מי שלא שמע לאבות מחזיקים בידית כאוחזים בקרנות העולם
עלון פסיכולוגיה עברית | 4/10/2026 | 809 צפיות | הרשמו כמנויים
הימים הנוראים, כבר מזמן הפכו לכאלה המצדיקים את כינויים. מזמן, זאת אומרת – לפני שלוש שנים. במקום בין כסה לעשור יש לנו את 'בין שמחת תורה לשביעי באוקטובר'. נדמה שאין אדם כאן, שלא מרגיש בימים האלה, את החומר האחר שזורם בורידים. חלקנו מרגישים את זה בלילות שנעשים פריכים יותר, מלאי מחשבות, אחרים שבים וחוזרים להודעות הטקסט בקבוצות המשפחתיות בבוקר ההוא השחור, גוללים בניסיון להבין משהו על מי היינו אז, מה הבנו, ובעיקר מה לא. השביעי באוקטובר והימים, השבועות והשנים הבוערות שבאו שאחריו השאירו אחריהם כל כך הרבה אובדן ופציעות בגוף ובנפש. היקפי הטראומה נרחבים מאוד, אבל אפשר בפשטות גם להוסיף שזו טראומה לאומית. גם אם אין לך בן דוד, שכן או חבר שנפגע, להיות חלק מהעם הזה, מתושבי המקום הזה, משמעו – לשאת את האופן בו משהו עמוק נשבר, ולא חזר להיות כפי שהיה. בתוך כך, נרשמה השבוע הצלה הרואית וניסית של מטוס מאוים בנפילה, הנפש נפעמת, ורגע אחרי, שבה לאסוף דמעותיה, לנשימה השטוחה, הבלתי סדורה, בציפיה לימים הבאים. ציפיה דרוכה ודמומה.
כניסה לאזור טראומה – מיכה וייס בתאור אישי מהימים הראשונים שלאחר השביעי באוקטובר - כמה ימים לאחר ה-7 באוקטובר הגעתי למלון שפיים, שאליו פונו חברי קיבוץ כפר עזה, והצעתי את עזרתי. זהו תיאור ראשוני של מה שנתקלתי בו במשמרות העזרה שבהן השתתפתי. המתואר כאן הוא מגוון טקסי ההתמודדות וההחלמה והמנגנונים שבהם השתמשו ניצולי כפר עזה בניסיונותיהם הראשונים להשיב לעצמם את אחיזתם במציאות, וכן מה שלמדתי על תפקידיו הנוספים של איש המקצוע המסייע במצבים אלה.
מסה אישית מאת ורד רפאלי העוסקת בליווי אב בשנות חייו האחרונות ובתיעודו בהקלטה, בצילום ובכתיבה. מתוך יחסים שבהם התהפכו התפקידים בין בת לאב, מתארת המחברת כיצד מכשיר ההקלטה ועדשת המצלמה שינו את איכות ההקשבה ואת הראייה ואפשרו קרבה שלא נודעה קודם לכן. הארכיון שנוצר - מאות שיחות מוקלטות ומתומללות - נקרא כאן כעדות קיומית: עדות על דעיכת הגוף והזיכרון, על בדידות וחוסר אונים, ולצידם על התרחבות הרוח בעומדה על סף המוות. המסה בוחנת גם את השאלות האתיות שמעוררת עריכתה של עדות שהעד שוב אינו שולט בה, ומתארת את דרכה של המחברת אל צורות עיבוד - פרגמנטים כתובים, פרגמנטים קוליים ועבודות וידאו - שבהן ממשיך קולו של האב להישמע.
מאמרו של יורם שפירא מציע זווית התפתחותית-פסיכודינמית להבנת תהליך ה"יציאה בשאלה", בהתבסס על עבודה קלינית עם יוצאים חרדים שפנו לטיפול במסגרת עמותת "הלל". הטענה המרכזית היא שה"יציאה" אינה מהלך שכלתני-מודע אלא תוצר תהליך נפשי-רגשי משתרשר, בעל דפוס דו-שלבי: חסכים וכשלים באספקה הורית רגשית בילדות מכינים את הקרקע, ובעקבותיהם "פרידת היוצא/ת" - פרידה משברית, חלקית ובלתי מעובדת מההורים בשלב האינדיבידואציה השנייה. על רקע זה נדונים המיניות והאינטימיות, קשיים ביחסי אובייקט ובבחירת בן/בת זוג, התרופפות ההגנה שמספקים טקסים דתיים, והעברות "יוצאים" הנושאות טביעת אצבע מגזרית.
תקופות ממושכות של איום ואי־ודאות אינן פועלות על הזוגיות באופן אחיד. שני בני זוג החיים באותה מציאות עשויים לחוות אותה אחרת, ולעיתים יוצאים ממנה מקורבים יותר, או מרוחקים יותר. מאמרה של רונית זמורה מציע מסגרת להבנת השונות הזו, המשלבת את מודל ה־VSA של Karney ו־Bradbury, את הספרות על זליגת סטרס, את תיאוריית ההתקשרות ואת מודל ההתמודדות הדיאדית של Bodenmann. הטענה היא שהמשבר אינו יוצר את הקושי הזוגי יש מאין, אלא פוגש פגיעויות, דפוסי התקשרות ומשאבי ויסות שכבר קיימים בקשר, ומעצים אותם. תשומת לב מיוחדת ניתנת למעגל הרדיפה־ריחוק הנוצר כאשר כל אחד מבני הזוג מחפש ביטחון בכיוון ההפוך, ולשינויים מבניים בחלוקת התפקידים המחייבים עדכון של "החוזה הזוגי" (Sager). מכאן עולה הצעה להמשגת החוסן הזוגי לא כיכולת להישאר כפי שהיינו, אלא כיכולת להשתנות בלי לאבד את הקשר - ולהשלכותיה על העבודה הטיפולית עם זוגות בתקופת משבר.
ובפסיכובלוגיה -
ד"ר גד בן שפר - על אשליית הירח והפרעת תפיסה גופנית:
"אני חוזר אל אשליית הירח כשאני מנסה לדמות לעצמי את מה שמייסר לא מעט אנשים, ובהם צעירים רבים, כשהם מביטים בגוף שלהם בכאב: המבט שלהם מתהפנט למה שהם רואים כפגום ומעוות, פעמים רבות ביום, כפופים אל המראה, אסורים, עיוורים למציאות. בעיני עצמם הם קורבנות של ביולוגיה, של גורל, של שונות סטטיסטית, של יד המקרה....ספרי הפסיכיאטריה ממסגרים משהו מזה תחת הכותרת body dysmorphic disorder, הפרעת דיסמורפיה גופנית, BDD. המילון הפסיכיאטרי מכוון לפגם מדומיין או להגזמה קיצונית של פגם קיים. זו הפרעה שסובבת סביב משהו שמוכר לנו גם מעולם דימוי הגוף והפרעות האכילה. אפשר לשער שהגופני מקרין את הנפשי, ושנפש פגומה מקבלת פנים בגוף פצוע. הריק, האבוד והשבור מתגלם בבשר בחוסר סימטריה נורא, בגופים שנתפסים כחלשים להכאיב, בקווי שיער נסוגים לכאורה, חזה שמתעוות. ושוב ושוב העיסוק בגודל, ושוב ושוב הבושה, וההשוואה, וההימנעות".
וגם ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין עוסקת בעיוות נקודת המבט בהפרעות אכילה - בין הצמצום האנורקטי למסך החברתי:
"תחשבו, למשל, על תמונה דוקומנטרית בודדת או פריים בחדשות: חייל רוכן לעבר אישה קשישה כשרובה בידו. האם הוא מאיים עליה ברגע זה? או שמא בשניה שלאחר מכן הוא יושיט לה בקבוק מים ויעזור לה לקום? מתוך הפריים המבודד הזה, אנחנו מספרים לעצמנו סיפור. רצף של תמונות מקוטעות הופך לנרטיב נחרץ. האם המנגנון הזה רע כשלעצמו? לא בהכרח. המוח האנושי אינו מסוגל לעבד את אינסוף הגירויים והמורכבות של העולם בכל רגע נתון. הצמצום וההתמקדות במה שרלוונטי לנו באותו רגע הם מנגנון הישרדותי ואדפטיבי נפלא שמלמד אותנו לתפקד בתוך הצפה. הבעיה נוצרת כאשר המנגנון הזה מפסיק להיות אדפטיבי והופך לדורסני — כזה שגונב מאיתנו את היכולת לפקפק, להסס או לשנות נקודת מבט. הראייה האנורקטית: היצמדות חולנית לפריים הבודד ברמה הקלינית, אנחנו רואים את המנגנון הזה במלוא עוצמתו בהפרעות אכילה, ובפרט באנורקסיה.
- פרסומת -
* / רוני אלדד
(מתוך: היינו משונים - שירים משנת מלחמה)
תראה איך הפעם הזאת אנחנו פונים ממך, איך גופנו רוחקים,
אנחנו מסיטים מבטנו ממך ורצים כאילו
היית נגוע, ימים רבים שאנחנו רצים, בבגדי חג, בפיג'מה,
יחפים, ערומים, תראה אותנו, בורחים מהדף דממה,
ממי שלא ענה
לנצודים בשדה, לשדה הפצוע, לאישה לבדה בארץ ריקה,
שלא ענה למי
שעבר עליו צל והחג נשמט לו מבין כפותיו
ונשבר, למי שכתבה תענה, תענה לי, תענה, מה קרה, שנותק לה
הקו וויותר לא שמעה שום דבר. מי
שלא ענה לרעד האם, לשירה שנלחש ונבלע לתינוק שיישן, שיישן, מי
שלא עונה גם עכשיו לילדים שואלים בעשן, מי שלא ענה
לנופלי בור, לפליטי זמן,
להלומי הכרה, מי שזרע ועקר וזרה בעינינו, מי שלא שמע
לאבות מחזיקים בידית כאוחזים בקרנות העולם, מי
שלא ענה לרוקדים, לכותבי הצילו על כל הקירות,
מי ששמע את כולם
ושתק, ממך, תראה איך אנחנו פונים, תראה,
אנחנו, אמהות ואבות ובנות ובנים, לפנינו שדה קרח נפרש לבן
ושביר, ואנחנו הולכים
ורצים ורצים ורצים מחוץ לקוים, בלי השגחה,
בלי אויר, בלי אתה, בלי פנים
Photo by nika tchokhonelidze on Unsplash
