ירח, BDD
ד"ר גד בן שפר | 25/9/2026 | 49 צפיות | הרשמו כמנויים
אשליית הירח היא אולי אחד הדברים האחרונים שמועדים לשכחה מלימודי מבוא לפסיכולוגיה באוניברסיטה (מבוא לפסיכולוגיה לפסיכולוגים, למדעי החברה, כלל־פקולטטי, מבוא לפסיכולוגיה ללא־פסיכולוגים, לאדריכלים... אותם הלימודים, רק הקהל מתחלף ואיתו הכותרות). שנים חולפות ודווקא הדוגמה הזו נשארת איתנו. היא חרוטה בזיכרון גם מפני שזו אחת הדוגמאות החזקות והמשכנעות ביותר לכוחה של מערכת התפיסה שלנו להוליך אותנו שולל, וגם מפני שפעם בחודש, מאז היכרותנו הראשונה איתה, אנחנו מקבלים לה תזכורת בדמותו של ירח בהיר וגדול שזורח בערב בקו האופק. גדול וברור עד כדי כך שקשה לנו להאמין שגודלו הוא תעתוע דמיון ולא המציאות. אם נצלם אותו ונביט בתמונה שקיבלנו, משהו מהפלא יתפוגג והירח לא יהיה גדול כפי שהיה
למדנו וראינו: בלילות של ירח מלא, כשהירח בזריחתו נמצא קרוב לקו האופק, הוא נראה גדול לאין שיעור משיהיה ברום השמיים באותו הלילה ממש. וזאת, כפי שניתן לשער אם נעצרים לרגע לחשוב על זה, למרות שמרחקו מכדור הארץ כמעט שאינו משתנה בין שני המצבים, ומכאן שגודל בבואתו על רשתית העין נותר זהה. אין לנו אלא להסיק שבין תמונת המציאות האובייקטיבית לבין החוויה שלנו ישנו מתווך מבולבל ומבלבל. ואל מול המחשבה הזו מתקוממת האינטואיציה, החוויה, נתמכת בעדות ראייה: מה שאני רואה זה מה שניצב שם בחוץ באופק כדי להראות. אבל האינטואיציה, תחושת הבטן, או אולי נכון יותר לומר תחושת העין, שגויה כאן. הזמן עובר, זמנים משתנים, אנחנו עוברים תקופות, עונות שנה, אזורי זמן ויבשות, והירח נשאר, פעם בחודש, בשלו. כאילו הטיל עוגן בתוך כל מה שמשתנה.
ההסבר שמאחורי התעתוע הזה מחזיר אותנו אל אותו מתווך מבולבל. הירח, כשהוא בקו האופק, כך למדנו, מופיע כשבינו לבינינו, בקרבתו ובקרבתנו, פזורים פרטים רבים שממחישים את המרחק: בתים, גבעות, עצים, עמודי חשמל, דודי שמש. אלו הם רמזי מרחק שמביאים לכך שהוא נתפס בעינינו כרחוק מאוד. רום השמיים, לעומת זאת, נתפס אינטואיטיבית — בהיעדר רמזי מרחק — כקרוב אלינו בהרבה. אנחנו טועים לחשוב שהוא קרוב יותר. דמיוננו מסיק שאם הירח הרחוק שבאופק מטיל בבואה זהה לזו של הירח הקרוב שברום השמיים, בריק הפחוס, הרי שהוא חייב להיות גדול יותר, וכך הוא מצייר אותו בדמיוננו. אנחנו רואים את הירח מאיר יותר, גדול יותר, יפה יותר.
ספקנים, פרחי פסיכולוגיה צעירים, יכולים לשחזר את הפלא הזה באשליות ויזואליות פשוטות על נייר, מאלו שספרי המבוא מציגים בפרק העוסק בתפיסה לשעשוע הקוראים או לאילוף מחשבה סוררת. הם מדגימים על הדף את מה שמתחולל בטבע באופן מאד משכנע ונטול ספקות.
הירח המלא מלמד אותי משהו על אינטואיציה, על ספק ועל שכנוע עצמי, וגם על היכולת הפלאית להגדיל ולהקטין את המציאות בדמיוני, ועוד לא מעט דברים.
אני חוזר אל אשליית הירח כשאני מנסה לדמות לעצמי את מה שמייסר לא מעט אנשים, ובהם צעירים רבים, כשהם מביטים בגוף שלהם בכאב: המבט שלהם מתהפנט למה שהם רואים כפגום ומעוות, פעמים רבות ביום, כפופים אל המראה, אסורים, עיוורים למציאות.
בעיני עצמם הם קורבנות של ביולוגיה, של גורל, של שונות סטטיסטית, של יד המקרה....ספרי הפסיכיאטריה ממסגרים משהו מזה תחת הכותרת body dysmorphic disorder, הפרעת דיסמורפיה גופנית, BDD. המילון הפסיכיאטרי מכוון לפגם מדומיין או להגזמה קיצונית של פגם קיים. זו הפרעה שסובבת סביב משהו שמוכר לנו גם מעולם דימוי הגוף והפרעות האכילה.
אפשר לשער שהגופני מקרין את הנפשי, ושנפש פגומה מקבלת פנים בגוף פצוע. הריק, האבוד והשבור מתגלם בבשר בחוסר סימטריה נורא, בגופים שנתפסים כחלשים להכאיב, בקווי שיער נסוגים לכאורה, חזה שמתעוות. ושוב ושוב העיסוק בגודל, ושוב ושוב הבושה, וההשוואה, וההימנעות.
הניסיון שלי מוסיף על זה עוד משהו. אני מתרשם שאלו דווקא אלה שבשאר תכונותיהם, למעט הפגם, הם הרבה מעל הממוצע. אולי כמו הירח שבאופק, כך גם ה"פגם" הגופני נהיה לפגום מתוך הנוף, השדה, שבו הוא נטוע. כאילו כלל התכונות האחרות הציבו סטנדרט גבוה כל כך, חסין וקרוב לשלמות, עד שחלק אחד, חוטא, מקלקל את השורה. כאילו זה לא היה אמור להיות ככה – בטח לא אצל מי שקרוב כל כך לשלמות, לחוסר פגיעות, למה שאמור היה להיות. וכך, כלואים בתוך אשליית ירח פרטית, מתעתעת, באפילה של דמיונם, הם מעוותים את האיבר המסוים מתוך הרמזים שפזורים בשדה (ואליהם נכון לצרף גם את הרמזים שנמצאים במרחק רב, במורד שנות הילדות, בחוויות ראשונות של בושה, של השוואה, של הבנה של משהו שאמור היה להיות ולא כך הוא).
ומה שאמור היה להיות לובש פנים של אחר, ומשתקף בגוף זר, בייצוגים דיגיטליים של שלמות גופנית שנשקפים ממרקעים שהופכים לרקע ליומיומי, יומיומי שמתמלא באינספור השתברויות קטנות של אידאלים מייסרים. אפלת לילה שקשה להקיץ ממנה.
ועוד דבר מן הניסיון. בהיסטוריה של כל מטופלת או מטופל עם BDD יש תקופות שבהן הפגם לא היה פגם, שמה שנחווה היום כמעוות לא נחווה כך כלל. איך זה יתכן? נדמה לי שבאותם ימים השדה היה אחר, הנוף היה שונה, רמזי מרחק אחרים פעלו בו, והמציאות נתפסה יותר כהווייתה.
אני מבין כמה זה חסר תוחלת לשכנע את מי שיושב מולי שהפגם אינו פגם. אבל אולי אפשר לשכך משהו ממה שסובב אותו, להתמיר את השדה שבו הפגם מתקיים, וכך להפחית במשהו מעוצמת האשליה, לפוגג מעט מן האפלה, ולהניח לירח לשוב אל גודלו הטבעי.
