
הוא אמר לי: השתיקות שלך נוחות
עלון פסיכולוגיה עברית | 22/11/2026 | 151 צפיות | הרשמו כמנויים
בהמשך השבוע יצויין יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. בשנים בהן הפגיעות בגוף ובנפש שהותירה המלחמה הארוכה נמצאים בקדמת הבמה, יום המאבק למניעת אלימות נגד נשים מזמין לשלוח את המבט למלחמות ארוכות שנים, שקטות אך עיקשות, שמתרחשות בחדרי חדרים – במטבחים, בחדרי השינה, בחדרי הילדים – מלחמותיהן של הנשים, הנערות והילדות שנפגעות בשלל דרכים במרחבים דמומים. אלימות דומסטית, פגיעות והטרדות מיניות, גילוי עריות ועוד – והניצולות רבות כל כך, מתהלכות בינינו, לא פעם בלי שנדע. גבורתן סודית, הפציעה שהן נושאות לפעמים תהומית – מי יודע זאת כמו היושבות בין ארבעת קירות חדרי הטיפול. ובכל זאת, בשבוע הזה, ראוי לשאול - האם אנחנו מוכנים לכרות אליהן את אוזננו כחברה? להפר את קשר השתיקה שמלווה פעמים רבות כל כך את הנפגעות?
השבוע באתרנו מאמרים חדשים ומעניינים, וגם כאלה מן העבר, העוסקים בתחום האלימות נגד נשים:
על רצח נשים, שתיקה ומרחב הטיפול - נשים רבות בארץ ובעולם הן קורבנות לאלימות, שבחלקה הגדול מופנית אליהן על רקע היותן נשים. מאמרה של מעיין בורשטיין שהתפרסם זה מכבר באתרנו, בוחן מנקודת מבט טיפולית המערבת חשיבה סוציולוגית את תופעת רצח הנשים (femicide), ומציע לראותה כמבוססת על תפיסה תרבותית של האישה כחפץ שניתן לשלוט בו, וכתולדה של הרצון להורסו. מוצגת בו קריאה לאוכלוסיית המטפלים להתמקם בעמדה אתית מול תופעת רצח הנשים, לכרות אוזן רגישה לתהליכים המורכבים שמתעוררים בטיפול במפגש עם התופעה, ואף יותר מכך: לא להסתפק בהחזקה ותיקוף בחדר הטיפולים אלא גם לפעול מחוצה לו, וכך לא לשמש מכל לשתיקה החברתית המשתקת.
בנוסף, מזמינים אתכם לעיין בשתי רשימות קריאה ובהן שלל מאמרים שעוסקים בטיפול בטראומה מינית, ובפוסט טראומה מורכבת.
מאמר עיוני זה מאת אריאלה עילם ואלה קורילן בוחן הכרה בתוך יחסי תמיכה ומציע הבחנה בין תמיכה מכירה לתמיכה מפקיעה. נקודת המוצא היא שהישענות על אחרים אינה שוללת סוכנות: תמיכה ותנאי סביבה מתאימים יכולים לאפשר לרצון, לידע ולבחירה להתבטא. יחסי תמיכה כרוכים באסימטריה, ועלולים להפוך למפקיעים כאשר סמכות הזולת מחליפה את סמכות האדם ביחס לחווייתו ולחייו. המאמר נשען על תיאוריות של הכרה, אוטונומיה התייחסותית ואי-צדק אפיסטמי, ומנתח אותן בהקשרים של מוגבלות ואוטיזם. הוא בוחן כיצד הנחות מקצועיות וממסדיות, ובהן הנחות המזוהות עם המודל הרפואי, עשויות להעניק לפרשנות חיצונית מעמד מכריע.
ובפסיכובלוגיה -
פסיכואנליטיקאים, רועים ונערי חוות על הר נבו - יורי סלע כותב בעקבות סיור של פסיכואנליטיקאים ממכון ת"א לפסיכואנליזה בת-זמננו בקהילות רועים בבקעת הירדן:
"אוטובוס של פסיכואנליטיקאים נורמטיביים, לא צעירים, מקיימי חוק-האב, מכילי חוק האם, מכילים, מחזיקים, מתקשרים, אמפטיים, נשמרים מפיצולים ובכל זאת לא ברור אם אפשר בלי פיצולים, בכל זאת נדרשים על-ידי בחורינו הטובים (ילדינו, או חבריהם, נכדינו או חבריהם) לשאלה "לאן חבר'ה?" ולא יוצאים מגדרנו ומייד עונים "הביתה" כאילו רק עברנו כאן במקרה ובכל זאת מוגדרים בקשר הצה"לי כאנרכיסטים ופורעי-סדרים. ושואלים את עצמינו - האם אנחנו פורצי הגדרות – אנרכיסטים? או שפורצי כל גדר ומקיימי הַפְּרִיצוּת הם המגדירים-המגדרים החדשים זה מקרוב באו, מציבי הגדרות?"
ד"ר רחל קואסטל בטקסט נוקב על אנטישמיות:
"מאז ה7 לאוקטובר הרצאתי בשני כנסים אקדמיים במערב אירופה. שניהם בתחום הסוציולוגיה. כך יצא. בעבר הייתי מתייחסת לדינמיקה בכנסים האלה כמו לפרק משעשע בסאטירה של דיוויד לודג': מרחב דיסקורסיבי זניח שבו האקדמאים, מישהו אמר פעם, כמו המאפיה, הורגים רק אחד את השני. במקרה הזה במילים. וכן, ברגיל אנחנו לא אהודים, הישראלים, אבל זה אף פעם לא היה עניין גדול ומרכזי. בשני הכנסים האחרונים אי אפשר היה להתעלם מהפיל הכבד בחדר כשאמרתי שאני מגיעה מהארץ. מה שקרה אחר-כך מבחינת הדינמיקה החברתית היה לא פחות ממדהים: הפסקתי להיות אינדיבידואל והפכתי לייצוג. שכבת הפסאדה והנימוס נמתחה עד דק, והמציאות השבטית התגלתה במלוא מערומיה. שוב, לא במקלות ואבנים - אלא במיקרו-אגרסיות. כשאני חושבת על אנטישמיות אני מדמיינת אותה כווירוס משנה-צורה, כמעט דמות של מארוול, שהתחילה כאורגניזם דתי בימי הביניים, שינתה את צורתה במלחמת העולם השנייה למגפה פסאודו-מדעית, וכעת היא מופיעה בגלגולה החדש והפוליטי שנותן לה מעין "מעמד מכובד". בין לבין היו לא מעט בון-טונים של אמנציפציה, פלורליזם ורב-תרבותיות, אך מתחתם תמיד ריחפה רוח-הרפאים הישנה של שנאת היהודים.
'ויפגע במקום' - רות נצר כותבת על יעקב בפרשת ויצא וקוראת בפרשה קריאה פסיכולוגית יונגיאנית:
"יעקב יוצא מבית אביו ומאבד את הביטחון של העולם המוכר. הוא נמצא בצומת של שינוי בחייו, במרחב המעברי בין זהותו הקודמת לבין מה שעוד עתיד להתהוות. דווקא במצב המעבר הלימינלי הזה הוא פוגש את ״המקום״ — אפשר לראות בו דימוי של מרכז פנימי, 'העצמי', מקום שבו האני פוגש ממד גדול ממנו. אז הוא לוקח אחת מאבני המקום וישן עליה. אבן – גם היא אחד מסמלי העצמי, כאשר מתממש כאן הפסוק "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" – כי האבן הסתמית בדרכו נהיית למוקד המפגש שלו עם האלוהות בחלימת הסולם, כמו האבן הגולמית שהופכת לאבן היקרה באלכימיה. הסולם המחבר ארץ ושמים עשוי לסמל את האפשרות ליצור קשר בין התודעה האנושית לבין הלא־מודע הקולקטיבי, או תנועה בציר בין האני לבין העצמי".
ובבלוג כתיבה יוצרת ענת פש בשיר על העברה.
השתיקות שלך נוחות / רוחמה וייס
הוא אמר לי: השתיקות
שלך נוחות, נכונות לי
הוא אמר: אני אוהב שאת אוהבת
להסתדר לבד. להצליח
(מקסים אותו שאני לא עושה מזה ענין)
הוא אמר שהוא אוהב ונוח לו
שאני לא מהנשים שממלאות את החלל מילים
שהוא אוהב שאני לעצמי עולם מלא. שיש סביבי
שקט
שתקתי.
לא גיליתי לו שכל העושר הזה בא לי
כי גדלתי על אי בודד, שקוראים לו
גילוי עריות.
Photo by Tobias Tullius on Unsplash
