פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אוריה | רות אנגל אלדר

אוריה | רות אנגל אלדר

חברי הקהילה | 22/5/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אוריה היה שמה. עם לידתה החליטו הוריה לעבור לחווה מרוחקת מאדם. הם זכו בה לאחר שנים של מאמץ להביא פרי בטן.  חיו ככל האדם אולם סוד אחד צפנו בליבם, סוד אהבתם העזה. רחקו מחברה ומאיש וגם כשנדרשו להימצא בחברתם של אחרים חשו כי הם נטועים האחד בשני, עורגים למבע, למגע, ומלאי ערגה להספיג גופותיהם ולהיות לאחד.רק עננה, שכבדה בחלוף השנים, העיבה על ליבם. הם ביקשו להוליד את פרי אהבתם ולא יכלו. השנים עברו, העונות חלפו והזרע לא ניטע. קמטי זקנתה העמיקו. שדיה שהיו גדושים, מלאים ונכונים להפיח חיים בוולד יבשו,התכווצו והוא ליטף אותם ברוך להפיג קמעא את כאבה. הניצוץ שבקע מתמיד מעיניה כבה.
עד להולדתה של אוריה.
אוריה נולדה עיוורת.
היא מלאה את עולמם באושר. תינוקת חייכנית, מלאת אהבה, צוחקת,בקושי בוכה, סקרנית. הוריה שהוצפו באהבתם אליה ידעו גם את נטל החברה ושיפוטה כי עיוורת היא, שונה. על כן נדדו הרחק מאדם למקום מבודד שם בנו את ביתם. הבית היה בנוי על משטח אחד וללא מדרגות וכמעט ללא קירות. הם הקפידו על פרטי ריהוט מעטים שהיו,ברובם, מעוגלים בעץ שבדופנות ואת כלי הזכוכית החליפו בקערות מעץ שלא תיפגע אוריה.

אוריה צמחה להיות נערה מאושרת שאת מרבית זמנה בילתה על גדות הנחל שזרם בסמוך, או בין עצי הפרי שנטע האב במשק ביתם. גומעת את ריחם, מכירה כל פרי וירק. תמיד הייתה מלווה  בתרנגולת שדידתה אחריה. צועדת בנאמנות בעקבותיה. לעת ערב הייתה יושבת עם הוריה ולומדת  מספרים שהכין האב ושמלאו את מדפי הבית. כולם כתובים באותיות שלמדה להכיר כבר בשנותיה הראשונות. אותיות בולטות, חרוטות שאת יופיו של העולם ספחה מתוכן אליה. לא היו שם מלחמות לא רצח ולא כאב. ספרי טבע ובעלי חיים שהכניסוה לעולם קסום, אחר שלא ידעה.

האב נסע אל העיר הקרובה בתחילת הקיץ והחורף. רק אז.  נהג לרכוש חוט ומחט, בדים לתפירה, מיני מזון ולקנח בטבק למקטרתו.אהב לשבת לעת ערב על מרפסת ביתם ולעשן את המקטרת. אז היה צופה באוריה ששיחקה עם התרנגולת שלה שאהבה,מתבונן  בתלתלי הזהב שעיטרו את פניה המאירות ,באם שתלתה את הכבסים לייבוש,  בעצים גדושי הפרי ונהג לעקוב אחר מהלכה של השמש ששקעה וחתמה את היום בהבטחה כי תשוב גם מחר

בחלוף השנים התפשט סיפורה של המשפחה "המבודדת עם הבת העיוורת" למחוזות שהלכו ורחקו שבאחד מהם התגוררו ההורים קודם לידתה של אוריה. גם אז נתפסו כמוזרים ושונים על כי רחקו מחברת האדם. היה וכשהאב הגיע לעיר דרשו בשלומו ובשלום משפחתו והוא נענה בשמחה לאמור כי הם חיים בטוב . את אלו שביקשו להזמין את האם והבת לביתם הדף בעדינות לאמור כי רעייתו חולה במחלה מדבקת שממנה נחלצו הוא והבת. "מסוכן , מסוכן לכם" כך חזר ואמר. לעתים נענה לשתות משקה קל ,לקנח בעוגייה והם שניסו בדרכי רמיזה ובדרכים אחרות לדעת יותר נרתעו מהמבט הרך והשליו שנעץ בהם כאילו אמר "וכי מה, קטונתי ואין באמתחתי דבר לחלוק עמכם" והם הניחוהו לנפשו.

האב ידע מנהגיהם של אנשי העיר. אלו קמו עם זריחת החמה , מתכוננים לעמל יום, יצאו לעבודתם ולעת ערב, עם רדת החשיכה , חזרו לביתם לסעוד עם משפחותיהם. אחרים היו שוקעים  אל תוך בדידותם וממתינים. מחכים מידי ערב עד כי ייבלעו בתוך כסות המחשך ויתנו דרור לצורכיהם. דרוכים, קשובים וכאילו ניתן הסימן ובאחת היו יוצאים ממאורותיהם לפולחנם.  אורבים ל"בני בלי בית" שדחקו גופם הדל במסתרים ליתן לו מנוחה ועם עלות השחר להתעורר ולחזור אל הפינה שהייתה להם על מדרכות הרחוב שבעיר. שם ישבו והתבוננו בחולפים על פניהם וקוו שמא יאט  מי מהם מהלכו וישאיר פרוטה להרגיע בה רעבונם.
"אנשי העיר" ידעו מעשיהם של "אנשי הלילה".מידי ערב נסוגו אל תוך ביתם, הגיפו דלתות וחלונות ואטמו  כל פתח בשאריות לבד ובד למען לא יגיע הד המשוועים לעזרתם, "בני בלי בית" בזעקתם החודרת כי היו לקורבנותיהם ולהתעללותם של "אנשי הלילה".
"אנשי העיר" נהגו לקום ממשכבם מוקדם לעת בקר ולצאת לעמל יומם, כשהם לפותים, עדיין, בחרדת המחשך.היו צועדים במהירות ומעיפים מבט בפינות הקבועות שבמדרכות לראות את מי מבין חסרי הבית גבה הלילה. כך מידי יום .הם ידעו כי את מקום החסרים ימלאו במהרה האחרים ונרגעו באחת כשראו כי כך היה ובלבד שנחלצו מטרפו של הליל.
"אנשי העיר" לא הכירו את "אנשי הלילה" אך כבר מילדותם הוזהרו להישמר מהם. הפחד כרסם.  "רק לפעול בעת החמה כשהשמש כיסתה את פני השמים" כך הוזהרו מדורות.

רק אחד פסע באון ביניהם והאיר פניו לסובבים אותו. אביה של אוריה. המבוגרים שבהם זכרו כי הגיע מעיר אחרת לשאת לאישה יתומה, חסרת בית, ששמה הגיע למרחוק. היא נולדה עם סגולה ליילד תינוקות בריאים, שמנמנים שצווחו בתאווה לחלב האם. עוד בהיותה ילדה הייתה מחדירה זרועותיה הדקות להרחיב הרחם, לשחרר חבל טבור שחנק עובר, להקדים ראש לעכוז והאם כמעט ולא חשה כאב.  עם הגיעו של הציר הראשון הייתה מגיעה,הודפת את הדלת ונכנסת לבית היולדת לאחוז בעובר ולהוציאו אל אוויר העולם. את הכאב הייתה ממירה ביד בוטחת והאם שלא חשה כאב ושחיוך היה נסוך על פניה פינקה את הילדה, דאגה למלבושה , למזונה לשמיכות ולכרית. היו שביקשו כי תגור עמם אך זו תמיד סירבה.
אחת הלידות הייתה מיוחדת גם עבורה. התינוק יצא בבטחה מרחמה של האם ושלא כאחרים פקח מייד עיניו שהיו תכולות כאבן ספיר וחייך אליה כאלו רצה להיוותר בין זרועותיה. ספיר היה שמו ומעולם לא שכחה אותו.גם אותו,כהרגלה, העניקה לאם וחזרה אל מקומה, אל הכוך, מערה החצובה בסלע וששימשה לה כבית. נקי היה, רחב  ושם צפנה מלבושיה שרחצה, מסרק ,מברשת ומיני המזון שאגרה.

היו שביקשו ידה. ליטול ממנה את הבדידות ולהכניסה תחת קורת גג בוטחת והיא סירבה. עד הגיעו של האיש.
לא ידעו מאיין בא  והוא לא ביטל זמנו וביקש לראות את המיילדת המופלאה. הם נחפזו להראות לו מקומה וניכר כי רווח להם.שיקחנה מהם. הם החלו לחשוד שהיא היא העושה זממה בחסרי הבית "והלא שכנה ביניהם, ידעה הלכותיהם". חשדם גבר כאשר לעת לילה ומחשך, עת בה היו נשותיהם חשות את הכאב שפילח את גיוון הייתה היא הגיעה אליהם גם כשלא נקראה. נוקשת בבטחה על דלתות נעולות וחתומות למען תיכנס לעשות מלאכה. " כיצד ידעה?", תהו, "כיצד התהלכה בשעות לילה והגיעה בבטחה אל פתח הבית?". חשדם גבר בחלוף השנים "הלא בזמן ששהתה בביתם לא שמעו זעקותיהם של קורבנות הליל ולמחרת נמצאו אלו בבטחה במקומותיהם", "כשהיא הייתה בינותם לא חסר איש" ,כך דיברו האחד באוזני האחר. היו שביקשו להשאיר דלתם נעולה בפני המיילדת למען תסור מהם אולם קריאות הכאב של היולדת המשוועת למגעה הכריעו והם הניחו לה לעשות מלאכתה. היו שאטמו אוזניהם ולא הניחו לה להיכנס והוולדות ששרדו נולדו פחוסי ראש, חסרי אוויר, כהים והיו שלא צלחו להחזיר נשימתם,דעכו כי לא יכלו לשאת מוראות החיים שנכונו להם. יולדות שילמו בחייהן גם אם הביאו את פרי בטנן לעולם והאבות נכנעו. "תביא היא את פרי הבטן לביתם ותגבה את מחירה מחסרי הבית."הלא דם היא אוהבת, דמם של ולדות. כיצד פילסה והחדירה זרועותיה אל דם הרחם כאילו ידעה סודותיו או שמא הייתה לו לבת ברית, לשליחתו".
הלך האיש אל משכנה ומצאה עומדת, צופה לרחוק, כף ידה הגנה על עיניה מפני השמש. מתבוננת כאילו מחפשת מה ואז באחת נפנתה אליו כי ידעה. לא אמרו מילה והיא הלכה אחריו. גם עם לכתה המשיכו אנשי הליל לבצע זממם בחסרי הבית והצער מילא את ליבם של אנשי העיר כי עזבה והם אשר האשימוה ודם האחר לא היה על ידה. הרחיקה מהם ונשכחה. לא ידעו כי רעיית האיש היא שעבר לדור במרחק מה מהם עם לידת בתו .לא ידעו כי היא המיילדת שהכירו אי אז.

השנים חלפו וכשהגיע אליהם, כמנהגו, כמעט ולא הכירו בו את העלם הגבה ויפה הפנים שהלך בקלילות לחפש את האחת. קמטים חרצו את פניו , שערו האפיר. עובד אדמה היה, חוואי והשמש הכהתה פניו ונטלה מהן את חן נעוריו . רק בעיניו נותר הניצוץ, מחייך וטוב לב היה אך לא השכיל להסתיר את הדאגה שניכרה במבטו .

אוריה שבגרה והייתה לנערה יפת תואר לא ידעה טעמו וריחו של הדם שמא תדבק בה סגולת האם לילד בדמה של היולדת תינוקות בריאים. כך החליטו הוריה. זכר המורא שידעה האם כאלו גם את דם הנדכאים, חסרי הבית, היא הגובה חלקה עם האב .הרחיקוה מ"הדם" שהיה לברכה ולקללה של האם .
 פרי וירק ,מיני מאכל שהכינו מחלבה של העז והביצים שנמצאו בשפע בחוותם ספקו צורכיהם. עד הגיעו של היום בו הבחינה אוריה כי נוזל חם, צמיגי קמעא יוצא מגופה וכדרכה, בלי פחד ומורא נטלה ממנו קמעא וקרבה אותו באצבעותיה לאפה למען תריח, תחוש. ריחו היה זר. מוזר. שונה מריחות שהכירה. למדה להכירו והבינה כי חלק הוא מגופה.כך מידי חודש בחודשו פקד אותה. גם גופה השתנה, אבריה התעגלו, שדיה צמחו והאם שראתה התבוננה באוריה בחרדה "מה תהא דרכו של הדם בגופה של בתה?" .
האב שבמנהגו היה רגוע ושקט נסוג אל דממת הבית. השמחה ניטלה מביתם והפחד הנשכח חזר להפעים לבם . אוריה ידעה כי כואבים הם והאם אינה יודעת נפשה, מתרוצצת, עסוקה ממתינה לראות את זרע הפורענות שיביא הדם על ביתם.

געגועים החלו לפקוד את ליבה של אוריה. הייתה שוכבת על אדמת האחו, מתבוננת בעננים השטים מעליה והדכדוך לפת את כולה. גופה נענה למגעה ונעור והיא לא ידעה נפשה. מבקשת להימוג לחזור לימי ילדותה  אולם הכמיהה בערה בה וגלי חום הרעידו אבריה. היא רצתה לצאת את גבולות החווה , לנסוע הרחק, לגלות את שנפשה ביקשה וכך, לעת ערב חפנה מעט מחפציה וצעדה בעת ליל אל העיר.
אוריה חידדה חושיה וידעה את הדרך כאילו המחשך לא כיסה את עיניה. זרם הרוח, הריח שהדיפו העצים, האדמה הבשלה והלחה כוונו צעדיה וכך פסעה בינות לעצים עד הגיעה לשער העיר.

דממה שררה בכל. אוריה לא שמעה קול אדם, קול זמרת צפור, לא הריחה ריח העץ, ריחו של פרח "הזאת העיר אליה נסע האב להביא מצרכיו?". לראשונה נעזרה בידיה למצוא לה מקום למען תשב. היא ביקשה ללמוד את רזיה של העיר. הטתה אוזניה בקפידה, ניסתה לספוג ריח מוכר. קמה ממקומה והחלה לפסוע. הפעם נזהרה בצעדיה כי את האדמה הרכה המירה דרך סלולה, קשה. היא החלה לשמוע קולות חלושים שבאו מבתים שהוגפו, לדעת כי האור לא דעך במלואו, הריחה ריח זר של מיני תבשילים , שמעה פעוטות שבכו קלות. היא המשיכה במסעה והגיעה לנתיבות עקלקלות ודחף בלתי מוכר שאב אותה אל מעונה של האם. הריח היה מוכר. היא שמעה קולות השוכנים בקרבתה ואלו הציעו לה פת לחם, מים להשיב נפשה. אנשים טובים. ריחם היה זר לה אולם דרכם הייתה נעימה, נוחה.
אוריה עייפה ממסעה ונרדמה בין מצעי האם כשהיא שואפת ריחו של דם העובר שהאם הותירה בו קודם שרחצה גופה.

אוריה ניעורה משנתה לשמע קולות מוזרים. קמה מיצועה ויצאה להטות אוזן ולהקשיב . היא שמעה קולות של בריחים שנפתחו, דלתות שנבעטו לאחור ומתוך הבתים הגיעו קולות צעדי אנשים המתקרבים אליה. שכניה פרצו ביללות ובבכי באין מקום להיחבא בו, לברוח. הצעדים הלכו וקרבו והיא כבר יכלה לשאוף  ריח זיעתם הניגרת של הבאים, את הבל הפה שסרח.אוריה נותרה עומדת על מקומה וחיוך נשפך על פניה לקדם את הבאים. ידיה נפרשו לצדדים "ברוכים הבאים אל משכני" אמרה והביטה בהם בעיניה הכחולות, הבוהקות כאלו חדרה אל תוככי נשמתם והם קפאו על עומדם.רותקו למבטה, לאור שהבליח ממנו וזעזע חוט שדרתם.שלווה זרה להם עטפה גופם וחשו כאילו הם מאבדים ממשקלם, נוגעים לא נוגעים והמחשך שקינן מדורות בליבם והפכם לאחרים התפוגג ונעלם. שמחה, שמעולם לא ידעו, חדרה אל ליבם.  חשכת הלילה הוארה באורה של הלבנה והכוכבים שעטרו את פני השמים. הכך מתמיד היה? רק אז נפערו עיניהם בתדהמה לראות כי כולם כאחד היו שוכני הבתים,שכניהם מימים,אבות לילדים . רבים קרסו בבכי אחרים נמלטו על נפשם והיא ניחמה. הרגיעה לאמור שלא ידעו. סומים היו ולא הכירו את המחשכים שנצרבו בקרבם וכקורבנות פעלו לעת ליל. רק אז נוכחו כי תכולת העין הנה בתה של היולדת שידעו מכבר. דומות היו.

עם צאת החמה פתחו אנשי העיר את דלתות ביתם לרווחה למען ייאספו כל איש ואישה שאין קורת גג לראשם. לכפר על עוולותיהם שלא ידעו ולא הכירו ביקשו והעיר שגשגה. פרחים נבטו, ציפורים חזרו לצייץ ולעת בקר כשקמו לעמלם חייכו אל בני ביתם, אל שכניהם ובחלוף העונות הפצע הגליד והכאב שכך אך לא נשכח.

האב והאם לא חדלו מחיפושיהם אחר אוריה. קמו עם עלות השחר והרחיקו נדוד למען ימצאוה ושבו כואבים לחזור ולרבוץ על משכבם, כך מידי יום ביומו. עד כי באחד הערבים החלה האם לדחוק בבעלה שילך אחריה, ירוץ לכיוונה של העיר , המקום בו מעולם לא חיפשוה כי פחדו שבלי בית גם אותה הכחיד הליל. לא רצו לדעת. רק מערשו של המוות המובטח רחקו.  רץ האב בעקבות האם והיא הגבירה מרוצה כאילו לא זקנה. "אוריה כורעת ללדת" זעקה אליו והוא התמלא כוחות ומיהר בעקבותיה. באחת הגיעה האם לפתח בית הבת ואוריה שהריחה ריחם הקרב אליה המתינה בציריה למען תגיע האם לילד בתה, נכדתה. קרוב אליה עמד ספיר, מבויש, לחבוק את האם שהוציאה אותו לאוויר העולם ועתידה ליילד את בתו.

עוד בבלוג של חברי הקהילה

הַהֲקָלָה שֶׁבְּדִמְעָה הִיא לֹא בַּהִתְרוֹקְנוּת אֶלָּא בְּחֶדְוַת הַמִּלּוּי מֵחָדָשׁ.   בְּרֵאשִׁית...
ריח הגשם השתלח בזיכרוני, התעבה ונמוג . ערפל. העבר שלי התכווץ כמו עכבר. אני נזכרת בילדה ההיא; אני לא מכירה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.