לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
שכחת את הסיסמה? הקלידו אימייל ולחצו כאן אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
אנטישמיות

אנטישמיות

דר' רחל קואסטל | 20/11/2026 | 8 צפיות | הרשמו כמנויים

מאז ה7 לאוקטובר הרצאתי בשני כנסים אקדמיים במערב אירופה. שניהם בתחום הסוציולוגיה. כך יצא. בעבר הייתי מתייחסת לדינמיקה בכנסים האלה כמו לפרק משעשע בסאטירה של דיוויד לודג': מרחב דיסקורסיבי זניח שבו האקדמאים, מישהו אמר פעם, כמו המאפיה, הורגים רק אחד את השני. במקרה הזה במילים. וכן, ברגיל אנחנו לא אהודים, הישראלים, אבל זה אף פעם לא היה עניין גדול ומרכזי.

בשני הכנסים האחרונים אי אפשר היה להתעלם מהפיל הכבד בחדר כשאמרתי שאני מגיעה מהארץ. מה שקרה אחר-כך מבחינת הדינמיקה החברתית היה לא פחות ממדהים: הפסקתי להיות אינדיבידואל והפכתי לייצוג. שכבת הפסאדה והנימוס נמתחה עד דק, והמציאות השבטית התגלתה במלוא מערומיה. שוב, לא במקלות ואבנים - אלא במיקרו-אגרסיות.

כשאני חושבת על אנטישמיות אני מדמיינת אותה כווירוס משנה-צורה, כמעט דמות של מארוול, שהתחילה כאורגניזם דתי בימי הביניים, שינתה את צורתה במלחמת העולם השנייה למגפה פסאודו-מדעית, וכעת היא מופיעה בגלגולה החדש והפוליטי שנותן לה מעין "מעמד מכובד". בין לבין היו לא מעט בון-טונים של אמנציפציה, פלורליזם ורב-תרבותיות, אך מתחתם תמיד ריחפה רוח-הרפאים הישנה של שנאת היהודים.

לא ברור מתי בדיוק זה התחיל, אבל גלי שנאה ואלימות מתועדים כלפי יהודים, "רוצחי ישו" (תואר שאגב רק בשנות השישים הוסר על-ידי הוותיקן), התרחשו כבר במאות ה12-13 בכסות האשמות כגון שימוש בדם ילדים להכנת מצות והרעלה של בארות מים. מעט אחרי זה התחיל הזיהוי הפונקציונאלי שלהם עם כסף ובעקבות זאת הדה-הומניזציה. הם יוצגו כחזירים ואף אולצו להתלבש בבגדים מבדילים.

בקיצור, גיבובי הפרופגנדה האי-רציונלית לא התחילו בתקופה המודרנית או הניאו-מרקסיסטית. הלותרנים במאות ה16-17 גם הם הפיצו את הארכיטיפ השיילוקי שיתגלגל אחר כך לדמותו של פייגן אצל דיקנס. ואז הגיע הקרשנדו של המאה העשרים בדמות פסיכוזה תרבותית פרנואידית (היהודים שולטים בעולם/בתקשורת/בהוליווד/בפרלמנט/בכסף). במהלך המלחמה האחרונה עם איראן בכירי ממשל איראנים הצהירו שהישראלים משתמשים בשדים וקמעות כדי לנצח. וכך, גם בתקופה שנפלו סביבנו טילים בגודל של אוטובוס, הייתה עדיין סיבה לחייך.


- פרסומת -

אבל מה חדש תחת השמש? אנחנו בעצמנו חברה פנים וחוץ גזענית. יש את החטאים הגזעניים של מפא"י והגזענות של נערי הגבעות. ובכלל, יחסית לעם עם היסטוריה של רדיפות אנחנו דיי גזענים אחד כלפי השני וכלפי המיעוטים שחיים איתנו. כשאנחנו שונאים אחד את השני, זה לא אנטישמיות? וכשאנחנו שונאים את עצמנו?

בנוסף, ההיסטוריה העולמית מלאה ברדיפות, סחר עבדים, פוגרומים, מלחמות עקובות מדם (ובתוכן מלחמות-האזרחים בולטות באכזריותן), והשמדה מאסיבית של אוכלוסיות. בזמן שצבא ארה"ב שיחרר את מחנות הריכוז, הוא עדיין היה נגוע בסגרגציה של חייליו השחורים.

רק לפני שלוש מאות שנה נשים נשרפו על המוקד באשמת כישוף. וגם אם היו נשים שלא שרפו אותן, זה לא בגלל שהפסיקו להאמין במכשפות, אלא רק בגלל שהאמינו שהנשים הספציפיות האלו הן לא מכשפות. זאת למרות שאף אחת מאיתנו לא הייתה עוברת את מבחן הטביעה. 

אך די לכישוף! ומה עם הכיבוש? כיצד נוצרו רוב המדינות בעולם אם לא על-ידי כיבושים? יש אינסוף דוגמאות. צרפת, למשל, נקראת France על שם שבט הפרנקים שהיו עם גרמני שכבש את גאליה כשפרצו את גבולות האימפריה הרומית. יש את הכיבושים האיסלמיים של כל המזרח התיכון החל מהמאה השביעית. אחרי זה בא הקולוניאליזם המפורסם. חלקם עזבו. חלקם נשארו. כמו באוסטרליה ובטסמניה. השאלה היא עד כמה אנחנו רוצים ללכת אחורה בזמן ולתקוע נעץ טריטוריאלי. עם כמויות הנשק הגרעיני שקיימות היום בעולם אפשר פשוט לפוצץ אותו לגמרי ולהחזיר אותו לאלוהים.

אם כך, האם לשנאת-היהודים יש מעמד ייחודי בכל ההיסטוריה האפלה? אז התשובה היא תמיד מורכבת. בגדול לא. אבל כן יש מעמד ייחודי ליהדות במה שיונג קרא לו הלא-מודע הקולקטיבי, וגם הוא התייחס לכך. ראשית, האנטישמיות בולטת כמשתנה קבוע לאורך ההיסטוריה וכטינה סלקטיבית ואובססיבית. על זה אין עוררין.

יותר מעניין בהקשר הזה הוא מנגנון ההשלכה, הפרוייקציה של הצל על "השעיר לעזאזל", שגם יונג וגם תלמידו אריך נוימן דיברו עליה. כמו שהאינדיבידואל לוקח את הצד הכי אפל של עצמו ומשליך אותו החוצה על האחר, כך הקולקטיב במרחב התרבותי. הווה אומר ה"צל" המושלך מגלה בעצם את המודחק אצל זה שמשליך אותו.

השימוש במילה רצח-עם בהקשר של המלחמה בעזה הוא מעניין כי המונח מקובע בתודעה התרבותית ביחס לרצח-העם הכי מזוויע בהיסטוריה המודרנית, שהיה מונע על ידי אותה פסיכוזה קולקטיבית שהגזע היהודי הוא מקור כל הרוע בעולם ויש להשמיד אותו באופן שיטתי. מפגש של אי-רציונאליות עם אינסטרומנטליות מבעיתה. הדבר הזה שהפך את השואה, גם עם ריבוי הדוגמאות לרצח-עם בהיסטוריה, למשהו כמעט חוץ-היסטורי. והיום הוא כאילו מוחזר אלינו בפרוייקציה הפוכה. לפי ההיגיון של יונג, זה משקף יותר מכל את הסנטימנט המופנה אלינו.

*

כותרת ההרצאה הראשונה בכנס האחרון הייתה:

Framing the Palestinian Genocide on TikTok

המחקר היה סטטיסטי ולא עיוני, והמונח Palestinian Genocide הופיע כקביעה אבסולוטית, ולא כפתוח לדיון, וכך קיבל אותו הקהל: באדישות ובדממה. למרות שבבית אני ווקלית בביקורת שלי על המלחמה בעזה, משהו בתוכי התקומם. שנים לימדתי את הרטוריקה וההיסטוריה של הפרופגנדה ואני יודעת היטב איך היא עובדת, איך היא מחלחלת ללא-מודע דרך מנגנון סחיפה וסנכרון (entrainment) ואיך היא מכשירה אלימות והרס כלפי מיעוטים (בדרך כלל).

הייתי מוכנה להגיד כמה מילים על כך שהעובדות לא מתיישבות עם המונח וגם שהרבה מסיסמאות הפרופגנדה העכשוויות הן לא מקוריות בכלל והומצאו על-ידי מכונת התעמולה הסובייטית עוד בשנות השישים של המאה הקודמת כשהם התהפכו עלינו מכל מיני סיבות, כולל זה שלא תמכנו בהם במובהק במלחמה הקרה.

וחוץ מזה שזאת הפעילות האהובה עליי ביותר, האם אנחנו באקדמיה לא אמורים לרקוד כאילו אף אחד לא מסתכל?

אבל זה הכל רטוריקה וכל אחד מהצדדים מגיע מוכן עם תשובה כמו מכונת ירייה, כי הוא קיים את הוויכוח הזה כל כך הרבה פעמים ומירק את טיעוניו. ומה האמת? האמת היא שהכל טראגי, הטבח של ה7 באוקטובר, החורבן של עזה, אלפי אזרחים ואלפי ילדים שנהרגו. כן, וגם חיילים הם ילדים שרק לא מזמן המורה אמרה להם מה לעשות, ועכשיו מפקד הפלוגה.


- פרסומת -

איזה חיות מוזרות אנחנו, שבטיות, אך עם שפה, אותו עולם וירטואלי שנכתב לנו בעור והפך לעוד כלי של מריבה. וכולם מצטטים מאותו קונגלומרט של פוליטיקה/מדיה/רשתות חברתיות סיסמאות פרופגנדה בלי להפעיל חשיבה ביקורתית. זהו ה Newspeech המעודכן, או מה קירקגור קרא לו - הפנטום הציבורי – אותו ייצור אמורפי היסטרי שאנחנו נותנים לו לעשות את החשיבה בשבילנו.

**

כהן

במקור אני מגיעה ממשפחה של כהנים. הכי יהודי שיש. גם לאונרד נימוי, ספוק מ"מסע בין כוכבים", שאימץ את תנועת האצבעות הכוהנית בסדרה. לאחרונה אני קוראת כל מה שאני יכולה למצוא על הנושא ומרגישה מחוברת רגשית ורוחנית למסורת הזאת למרות שאני חייה חיים חילוניים. תמיד מביכה אותי הקלות הבלתי נסבלת שהנוסח של ברכת הכהנים מביא אותי לדמעות. אולי בגלל שאני חושבת על הבנים שלי. אולי בגלל שיש בה כל כך הרבה אהבה ושלום.

ריטואלים של תפילה קיימים בכל הדתות. בפרקטיות היהודיות והנוצריות זה משהו כמו שלוש פעמים ביום. באיסלם חמש פעמים ביום. הנזירים הבודהיסטים כל הזמן שם. נותנים לעצמם להירפא מהיופי של העולם.

חזרתי מהכנס האחרון כמו בילבו באגינס אחרי מסעותיו, עם תחושה שמשהו ממש לא בסדר עם העולם. אבל אולי זה תמיד נכון, ומה שיש למול זה זאת התפילה, הספרות, האומנות שלוקחת אותנו להיכן שהכל משמעותי, להכל יש ערך, והכל מדבר, גם אם לא במילים. איפה שאנחנו שייכים לרוח ולא לאדמה, ומוזר בכלל להאמין שהיא שייכת לנו.  


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מלחמה וטרור, היסטוריה, שואה, פוליטי, קארל יונג
יסכה גואטה
יסכה גואטה
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
מיטל אשרי
מיטל אשרי
עובדת סוציאלית
רמת גן והסביבה
אברהם פרידמן
אברהם פרידמן
עובד סוציאלי
שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
יונתן מרטון מרום
יונתן מרטון מרום
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
רוחמה וייס
רוחמה וייס
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק)
יאנה קוגן קמנסקי
יאנה קוגן קמנסקי
עובדת סוציאלית
באר שבע והסביבה

עוד בבלוג של דר' רחל קואסטל

הרבה דמויות אייקוניות מספרות הילדים קוללו ביתמות מוקדמת, ויש יאמרו התברכו. "אשרי יתום אני!" זעק...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.