לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
אמא

אמא

דר' רחל קואסטל | 17/10/2022 | הרשמו כמנויים

הרבה דמויות אייקוניות מספרות הילדים קוללו ביתמות מוקדמת, ויש יאמרו התברכו. "אשרי יתום אני!" זעק מוטל בן פייסי החזן, ואותו סנטימנט אולי התגנב גם למוחו של צ'ארלס, עכשיו השלישי.    

אוליבר טוויסט, פיטר-פן, אנני והארי פוטר, הן רק מעט מהדמויות שעולות לי כרגע לראש. האהובה עליי בכל הזמנים היא "האסופית" - אן שירלי מהחווה הירוקה שמטליאה טלאים וצירופי מילים חד-פעמיים שחוללו כמה מהחוויות האסתטיות הראשונות של חיי, חוויות אותן היא מתארת באופן כה נהדר וכה מדויק כ-"כאב מוזר" או "כאב נעים."

מתח דרמטי זאת לא הסיבה היחידה לכך שאת עולם הפנטזיה הילדותי מאכלסות דמויות נטולות-הורים וזה מפתה לקרוא את ריבוי מקרי היתמות כמשאלה מוקדמת לאינדיווידואציה, הרפתקאה שהולכת מעבר לחממה ההורית, או מה שכריסטופר בולאס מכנה- הצל ההורי, ושאמורה הייתה להתחיל עם אמא מספיק טובה, בניסוחו של וויניקוט, זאת ש"הורגת" את עצמה, לטובת עצמיות הילד, לפני שהיא ממש מתה.

עוד אנלוגיה שאני אוהבת לחשוב עליה ביחס לאימהות היא מהקוסמולוגיה הקבלית: הרעיון שאמא מספיק טובה היא אמא שנסוגה בהדרגתיות כדי לאפשר לילד להתקיים, כדי לאפשר צמיחה או לפחות בחירה, בתהליך היפרדות שמשאיר "קליפות" שנושרות עלינו לעד.

אמא, האובייקט האבוד, האבוד לעד, "האובייקט" ב- ה' הידיעה של תאוריות האובייקט, הקלאסיות לפחות, היא המקור לאותו קשר סזוריאלי שרודף אותנו לתוך חיי הבגרות, ושהתרבות התארגנה סביבו בכל כך הרבה מופעים מפצלים: מדונה מול זונה, חווה מול לילית, שלגיה מול האם החורגת (והנה עוד יתומה ועוד יתומה, בנוסף לסינדרלה).

המילה "אובייקט" בעצמה היא מטרה לביקורת פסיכואנליטית-פמיניסטית שמדגישה את הפרדוקסליות; מחד - האם היא מרכזית בתאוריות האובייקט הפוסט-קלייניות ומאידך - בין הדמוניזציה של השד הרע והאידיאליזציה של הטוב אין לאם קיום סובייקטיבי, תאורטי לפחות.


- פרסומת -

עוד מושג קשור וחשוב בשיח הפסיכואנליטי-פמיניסטי הוא מושג "רצח-האם" (Matricide) המסמן אירגון פסיכולוגי בתרבות המערבית, מודע ולא, שקשור לרצון להדחיק, להשתיק ואף להרוג את האם. יש הוגות, כמו ג'וליה קריסטבה, שתופסות את הפנטזיה הזאת, כמו הפנטזיה לרצח האב בפסיכואנליזה הקלאסית, כחיונית.

המחשבות על הקשר בין אמהות למופעי אימה תרבותיים עלה לי שוב השבוע תוך כדי צפייה בטרילוגיית "הנוסע השמיני". הסרט הפותח שיוצא לאקרנים ב- 1979 מציב בפעם הראשונה בתולדות הקולנוע אישה במרכז האקשן. אישה מנהיגה עם השם הלא - נשי 'ריפלי'. ואף על פי שהיא מופיעה חצי מעורטלת בסצנות מסוימות, המצלמה לא מתבוננת בה אף לרגע אחד במבט ארוטי. אבל בסרט הזה יש עוד שתי נשים חשובות: המלכה-האם החייזרית המפלצתית ומחשב הספינה האכזרי שכולם קוראים לו "אמא".

בספר שבוחן את הפיצול בייצוג הנשיות בסרטי אימה, ברברה קריד סוקרת את מיצוב האישה כקורבן מצד אחד, מול העמדה הקוטבית של האישה כמפלצת, שהדבר היחיד שיאמר לזכותה הוא שהיא לא קורבן. מה שמעניין הוא שהייצוג של האישה כמפלצת קשור באופן עקבי לפן האימהי, ז"א למערכת הרבייה של הגוף הנשי, שמיוצג כאבג'קט (abject  בהגדרת קריסטבה) של התרבות הפטריארכלית, וכך לסרטי אימה יש פונקציה ריטואלית של טיהור.

למרות היותו פמיניסטי על פניו, ולמרות שאין בו קורבן קלאסי נשי (אבל כן לפחות אישה אחת היסטרית) "הנוסע השמיני" רווי בדימויים של אימה אימהית: בנוסף למחשב הספינה ולמלכה-האם המפלצתית, יש גם את האופן ההריוני שבו צאצאיה משכפלים את עצמם בגוף אנושי תוך כדי אימוץ סממנים גנטיים של הנשאים. דוגמא מאוד עכשיווית היא הסדרה של HBO מ2021 "לגדול עם זאבים" שמתעסקת גם היא במוטיבים של אמהות ולידה וגם בה הדמות המרכזית היא אנדרואידית מפלצתית בשם "אמא"/"לאמיה", שבאופן מעניין היא גם אנדרוגינית וגם אומניפוטנטית.

אישה, אימא, אנדרואידית, אין מנוס מהאימה המפצלת? האב הוא טוטם והאמא היא טאבו?  

אני מאוד מתענגת על מדע בידיוני אבל מזל שיש גם ייצוגים אחרים בתרבות שאני, לא קורבן ורק חמישית מפלצת, יכולה להזדהות איתם.

ויזאולית, הסצנה שבה ריפלי מגיעה לכוורת הייצור של המלכה-אם החיזרית הזכירה לי באופן כמעט אל-ביתי את הפסל "אמא" של לואיז בורז'ואה, פסלת וציירת צרפתית-אמריקאית (שמוזאון תל-אביב הציג רטרוספקטיבה שלה לפני מספר שנים.) כמעט כל היצירות של האמנית המופלאה הזאת מעוררות אצלי את אותו כאב אסתטי מוזר ומענג, והפסל הזה במיוחד. זוהי יצירת הלל לאימא שלה, שהייתה אורגת במקצועה, ושאותה היא מדמה לעכבישה פקחית ומגוננת. בראיון עם האסיסטנט הקבוע שלה, ששמו לא עולה לי עכשיו, הוא מעיד שבורז'ואה ראתה את הפסל גם כייצוג של עצמה כפסלת/אורגת, במעין המשכיות דורית.

יש אמנם משהו פריקי בפסל, מעט עוטף מידי ומאיים במבט ראשון, אך יחד עם זאת גם רך ומאוורר. אני גם מאוד אוהבת את רעיון של דיאלוג מתמשך בין האם לילד, של תהליך של אריגה משותפת, של הדדיות של יצירה, שהדים לה נמצא גם בקוסמולוגיה הקבלית, לפחות ממה שאני יודעת על זאת של האר"י הקדוש, של הקיום כיצירה מתמשכת שבה שניהם משתתפים.  

mamen

אני לא מקרה בוחן מייצג, אבל אמא שלי הייתה האלה הגדולה של נעוריי. פיקחית מאוד ומגוננת, רכה לרוב וקשוחה לפעמים. לא ארגה אבל תפרה לי הרבה שמלות ותחפושות בילדותי בכישרון רב, ובאמת עם איזה טאץ אסופי ואגדי. אם אני משווה לאבא שלי, שהיה גיבור אדיפלי קלאסי, היחס שלי אליה היה תמיד יותר אמביוולנטי ומתפתל. שניהם היו לגמרי מספיק טובים, אבל איכשהו האחיזה שלה בעצמיות שלי הייתה יותר טעונה.

כמה ימים אחרי שהיא נפטרה, עברה לי במוח המחשבה "עכשיו סוף סוף אני יכולה להיות אני" באמת כמו איזו תשדורת חייזרית מביכה בבנאליות שלה. בדיעבד ובמובן אחד לפחות, זאת הייתה נבואה. עדיין אני מחפשת אותה כל לילה בחלומותיי/יצירותיי, שם אני שוכחת לשבריר שנייה של אושר צרוף שהיא איננה.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: תרבות ואמנות, תיאוריות יחסי אובייקט, אמהות, הורות, ג'וליה קריסטבה
ד"ר חנה גילאי גינור
ד"ר חנה גילאי גינור
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, אונליין (טיפול מרחוק)
מיכל סגיב זנגר
מיכל סגיב זנגר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
דיקלה רוזנבלט גדיש
דיקלה רוזנבלט גדיש
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
קרן אלדר
קרן אלדר
יועצת חינוכית
ירושלים וסביבותיה, קרית גת והסביבה
אירית שלו
אירית שלו
עובדת סוציאלית
פרדס חנה והסביבה
ד"ר חלי בולס
ד"ר חלי בולס
מטפלת זוגית ומשפחתית
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אשקלון והסביבה

עוד בבלוג של דר' רחל קואסטל

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן23/10/2022

שלום. האם היא המוקד הרגשי של כל ילד מרגע שנולד. היא קרובה אליו יותר מכל אחר, היא מבינה באופן הכי אישי אותו ואת שפתו המילולית והלא מילולית, והוא חלק מגופה. אמנם ילד זקוק לשני הורים אב ואם כדי לגדול היטב. האם רגשית יותר וחזקה רגשית יותר, והאב כוחני פיזית ושכלי יותר. אולי בגלל זה הילד מתחיל מרגש ואיד ואחר כך הוא לומד מהאב את הרציונל ואת המוסר.

מיכל זילברשטייןמיכל זילברשטיין19/10/2022

כתבת יפה, מזכיר לי את השיר של גיורא פישר. אמא מתה/ גיורא פישר
אמא מתה בזמן
הנכון בשבילי.
מוקדם מידי בשבילה.

בת שישים היתה במותה
בן שלושים הייתי במותה.
השאירה לי מספיק
זמן שמש לצמוח
ללא צל
אהבתה.