פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אפילו לפני המפגש

אפילו לפני המפגש

חנוך ירושלמי | 1/12/2009 | הרשמו כמנויים

האם מוכרת לכם הסיטואציה שבה אתם מקבלים מטופל חדש שבפגישה הראשונה והשניה נותרת דמותו עמומה ואילו בפגישה השלישית או הרביעית מתחילה להתברר גודלה של המעמסה שתוטל על כתפכם? לאט לאט מבצבצת העובדה שמדובר באדם פגוע, רצוץ ושרוט שחיפש אהבה בכל מקום ומצא עצמו מנוצל ונעזב והוא מלא כעס כבוש. הכעס אינו ממהר להופיע אך ניכר יותר ויותר בשוליים, מבצבץ, ומגלה את קיומו בעוקצנות חסרת רחם או בהתפרצויות ללא הודעה מראש, התפוצצויות ששוכחות ונעלמות כלעומת שבאו. ואתם, המטפלים ההגונים, מלאי הרצון הטוב הרואים בעבודתם הטיפולית שליחות, מתחילים לשאול את עצמכם כיצד תתמודדו עם מטופל פגוע, חבול ונטוש זה שאינו חדל מלנסות ולפגוע באחרים ובכלל זה בכם. אתם מתחילים להבין שתהיה זו התמודדות קשה, מאתגרת, שכלל לא ברור כיצד תסתיים והאם תוכלו לשמור על הדימוי המיטיב והמיומן שלכם בסיומה.
הבאתי כאן תיאור מסוים ואולי קיצוני במידה מסוימת של תחילתו של טיפול מאתגר ואולי אף מאיים. אך יכולתי להביא תיאורים נוספים של תחילת טיפול מסוג שונה לחלוטין שגם הם מאתגרים, מאיימים על הדימוי העצמי המיטיב שלנו, אולי בשל היותם מפתים, מבלבלים, או מרפי-ידיים. וודאי שישנם גם טיפולים אחרים שבהם נוכל לחוש עצמנו בעלי יכולת, מיטיבים, אטרקטיביים כבני אדם וכמטפלים, מרגשים ומרתקים. אך כיצד אנו מתמודדים עם אלה הקשים, המאתגרים שלוקחים אותנו לקצה היכולת הטיפולית והאנושית שלנו ושכה רבים מקרב מטופלינו נמנים עליהם?
נראה שאיננו יכולים אלא להזמין מתוכנו 'מצב-עצמי' מסוים, אופנות חשיבה, רגש ותבניות קשר שמתאים לסיטואציה המורכבת הזו. הדרך היחידה המותאמת והמאפשרת להתמודד עם כל אותם מטופלים "קשים" היא למצוא מעין תדר פנימי שבו משודרים "חומרי עצמי" מתאימים המאפשרים לנו לשרוד כמטפלים מיטיבים. זוהי בדרך כלל מעין פעולה מכוונת אך לא תמיד מודעת שבה אנו משנים בצורה שקטה את מצב המודעות שלנו כך שנכנס ל'מצב עצמי' שמתאפיין באופנות חשיבה ואופנות רגש, בתפיסות עצמי-מול-העולם ותפיסות מציאות אופייניות וייחודיות. וכיצד עוזר לנו 'מצב העצמי' הזה להתמודד עם המטופל הספציפי המאתגר שלפנינו? זה קורה כאשר לפתע פתאום, משנסגרת הדלת מאחורי אותו מטופל שכה חרדנו מהמפגש עמו בתחילה, משתנית ההתבוננות שלנו בו: אנו רואים לפנינו ילד קטן המשווע לעזרה, נער אבוד המחפש יד או כתף של מבוגר אחראי, או אדם מבוהל ופגוע שאינו מחפש דבר פרט להכרה בקיומו. ומשאנו משנים כך פתאום את תפיסותינו והתבוננותנו הכל נעשה בהיר יותר, בטוח והרבה יותר קל להתמודדות.

לכן, הדבר הנכון והאמיתי ביותר כדי ליצור מפגש טיפולי אמיתי, כך אני מאמין היא התכווננות אישית-פנימית לקראת המטופל, שיש לו פנים רבות בעצמו, אך אחת מהן היא זו של אדם נזקק, אובד. לכן, אין הטיפול מפגש במרחב סימבולי-שפתי מופשט בלבד, הוא גם בראש ובראשונה מפגש ממשי, אמיתי של שניים בעלי גוף ונשמה. אך כדי ליצור מפגש זה יש לבנות התכווננות זו, ליצור את החיפוש הפנימי של מה שיפגוש, יכיר ויעריך את האדם שפנה אלינו וחיפש עזרה מאתנו. הטיפול מתחיל אפוא בראשית בעבודה פנימית של המטפל הקורא ומזמין את אותם חלקים בעצמו, בזיכרונותיו ובאסוציאציות שלו שיאפשרו לו להתמודד עם מטופל "קשה". ויש לזכור, כמעט תמיד יהיו אלו מטופלים "קשים", שכן יביאו הם אלינו את החלקים ה"קשים", הרעבים והכועסים שלהם, שאם לא כן לא יהיה זה טיפול המושתת על העברה. מוכנות זו של המטפל לקרוא לאותם חלקים טיפוליים בעצמו, שיתאימו לסיטואציה הטיפולית הספציפית ולמטופל ה"קשה" על קשייו האופייניים, אמורה להופיע אפילו לפני המפגש הטיפולי עצמו.


עוד בבלוג של חנוך ירושלמי

האם צריך להשתנות האופן בו אנחנו מכשירים את עצמנו ומתפתחים כמטפלים בעקבות הגילויים החדשים והמרגשים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סיגל הותיקהסיגל הותיקה26/8/2010

תוספת לתגובה הקודמת. הערה נוספת:
למי שמשוכנע שמקצוע כמו פסיכולוג לא יכול להיכחד מהעולם...... אני רוצה להזכיר,
שמתקן השעונים בפינת הרחוב היה משוכנע שיוכל לתקן שעונים עד הגיעו לגיל 100.... והוא נאלץ לסגור את החנות, כי היום כמעט לא מתקנים שעונים....

ואת החלבן, שבמשך 30 שנה חילק חלב לפתחי הבתים, והנוער היום לא זוכר שהיה עיסוק שכזה....
ואת הסנדלר, שמקצועו הולך ונכחד מיום ליום....

ואת מתקני הרדיו, והחייט המקצועי שהיתה לו מתפרה קטנה בכל כפר.....
ובעלי חנויות המכולת....

ובאנציקלופדיה כתוב, שבמשך השנים נכחד מספר עצום של מקצועות, שאיש לא חלם שלא ישרדו...

סיגל הותיקהסיגל הותיקה26/8/2010

מה אתם חושבים?. מכירים כפתור כזה, שניתן ללחוץ עליו ולצפות במה שיהיה בעוד מאה שנים (או פחות)?....
הייתי מתאווה לכפתור כזה. לראות מה יקרה במישור הטיפול הנפשי. מדוע?

כי בחיפוש אחר מזור לקשיים שלי, נתקלתי בתופעה שלא הייתה נהירה לי. כמות אדירה של אנשים, הרואים את עצמם כמטפלים, מאבחנים, ומאמינים בדרכם בצורה אדוקה, המציעים את מרכולתם מעל דפי האינטרנט, העתונות הכתובה, המושמעת וכו'.
אנשים, שמציעים מזור לשרויים בקשיים, מכאובים נפשיים, ומבטיחים גדולות ונצורות. מבטיחים העלמת דיכאון, טפול בילדים עם הפרעות קשב, לקויות למידה, קנאה חולנית, קושי בתפקוד ועוד ועוד....
לכל קושי נפשי... יש להם תשובה טיפולית.
והיא נגישה, עולה פחות מאשר ביקור אצל פסיכולוג ופחות מאיימת...מבחינת הסטיגמה החברתית.
קראתי על מטפלים המעלימים מחלות נפשיות באמצעות זרדי-עצים המובאים מהגולן, אחרים - עם אבנים בעלי סגולה, ועשרות או מאות שיטות מוזרות..
אז מה יהיה בעוד שנים ? לא יודעת בוודאות.
כן יודעת, שהמגמה שמתהווה מצביעה על משהו חדש. נהירה של אנשים למטפלים שאיש לא יודע עד כמה שיטתם יעילה. אנשים מוכנים לשלם (אמנם פחות ) עבור שיטות טיפול ומטפלים שלא הציבו את שיטתם מעולם למבחן אמפירי. למה?
כי "זה עוזר מאד" ואיך את יודעת? "כי השכנה שלי אמרה שזה עזר לה מאד".
ומה עם אלה שלא עזר? או שגרם נזק? "נו, טוב. גם פסיכוטרפיה יכולה לגרום נזק בלי להתכוון"... כך אומרת האישה שהבן שלה הולך ל"מטפל בשיחות". ולא חשוב לה, שהמטפל בשיחות הזה, לא למד מעבר לי"ב כיתות. "מה שחשוב, זה שהבן שלי רגוע יותר, וטוב לו לשוחח עם המטפל הזה, שמדבר אליו כמו אבא, כמו אח גדול ומרגיע אותו".
"אבל הוא לא למד מעולם איך לטפל בנפש" אני מקשה.
"גם חברה יכולה לעזור לך, לא? אז אני קונה לבן שלי חבר בכסף, שעוזר לו".
"ומדוע לא ללכת לפסיכולוג מקצועי"? אני שואלת.
"מה ההבדל? שניהם עוסקים באותו דבר".

אז מה?
אני חושבת, שמקצוע הפסיכולוג הקליני (או החינוכי וכו') הולך ונכחד. אני מגזימה?
פגשו אותי בעוד כמה שנים, אולי 20 אולי 30 ונראה אם צדקתי.
מקצוע הפסיכולוג, שעובד בפסיכותרפיה הולך ונכחד. כן. אל תברחו. הקשיבו לי:
אני לא בתחום הזה. אני רק אחת שנזקקת לעזרה, ורואה מה קורה סביבי.

הקואצ'ינג (אימון) הולך ותופס תאוצה, כמו שהגישור תופס תאוצה על חשבון עורכי הדין.
אנשים רוצים להגיע לשינוי מהר יותר, ובעלות נמוכה יותר. הפסיכולוגיה לא תמיד מציעה את זה.
אך יותר מכך:

הבעיה העיקרית, כפי שאני נתקלתי בה: חוסר ידע/מודעות מהם תחומי המקצוע של אנשי בריאות הנפש.
הציבור לא יודע מה הבדל בין המטפלים, מהי הכשרתם, מהם תחומי הידע בטיפול ואבחון, ואפילו אחיות בבית חולים ציבורי נצפו שאינן יודעות את ההבדל בין פסיכיאטר לפסיכולוג, והתבלבלו בתשובות.

הציבור רוצה לקנות את כל ההבטחות שניתנות באינטרנט, שעתה הוא ניתנות בנגישות אדירה. הוא אינו יודע בדיוק על ההכשרה של האנשים שעוסקים בפסיכולוגיה כמקצוע אמפירי.
הפסיכולוגים נצמדים לאתיקה, ומחרישים. לא מדברים מספיק. לא מסבירים מספיק. אין תוכניות רדיו טלביזיה שעוסקים בתחום הזה, (ואולי גם אשמה הסטיגמה. יותר קל להביא לרדיו אנשים הרוצים לדעת מה העתיד שלהם בתחום הפרנסה, זוגיות, כלכלה ולקבל הנחיות מיועץ הצופה את העתיד, מאשר להתקשר לרדיו ולשטוח בעיה נפשית שלהם).
ככל שתחומי הנפש יהיו גלויים יותר, מדוברים יותר בתקשורת, הם יהיו פחות מסתוריים ומלאי סטיגמות.
"ללכת לפסיכולוג"? אני משוגעת? שאלה אותי מישהי עם תואר שני בתחום הכלכלה.
אבל ללכת למאמן (קוא'צר) שי"עזור לי לראות את העולם בוורוד ולהתגבר על הקשיים לקום בבוקר", היא כן יכולה.
נקודת המוצא שלי: אם לא יקומו הפסיכולוגים (לסוגיהם) להתחיל לייחצן את המקצוע, התחום, - בעצם, לתת מידע, מידע, מידע, - המקצוע ייעלם.
בעידן שלנו, התחרות גורמת לשיווק אגרסיבי של המטפלים השונים, וקל מאד ליפול בידי מטפלים, בעלי כישרון שמובילים קשר טוב עם המטופל שלהם. וזה מוביל לתחושה, שהשיטה הטיפולית עוזרת.

אומרים, שהאמונה ברופא השיניים, גורמת לך, שתאמין שהוא רופא מצויין ומשתמש בחומרים הטובים ביותר, שעברו ניסויים ומבחן אמפירי. ואם הוא מתייחס אליך באמפטיה, הרי שאמונתך בו מתהווה.
גם כאן, אפשר להציע טיפול בנפש מכל זוית שהיא. אבנים, זרדים, דיבורים....
ואם הפסיכולוגים לא יקומו להסביר את ההבדל, הרי המקצוע ייעלם.

לא מאמינים?
איך אומרים? חכה וראה.

אגב, אין אני אומרת שצריך לזנוח את האתיקה, השמירה על הסודיות,אך דרושה ראייה חדשה, לאור השינוי החברתי, שקורה בעולם. הפסיכולוגים לא יכולים להמשיך בשתיקה כמו פעם.

יש קושי גדול הגיע לפסיכולוג פרטי, בגלל התשלום, (הרי אינני עושה את החשבון של הוצאותיו, כשאני רוצה לפנות אליו) ואל השירות הציבורי מסיבות שונות איני רוצה להגיע. (שהוא גם כרוך בתשלום די גבוה), אך אני נזעקת מול החשש, שהפסיכולוגיה תאבד את ייחודה המקצועי והמחקרי.

המסלול הקשה והתובעני שעובר פסיכולוג עד הקליניקה, והמחקר שהוא מתעדכן בו / שותף בו, כמעט מתמוסס מול מאות המטפלים המציעים מזור בשיטות שהמציאו, או ליקטו ללא בחינה אמפירית.

ועוד משהו לסיום: בעבר, פרויד הציע סוג מסויים של טיפול נפשי. והיום, גם בשטח המקצועי הנחקר, קיימות גישות רבות מאד שהתפתחו. יש פסיכולוגים שיוצאים מהקליניקה ויוצרים מגע בשטח המחייה של האדם הפונה אליהם, כדי להכיר את משפחתו וסביבו. יש פסיכולוגים שדבקים בשיטה טיפולית אחת, ועוברים לאחרת כדי להתאים למטופל. יש אחרים, שהם יצירתיים ונעזרים בטכניקות שהמציאו - כמו: טיפול באמצעות תופים, מוסיקה, או: אחרים שמשלבים גישות מהודו. והם ממש פסיכולוגים.
זה אומר אולי, שאין "דיאטה אחת אולטימטיבית" הטובה ביותר,
אך זה גם אומר, שהם מבינים, שהעולם הסביבתי השתנה. וצריך למצוא שבילים נוספים.
אז מה שאני אומרת:
צריך.
אך גם צריך להסביר ללא לאות לקהל את ההבדל.
וצריך לבחון את השיטות השונות של הפסיכולוגים מחקרית. ולפרסם תוצאות.
אחרת, מה עדיף פסיכולוג קליני על מטפל בדיכאון באמצעות שיחות-מוטיבציה, שלא למד פסיכולוגיה מעולם?
מה אתם אומרים?
סיגל

סיגל הותיקהסיגל הותיקה29/5/2010

גבולות בטיפול..... ....הוא הניח את גליל חוט-התייל על הקרקע ופלט אנחה קולנית.
גליל ענק, מלופף בתוך עצמו.. של חוט תייל דוקרני.. הבוהק לאורה של השמש.
היה חם.
שלף מטפחת נייר מקומטת מכיס מכנסיו ומחה בה את אגלי הזיעה הניגרים על צווארון החולצה המשובצת.
לאחר מכן דחפה חזרה לכיס, למקרה ויזדקק לה שוב.

באצבעות זהירות, פרש את משטח חוט-התייל. לאט הפריד את חוטי הברזל, לבל ישרט מהם.
כשטיח דוקרני נפרש הגליל, על הקרקע.אך משניסה לרגע לסגת לאחור, התקפל מייד הגליל הדוקרני, כשהוא מותיר אותו פעור-פה
על המאמץ שעשה ליישרו.
ושוב ניסה ליישר את משטח רשת הברזל... ללא הועיל...
הגליל התקפל שוב ושוב וככל שניסה יותר - התכעס כאילו התייל וסרב להיפרש על הקרקע.

גדר רשת הברזל הזו, ממאנת להתגמש... לחשו שפתיו, בעודו מנסה ברביעית..
"גבולות של גדר הם משהו שצריך לעבוד עליהם"... שמע את קולו של הצרצר הדבוק לקיר.
"כן. צריך לדעת לפעמים לקבל אותם בברכה ולא להילחם".. הוסיף הצרצר, כשהוא מצמיד עוד יותר
את רגליו אל נקבוביות הבטון שבקיר.

"לגבולות יש מחיר, אך יש להם גם יתרונות ותפקיד חשוב"...ניסה הצרצר ללמד את האיש שהביט בו
בחוסר-אונים.

ושם, על הקרקע... חייכה גדר-התייל ודוקרניה החדים המשיכו להבהיק בשמש.....



סיגל הותיקהסיגל הותיקה23/4/2010

"אחזור בשעה ארבע"..... .....רק פני חצי שעה נפרדה ידך מלפיתת אצבעותיו הקטנטנות של ילדך האהוב.
...ראית אותו מזוית עיניך, כשעשית דרכך לעבר הדלת. חייכת אליו חיוך רחב, מעושה במקצת.. ניפנפת אליו לשלום.. והבטחת לחזור בשעה ארבע.

ראית אותו פורש את שתי ידיו הקטנטנות לעברך.. בניסיון נואש אחרון להותיר אותך לידו, בבית. שמעת אותו פורץ בבכי מעורר חמלה.. בראותו אותך אוחז בתיק העור השחוק כשידך השנייה אוחזת את ידית הדלת.

"בשעה ארבע" אחזור ואשחק איתך.. מילמלו שפתייך בכאב. כן. אותו כאב צורב, שמפלח את ליבך, קורע אותך מהבן הקטן והאהוב שלך, ביצאך ליום עבודה נוסף.

... כאילו שהוא מבין מתי זה שעה ארבע... ודמעות קטנות עושות את דרכן על לחייו... מחליקות על חולצתו המוכתמת ממנת הדייסה שאכל לפני רגע..ונספגות במגבת נייר המוצמדת על ידי המטפלת.

אבא.. אבא... ממלמל העולל הקטן ולא מבין מדוע אבא צריך לעזוב אותו עכשיו. בדיוק עכשיו... כשיש לו חום... כשכואבת לו הבטן.. כשחם מאד בחדר... בדיוק כשמכונית הצעצוע נשברה.. ושאמא עזבה לפני חצי שעה גם היא לעבודה.

אבא... בוא... מהדהד הקול.. כשאתה יורד במדרגות... שואל את עצמך.. מה קורה עכשיו שם למעלה, בקומה שעזבת לפני רגע...
ואתה נכנס למכונית.. נוסע לקליניקה....
המטופל עומד כבר בכניסה. ממתין שתבוא לפתוח את חדר ההמתנה.
אתה חש בחוסר הסבלנות המתפשטת בגופך... "מדוע הוא צריך תמיד להקדים. יש עוד רבע שעה שלמה"... ואתה מכניס אותו בנימוס לחדר ההמתנה.. מניח את התיק על השולחן הצדדי, כמו תמיד.. ומתייש בכורסא ממולו, תוך שאתה מוותר על הליכה לשירותים, שלא הספקת... בגלל הקושי להיפרד מילדון החולה שלך.

המטופל מתחיל להריץ משפטים בסרט נע מהיר ללא פסיקים ונקודות. הוא נסער. מספר את כל מה שעבר עליו השבוע בלי שהות של הפסקה כלשהי. אתה מתקשה להקשיב. אך אתה עושה מאמצים להקשיב. לקלוט. לזכור. ומתקשה.
ברגע של הפוגה של שנייה, אתה מצליח להשחיל מילה: "למזוג לך מיים"?
הוא לא משתתק. עונה לך: כן.. תודה. וממשיך לדבר.
אתה מוזג את המיים לכוס שלו, ולכוס שלך. לאט לאט. כמנסה לעשות סדר במחשבות שלך. ברגשות.
אתה צריך להיות שם בשבילו וקשה לך.
הוא המתין לך שבוע. אתה צריך להיות שם בשבילו.
הוא ממשיך לשטוף אותך במילים..משפטים.. ושוטח לפניך את כאבו. ואתה שקוע בכאב של הבן שלך שהשארת מאחור הבוקר.
לאט לאט נעלם קולו של המטופל. שפתיו נעות במהירות... ואתה מתקשה לשמוע את דבריו. כאילו מישהו כיוון את מתג הרדיו לווליום נמוך.
אתה שומע את קולו של הילדון האהוב שלך... אבא... אבא....
ואתה שומע את עצמך אומר בקול: "אחזור בארבע" "ונשחק"......
והמטופל משתתק.
מה?
"תחזור בארבע"? "ונשחק"?
ואז... אתה נוכח להיווכח.. שגם פסיכולוג הוא בן-אדם.... וכאילו שלא ידעת זאת קודם...
בברכה,
סיגל.. הותיקה... (מפורום "דברים שרציתי לומר").

סיגל הותיקהסיגל הותיקה20/4/2010

פסיכולוגים ואבני השיש..... ...ביום הזיכרון האחרון עלתה וחזרה התמונה המוכרת: מצבות. שיש.. פרחים המנסים לרכך מעט את האבן הקרה והנוקשה. גבעולים מתכופפים כמבקשים להימלט מהשמש לעבר השיש הקריר.

מצבות של חיילים צעירים... וגם של בעלים... אבות... ואפילו סבים....
טבחים.. נהגים... מנהלי מפעלים... מורים.... וגם אמנים.... וגם חיילות.... ...

ויש שם גם מטפלים. עובדים סוציאלים... פסיכולוגים... פסיכיאטרים.... ועוד..
בתי קברות צבאיים...אזרחים.... ולכאלה שלא הוכחה יהדותם....

אז השאלה שפתאם צצה לי:
מהו הדבר הזה, שעושה אדם מסוים, בעל יכולת להושיט יד לזולת? לעזור? לתמוך? לטפל?....
מה זה הדבר הזה, שעושה אותך פסיכולוג? ואותי למטופלת ונזקקת לשירותך?
מה זה סוד הקסם הזה, של העוצמה הנפשית להאזין שעות למטופלים, להיות קשוב? להתערב כשצריך?
להיות איתך כשאתה בשעותך הקשות? הכואבות? הנזקקות?
מה טמון בך מטפל יקר, שאתה מצליח להכיל את כל הקושי הזה שלי, (ואחרים...) ולא לתת את התחושה שקשה לך?
מה עושה אותך כך, ואותי אחרת? חלשה קצת... נשענת קצת... מתקשה להתקדם?...

ופה - בין מצבות השיש...כולנו פה.... מטפלים...מטופלים.... כשווים .. חסרי כוח....
ואני דומעת. לא עלי.
אלא על האנשים האלה - המטפלים, שפשוט לא מגיע להם למות ולהיטמן בין אבני השיש.
ולא שמגיע למישהו למות.
אבל אלה, שהיה בכוחם לעזור, לתמוך ולהוביל אחרים במעלה החיים הבלתי קלים...
הייתי רוצה שייחיו עוד קצת....

וההשתוקקות הזו, בלתי ריאלית.
כי פסיכולוגים הם בשר ודם.
והחולשה חובקת גם אותם... כשכדור העופרת, או הרכב המתהפך חודר לבשרם.
עצוב.
סיגל.

סיגל הותיקהסיגל הותיקה9/4/2010

אני איתך... ...הוא יושב מולך... מביט במבט ישיר.. ואינך יודע מה עובר לו בראש בשעה שמתיר לשתיקה לדאות בחלל החדר. הוא אינו מכיר אותך. מצפה שתמצאי את המילים המתאימות שיבהירו לו מי את, ומדוע טיפסת בגרם המדרגות כדי להגיע לחדר הזה. ואולי רק חושבת את שהוא מצפה. שהרי הגעת לשם לתכלית מסויימת, אז מדוע את מאפשרת לשתיקה לצבוע בפסים שקופים את האויר ביניכם?..
את משפילה מבט. שואלת את עצמך, האם הוא האיש המתאים לסייע לך. מנווטת בים ההתלבטויות שהיו לך לפני הכניסה לחדר ותוהה הכיצד אדם זר, שאינו מכיר אותך, ידע איך לעזור? ...
את לופתת בחוזקה את ידיות העץ של הכורסא הטומנת את גופך המלא, ומקווה, שאינו מבחין באגרופים הנלחצים.
"..והרי הוא למד את ספרי הפסיכולוגיה, הטיפול, עבר התמחות, התנסה, - הוא יודע". "הידע אצלו" את מנסה לשכנע את עצמך. ...אז מה עושה אותו טוב יותר מאשר מישהו אחר שלמד את אותם סיפרי פסיכולוגיה, טיפול, ועבר התמחות? ואם לא טוב יותר, אז מדוע בחרת דווקא בו?
והוא עדיין ישוב על הכורסא ומחריש. מביט בך ומחריש. כאילו שכח את כל משפטי הפתיחה האמורים להמיס את הקרח. ואני כל כך לא רציתי שיבחר באחד מאותם משפטים שלמד.
והוא לא נבהל. לא אחז בהם. המשיך לשתוק ולהתבונן.
ובעצם, הוא הגיש לי את הדבר הנפלא ביותר שאפשר להגיש, מבלי להסתתר מאחורי משפטי פתיחה מוכרים. הוא הגיש לי את עצמו כאדם. כאדם, שלא נבהל מהשקט. מהעדר המילים. מהזרות הבלתי נעימה.
הוא הגיש לי את עצמו כמישהו, שלא חייב למלא את החדר בשיחה מתגלגלת.
הוא הגיש לי את עצמו כמו שהוא. ללא מילים. ובעצם הקרין: "אני כאן איתך". "בקצב שלך". "למענך". "ככול שתרצי לקבל ולקחת"....
ואלה היו הרגעים החשובים ביותר, בתחילת הפגישה הראשונה.
זהו. סיגל הותיקה

סיגל הותיקהסיגל הותיקה9/4/2010

כ. כ

רוני נוה פרישוףרוני נוה פרישוף15/2/2010

קבלת האחר שבתוכנו. ואולי לא פחות חשוב מלמצוא ממ"ד לחלקים המיטיבים שבנו, חשוב לזכור שגם בתוכנו קיים ילד כועס, פגוע, דחוי שמחפש אהבה (ילד, שלפעמים הוביל את הבחירה שלנו להיות מטפלים..).

היכולת לקבל את הקול הזה בתוכנו, ולזהותו כשלנו, היא הכרחית כדי לקבל את האחר, על כאבו, קשייו וכעסו.

רחל שמחירחל שמחי5/12/2009

מציאת תדר פנימי. מציאת התדר הפנימי שיעזור לנו להישאר מטפל מיטיב היא מאוד קשה. גם אם בראש אנו מבינים שעומד לפנינו ילד פגוע לא תמיד מצליחים להתגבר על מה שהתנהגויות המטופל מעוררות ולהתכוונן לאותו ילד על מנת לעזור לו.במקרים רבים נותרים עם רגשות אשמה שמכבידים עוד יותר. ההתכווננות הזו היא לא פחות קשה מהטיפול עצמו.