בתוך ביתו הפיזי הוא חש מוגן והוא עצמו, והוא חווה עצמו בטוח בביתו הנפשי רק כשהוא מסתגר בביתו הפיזי. כך אנשים שהסתגרו לרוב חייהם בביתם, כמו אמילי דיקנסון, פרוסט, גרטה גארבו ודבורה בארון.
מן הבית באת ואל הבית תשוב.
בחלומות הבית מופיע בשלל ביטויי חווית האדם את עצמו, בין סגירות ומוגנות לפתיחות היחדרות והיפרצות, בין צמצום ואיום לבין מרחבים מתחדשים.

יונג לימד אותנו שלכל ארכיטיפ יש הבט חיובי ושלילי. ההיבט השלילי הוא כשאדם על כורחו מצוי בבית. ואז המצאותו יכולה להחוות כענישה, הגבלה, הסגר, בידוד, מצור, כלא, איום קיומי, כהעדר של פרטיות והעדר יכולת להתכנסות עצמית. פרויד מדבר על האל-ביתי, על תחושת האיום שיכולה להופיע בבית האמור להיות המקום הבטוח. הבית הופך אז מאוהֵב לאויב, לאל-ביתי, כאשר בבית מצוי האויב הממשי (בן משפחה פוגעני) או האויב הפנימי. הסגר על כורחנו מגביר התרחשויות שליליות ציליות במשפחות בעיתיות. מעשי אלימות ופגיעה מינית גוברים בימים אלה.

*
לעומת הבית-החדר שמקבל בטיפול את חשיבותו המרכזית, מתרחש עכשיו תהליך הפוך בקליניקה, חדר הטיפולים, שנזנח למען מערכת אלקטרונית של קומוניקציה נטולת מקום פיזי מוגדר. החדר הטיפולי שהוא בעל ערך רב במערכת הטיפולית, כמקום קונקרטי שהוא סגור, בטוח, מכיל ואינטימי, שקביעות קיומו והקביעות הטקסית של מה שקיים בו הם חלק משמעותי מהמערכת המאפשרת את התהליך הטיפולי – מוחלף בחדר סימבולי נטול מערכת צורנית פיזית. החדר הטיפולי קרוי גם 'טמנוס', שהוא שמו של המרחב המתוחם שנועד לעבודת הקודש ביוון. החדר הטיפולי כ'טמנוס' הוא המאפשר את התהליך המקודש של התהוות העצמי. אנחנו חיים אפוא בבית הסגור אבל ה'טמנוס' המסורתי נפרץ ואבד.
ההרגשה היא שה'התקפה על החיבורים' שמתרחשת בעידן הבידוד, שמתקיפה את החיבורים המגעיים הפיזיים האנושיים, מתקיפה גם את החיבורים הטיפוליים וגם את החדר הטיפולי שמחבר אותנו עם המטופל. וכך המעטפת המבנית המוכרת של החדר הקונקרטי אובדת והטיפול נהיה מושתת כולו על הבית הסימבולי של מעטפת מסגרת הזמן ובעיקר המעטפת של היחסים הטיפוליים עצמם, שהיא המעטפת והשדה כאחד, וכך היא האמבט האלכימי של הייחד הטיפולי, שהוא לוז המיכל הטיפולי.
כך מתברר כי אמנם הבית-החדר הטיפולי המסורתי נפרץ אבל אנחנו בונים בית סימבולי חדש, טמנוס שמושתת על המערכת אני-אתה, שהיא, כך מתברר, עולם ומלואו.
ויחד עם זאת, למרות ההתקפה על החיבורים המסורתיים, צומחים חיבורים חדשים של מרחבי שיתוף שמערימים על ההסגר, פורצים את מגבלות החדר-הבית הקונקרטי ונוגעים בלב, וזאת, למרות שהמערכת הוירטואלית הטכנולוגית של הסקייפ והזום אינן יציבות ונתקעות או נפרצות מדי פעם.

*
המטרה של התרפיה, תהא אשר תהא סיבתה, לאפשר לאדם למצוא מעבר למציאות היומיומית הסואנת והפוגענית, ומעבר לסערות המצוקה והחרדה את אותה נקודה פנימית, שהיא מרכז הבית הפנימי, כנקודה של שקט וחוסן פנימי.

בשלאר מצטט קטע שיר של פייר סגר:

"בית שאני הולך אליו לבדי בקוראי
בשם שהשקט והקירות מחזירים אלי". (בשלאר, שם. עמ' 105).

על תחושת העוגן והממשות של ההוויה הביתית הפואטית כתבתי לפני שנים רבות:

"פרחים, פירות, מפת ברוקד מרושלת,
אור זרוק אל קערת החרס.
זה הבית,
זה הבית.
תפוח סֵזָני מַלֵא את ידי
את עיני, מבטיח את
שורשי הבית. רוך ישן
מערֶה לבו אל כריזנטמות
באגרטל" ( נצר 1989: 23).

שיר אחר שכתבתי על הבית:

"ברוכים הקירות שאוחזים את הבית להיות בית
שמסוככים עלי בקור ובחמה
שעוטפים אותי בוודאות היסודות
תוחמים ביני לעולם.
ברוך הבית ששומר עלי בשוכבי ובקומי.
ברוכים הקירות שלא נאנקים ולא חורקים בלילות
עומדים על מקומם ללא תלונה ואומר
בשקט בסבלנות יקשיבו לי.
ברוכה הרצפה תחת כפות רגלי.
ברוכה התקרה המקֵרה מעלי והגג האוחז הכל יחד.
ברוך מזבח השולחן
אמצע הבית
ברוך המקום שנתת לי
מקום." (נצר 2015: 29).

בית הוא תיבה. המלה תיבה בעברית משמעותה גם מילה. היכולת להעניק שם-מילה לכל אובייקט, אדם ופעולה היא פעולת הבחנה שחיונית לבנית תיבת האגו. המלים הן תיבות הכלה לחוויות שלנו.
מצאתי עצמי מדמה לא פעם את השיר לבית, כאילו נהייתי מתגוררת בשיר עצמו כמו בבית. שירה היא הבית שלי.
ונשים לב שכל קטע בתוך שיר אכן קרוי בית:

"השיר הוא בית לגור בו.
ללא רצפה, ללא גג, ללא תקרה" (נצר 2015: 77).

ובשיר חדש:

"גִפָּרנו תיבת מלים לשכון בה
תיבת מילה
היכל לפנים היכל"



*בבושקה היא הבובה-אם הרוסית שבתוכה עוד בובה ובתוכה עוד בובה.


מקורות
אליוט. ט.ס. [1943]1999. ארבעה קוורטטים. תרגום אסתר כספי. המעורר.
בולוקון איתן. 2020. חדר. מנורה בשמש. אבן חושן.
בשלאר גסטון. 2020 [1957]. הפואטיקה של החלל. הוצאת בבל. עמ' 31-55.
https://www.buddhi.../4988 לנוח בנהר. טיק נהאט האן. 2020.
וולף תומס. 2015. לא תוכל לחזור הביתה. תרגום עודד פלד. כרמל.
זרחי נורית. המוחק הגדול. הארץ. 13.4.2020.
צ'ודרון פמה. 2020. כתב עת בודהיזם בישראל. פברואר 2020.
נצר רות. 1989. בקר אפריל. ספרית פועלים.
נצר רות. 2015. הגוף היחיד. ספרא.
Pinguin. N.Y.. Winnicott D.W. 1986. Home is where we start from


עוד בבלוג של רות נצר

יום השואה משיב אלינו כל פעם מחדש את השיר פוגת המוות של פאול צלאן. צלאן יליד צ'רנוביץ (1920-1970) נחשב על ידי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יעל איליעל איל1/8/2020

אמפליפיקציה אישית למהול ולהסתגרות בבית. סבא נתן האהוב שלי היה מספר לי בחורף סיפור בחרוזים מתוך העיתון 'דבר לילדים':
אינני יודעת מי כתב....

גשם ירד לילה תמים. יום, יומיים, שלושה ימים
מים מלאו כל הבורות. הרחובות היו לנהרות.

מר עכבר בחור נחבא. הוריד השלט 'ברוך הבא'.
כתב: 'מסיבות מבול, יהיה השער היום נעול'.

ורקדנית הלטאה, גם היא בחור כבר נחבאה.
'ברררר, קר בחוץ, רטוב מאוד, אין בפני מי היום לרקוד.'

רק הקיפוד שמח מאוד. 'היום בורחים כל האורחים.
אפשר לנחור בתוך החור. חרררררר... חררררר'.