פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ברכבת, בגרמניה: יומן מסע והרהורים מאת אופירה אליגון

ברכבת, בגרמניה: יומן מסע והרהורים מאת אופירה אליגון

חברי הקהילה | 24/9/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

קיץ. חופש גדול. אני והמשפחה המצומצמת שלי חזרנו מ"היער השחור" שבגרמניה. קרן, מכרה שלי, התקשרה לקבל המלצות, היא והמשפחה שלה ייסעו גם, בעוד שבוע, רצתה מעין רשימה של כל המקומות האטרקטיביים. העברתי. אבל זו הייתה רשימה קטנה צולעת כזאת. איך מעבירים לקרן את הצליל האהוב, המרתק, המפנק ביותר, והוא צחוק ילדיך במכונית. בבדיחות פרטיות שהפכו להווי – בחדר האוכל ובלובי המלון, במסעדות גרמניות שיחקנו "טאקי" רועש, מלא אמוציות. הטיול שלנו הוא דווקא הרגעים המאולתרים, הנכפים; איפה שנתקענו, איחרנו, הלכנו לאיבוד עם הג'י-פי-אס. כשסטינו מהמסלול של "המדריך לחופשה המושלמת" אל מעבה היער – העמדנו פנים שאנחנו ה"שורדים" האחרונים. אנחנו, צבָּרים צרובי שמש, נשמנו אוויר פסגות קריר.
לא התאהבנו בגרמניה מיד. לא בטוחה שהתאהבנו בכלל, אולי חיפשתי להתאהב או לברוח מאהבה ישנה, שהכאיבה לי. האמת, היא מכאיבה לי כבר שנים, בעיקר כי במהלך החיים למדתי שזה חלק מהמהות שלי, לחיות עם הענן הזה מעליי – ענן של צער וכאב. עוד בארץ, בדרך לשדה תעופה הקשבנו לרדיו – נתן זהבי קיבל בשידור חי ובהפתעה גמורה את הידיעה על נכה צה"ל ששרף את עצמו כמה רגעים קודם. אנשים עוד עומדים מעליו עם בקבוקי מים, כך דיווחו לו, מנסים לכבות את הלהבות מגופו. קולו הנשבר של זהבי מילא את חלל המכונית. לא יכולתי לדבר, גם לא לכבות את הרדיו ולהסתיר מהילדים. זהבי ביטא במקומי את כל מה שלא הצלחתי, כי במקום לצרוח הקשבתי, והאין-אונים משתק.
נחתנו. משרוול המטוס הישר אל אוטובוס כזה שיש בכל שדה תעופה. נהג האוטובוס הגרמני העביר אותנו אל אולם מרכזי. רכבי משטרה שעליהם נכתב באותיות לטיניות "פוליצה" וסירנה מסתובבת ליוו את האוטובוס. אלוהים ישמור, שמעתי את עצמי ממלמלת, גרמנים במדים. ישראלים צפופים למדי, דחוסים היינו ללא ספק, מתנועעים מצד לצד, חורקים עם הנעליים ומחזיקים חזק עם כל בלימה של הנהג.

כאילו הגוף זוכר, באופן לא מודע, מבלי שהיינו שם, בתיאום מוזר של שני אנשים מבוגרים – בעלי ואני - נעשינו חיוורים. סתם פרנויות, אמרתי לעצמי, אנשים לא טובחים באנשים ככה סתם, בגלל תחושה של עליונות מוסרית. אז מה אם ההיסטוריה הוכיחה אחרת?
יונג דיבר על הלא מודע הקולקטיבי – צורות של סמלים הקיימים אצל כל בני האדם בכל התרבויות. אוצר חוויות שהצטברו במשך דורי דורות של קיום הגזע האנושי, ונשארו כעקבות זיכרון במוח האדם. מיתוסים, אוסף ארכיטיפים, שנמצא בלא מודע הקולקטיבי שלנו מבלי שנצטרך ללמוד אותו, ולכן הוא נגיש לליבידו, שמתחבר אליו ומחיה אותו. כשירדנו אל האולם המרכזי, חיפשנו את חברת ההשכרה של הרכב, הלכנו אחרי ישראלים בטור. הנה עוד אלמנט קבוע בזיכרון שלנו, מודגש; ישראלים מקובצים יחד, בטור.
היער השחור מדהים. חבל ארץ מיוער וקסום, בתי עץ, מגדלים, כפרים מנומנמים שהזמן עצר בהם מלכת, נופים שנראים כמו רקע לאגדות עם. הנה, גם את זה לא סיפרתי לקרן – אחרי שסיימנו לבלות את היום במעֵין מיני לונה פארק כזה שהוקם על גבעה ירוקה, ההמולה הרועשת שככה והאתר נסגר – לנגד עיניי התפזרו להן כבשים. כמו מתוך ספרי ילדים. בתוך טבע מוגזם ושופע, שצבעיו מודגשים, כבשים ליחכו עשב. והטבע לרגליהן. המים נגישים להן. לכל אחד מגיע לחיות בקיטש כזה. נסעתי לקנא, הנה איך הם חיים יותר ממני, חיים על חשבוני, ממיתים אותי. מים, יש להם מים בכל מקום, לכבשים מלחכות יש מים יותר ממה שיש לי בברז המים. ואני, אסירה של הֶרגלים, פותחת את ברז המים במלון וסוגרת מהר כשאני חופפת, כי בפרסומת פניה של רננה רז מתייבשים נסדקים והם עמוק בתוך הראש שלי. זאת לא רק העייפות מהמסים הכבדים, זה מזה שאני מגדלת בן, שיהיה נער, גבר, וכבר מתכננת, עשר שנים לפני, איך לא לשלוח אותו לתופת ולהפוך לאם שכולה. אני לא עייפה מהעדר הכסף שלרוב האנשים סביבי, מהאבטלה, ממחאה שהישגיה וכאביה מציפים בתוכי את כל מה שסירבנו עד עכשיו להתעמת אתו. זאת עייפות כי בעיקר אני לא יודעת מה יהיה. עלינו. יכול להיות שאנחנו עוד חיים בגלות, למרות שיש לנו מדינה, אדמה משלנו. לא מצליחים להשתחרר מהכיבוש של האחר, ומהכיבוש של עצמנו. ועכשיו, בחוץ לארץ, אני מטיילת בשדרות נקיות מתלי הרוגים אלה של תאונות הדרכים או אלה של מלחמות ישנות. בידי שיחור מדריך טיולים והוא מחליף את ספר הפרוזה, הקבוע, שמצייר ביוגרפיה לאומית בעשרות מיתוסים, סיפורים שנכתבו מאות פעמים. סיפורי שואה וורשה, סיפורים על קיבוץ, תקומה, מלחמה ופוסט טראומה.
אני בעצמי בפוסט טראומה, נכנסת לקניון בעיר פרייבורג ביער השחור, קול קטן אך אימתני זועק בתוכי – מה נסגר עם הגרמנים האלה – על הכול הם חשבו, אבל לא על שומר שיבדוק תיקים בכניסה?

ביום החמישי לטיול, החלו הרהורי כפירה בהתאהבות החדשה שלי. הילדים שלי מתגעגעים הביתה ואני מתגעגעת לאוכל בישראל. אני מתגעגעת לטעם של קפה אמיתי. ואם כבר מלחמות, הרי בכל מדינה, גם הציורית ביותר, עם גבעות וכבשים, נכבשו שטחים. והאפשרויות הגרועות ביותר, העולות על הדעת, כמו נו, בניית מחנות להשמדת להמוני בני אדם חפים משפע, גלומות פה על רקע אגדת עם הזאת. הגרמנים השתקמו כבר מפשעיהם – הם חיים בין אינספור עצים, ניסינו לספור, אינספור עצים זקופים ירוקים – כמו העם הזה.

ואולי בעצם, כדי לאהוב אותה, את המדינה שלי, אני צריכה להתוודע להיפוכם של אידיאלים קודמים: להכיר בשקר שבאמיתות שהאמנו בהן, שהמדינה שלי היא סוג של יחסים כאלה - איבה הכרוכה באהבה. להכיר את חלקיה השטניים, המכאיבים, לרצות להתגרש ממנה, להמיר את הדת שלי, ולחזור.
אולי רק אם אכיר באמונות מוחלטות הקודמות שלי, שסחפו אותנו אחריהן ושלטו בנו. סיפורי צ'יזבטים, על "אהבת הארץ". הרי הכרה באי האמת של אמת – לא מבטלת את אהבתי אליה. אלא הופכת אותה ליחסית. הנשים שלנו יפות יחסית. והמדינה שלנו יפה, בסדר, יחסית. וכל עם ישראל ערבים, אחים זה לזה – יחסית. כל דבר אנושי הוא יחסי. ולמרות העדר משאבי הטבע, אנחנו עם הספר, והמשאב העיקרי שלנו הוא המוח, השכל, יהודים הם גאונים – יחסית. וארץ זבת חלב ודבש, יחסית. ממש יחסית. כי בגרמניה אוצרות הטבע במרום ותחת הרגליים, ואצלנו? על כל פריחת מרבד צנוע של חלמוניות, העם יוצא למנגל ולצלם.

במטוס חזרה, בדיוק שידרו בתוך טלוויזיות קטנות שמעלינו את וועדת החקירה של "אסון הכרמל". ביבי מבקש לחבק את העם והמשפחות האבלות, ומוסיף "באבל וצער אישי אני מבין". יופי ביבי, 'תשתמש באחיך המת לעד', אני חושבת, וצביטה בלב לצד הכרה בסלידתי. הקברניט מודיע על 40 מעלות חום ביום, 30 בלילה. רחש של צחוק מגיע אליי, כנראה מחליף את הבהלה. המטוס נוחת הישראלים מוחאים כפיים, גם אני והילדים מצטרפים ל"הבאנו שלום" ומוחאים כפיים חזק.

ומה הבאנו באותו הלילה? עמדנו בתוך לחות בלתי אפשרית מול מוכרת אתיופית בחנות בתחנת דלק, מסביבי חניות מטונפות וצפירות מכוניות מכל עבר. רק אדי הקור מהמזגן של מכונית ירגיעו את התאקלמות הלילה. אני מחייכת אל המוכרת בטירוף, פותחת מולה את שקית הבמבה דוחפת אצבעות, מקרבת חסרת נשימה את ה"הפוך" אל פי, עוצמת עיניים. הטעם מוכר ומנחם. נוסעים, אפופים בחשיכה מדברית, אי שם במרחק אני שומעת קולות משאית על הכביש, מלחמות אולי מתלקחות מכל עבר. את אלה הפרטיות שלי אני מנמיכה.

מה אני צריכה את חוסר הסליחה הזה, אם הגרמנים המשיכו הלאה, מאותה מלחמה איומה, אני בכל יום, אחרי כל אסון או וועדת חקירה – גם אני מוכרחה. מוכרחה להשקיע בשלום לא פחות מאשר אני משקיעה במלחמה.

עוד בבלוג של חברי הקהילה

הלכתי לחפש את המילה אך אין היא במקומה. כיצד יתכן, הרי בלעדיה, לא אדבר. הלכתי לחפש את המילה, כדי שאכתבנה, אך...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אופירה אליגוןאופירה אליגון15/10/2012

תודה תמי. התפכחות, בכל מערכת יחסים, כרוכה בכאב - ואכן ה"יחסי "הופך את זה לאנושי ונסבל. ואז, רק אז מוטב, רצוי, בשבילי, להשקיע בשלום לא פחות מהשקעתי במלחמה. תודה על הפידבק. אופירה

תמי קויפמןתמי קויפמן3/10/2012

מרתק. וכול כך אנושי, והכי אהבתי את ה"יחסית"
תודה

אופירה אליגוןאופירה אליגון22/9/2012

שבוע טוב. טיראן, זה בדיוק זה. הדברים הקטנים שמתחת לעור. הפשוטים. אחרי הכל "ניצלתי" במרכאות או שלא במרכאות בזכותם - במבה? קפה הפוך?, נראה שכבר המסגרות, ההטיות, הרגלי החשיבה "הצרים" שגדלנו על פיהם, כבר לא משפיעים. שבוע טוב. אופירה

טיראן אביסרורטיראן אביסרור21/9/2012

אין לי ארץ אחרת לטוב ולרע. ואווו לא יכולתי לבקש אחרת מלקבל את כניסת השבת עם פוסט כלכך אמיתי ומרגש. החיבורים שאת עושה בין העבר לבין ההוה/עתיד, הכאב הלאומי והאוניברסלי אל מול הכאב הפרטי. התאורים, שלוקחים כמעט את כולנו אל אותם המחוזות. הצפת הלא מודע אל המודע וההכרה, שכמעט כולנו שם במחשבות, ברגשות ובדאגות. ואכן, אחרי הכל, את צודקת - אין לי ארץ אחרת!!! הטעם המוכר והפשטות המוכרת, אותם לומדים להעריך בגלות.

ורד יחזקאליורד יחזקאלי21/9/2012

מרתק. אופירה העברת כל – כך הרבה רגשות,ראית דברים הרבה יותר מאלה הנראים לעיין,המחשבות שלך והדרך שאת משלבת אותם במראות הנוף-פשוט מקסים. חיייבים להיות אופטימיים באשר נלך.

אופירה אליגוןאופירה אליגון19/9/2012

כרמית, עדי, תודה. שמחה שאתן פה :) [ל"ת].

כרמית ענביכרמית ענבי19/9/2012

מפתיעה ומרגשת. "...ואני, אסירה של הֶרגלים, פותחת את ברז המים במלון וסוגרת מהר כשאני חופפת, כי בפרסומת פניה של רננה רז מתייבשים נסדקים והם עמוק בתוך הראש שלי. זאת לא רק העייפות מהמסים הכבדים, זה מזה שאני מגדלת בן, שיהיה נער, גבר, וכבר מתכננת, עשר שנים לפני, איך לא לשלוח אותו לתופת ולהפוך לאם שכולה..."

אופירה, כל כך הרבה משפטי מחץ להזדהות אתם, שריגשו ודייקו שאני דומעת ומוצפת. לא התכוננתי, שתיקחי אותי מההתחלה על הילדים השמחים באוטו, בפתיחה, עד לכאן. תודה רבה.

עדי קינןעדי קינן18/9/2012

מדהימה כתמיד. קראתי בשקיקה כרגיל את שכתבת, ומחשבות עצובות אחזו בי. כל כך נכון כל מה שכתבת ומנחם לדעת שיש מישהי שיכולה לדבר את כל המחשבות האלו שמלוות את היום-יום של כולנו.
תודה-עדי