הורים, ילדים ומסכים בחופש הגדול – חלק א'
ד"ר חנה דויד | 12/7/2026 | 14 צפיות | הרשמו כמנויים
"המלחמה נגד המסכים" צוברת כל שנה תאוצה ב-20 ביוני, כאשר תלמידי החטיבה והתיכון יוצאים לחופש הגדול, ועשרה ימים לאחר מכן, כשתלמידי היסודי מסיימים את לימודיהם, חלק גדול מהם מצטרף לחגיגה, בעוד הוריהם מצטרפים לדאגה. דאגה זו מתחלקת למספר "תת-דאגות": דאגה לחיים החברתיים שבקרב ילדים רבים מצטמצמים מאוד, ואצל אחרים – מתקיימים בעיקר סביב המחשב; דאגה לסדר היום שבדרך כלל משתבש בשל שעת השינה המאוחרת והלא-קבועה, שבעקבותיה שעת הקימה מתאחרת, מקשה על התנהלות הבית, ומעוררת חששות לגבי עצם היכולת לעסוק בפעילות קבוצתית כלשהי שמתחילה, כמו בית הספר, בשעות הבוקר המוקדמות, דאגה בשל אי-פעילות גופנית ונזקים עתידיים/פוטנציאליים של התרגלות לאורח חיים יושבני, דאגה בשל מיעוט הספורט, ריבוי האכילה – בעיקר חטיפים ואוכל תעשייתי, מוכן, ודאגה נוספת – שמא המוח יתנוון. דאגה זו מקורה באי-הצורך בעיסוק בפעילויות שעד הופעת המחשב ו"השתלטותו" תפסו חלק ניכר מסדר יומו של כל אדם ומהפעילויות המוחיות שלו, כמו זכרון – כגון של מספרי טלפון או כתובות, או יכולת התמצאות מרחבית – יכולות שהצורך בהן הצטמצם מאוד עם הופעת הווייז והשימוש הנרחב בו לא רק לנהיגה אלא גם להתמצאות רגלית.
"קרב המאסף נגד המחשב" מגיע עתה, עם התרחבות השימוש ב-AI, לשלב חדש שלו. בפוסט זה נעסוק בשלב הראשון, ובזה שאחריו – בפחד מפני "התנוונות המוח" או "דמנציה דיגיטלית", פחד שמעסיק הורים רבים, ולא רק אותם, מזה למעלה מעשור.
שורשיו של הפולמוס בדבר השימוש במחשב אינם נעוצים בשנות ה-80 של המאה שעברה כי אם הרבה קודם לכן. מקובל לייחס את תחילתו לפילוסוף מיהאי פולאניי [Polányi Mihály], הרופא והמדען הרב תחומי ההונגרי-בריטי, שבעקבות פגישה עם בוכארין [Nikolai Bukharin] הרוסי בלונדון התחיל המעבר שלו מכימיה פיזיקלית, שהיתה תחום עיסוקו עד אותה עת, לשאלות הקשורות בפילוסופיה של המדע ובאפיסטמולוגיה (לדוגמה, Polanyi, 1958). אולם, אנו נעשה קפיצה מהירה לעבר שנות ה-80, שבהן עלו השאלות בדבר הנזקים של שימושי המחשב למרכז הבמה של אנשי מדע מדיסצפלינות שונות, כמו גם של פילוסופים ואנשי חינוך.
אף על שבתחילת שנות ה-80 רק ל-5% ממשקי הבית בארץ היתה בעלות על מחשב אישי, ובסופן של שנים אלו עלה השיעור ל-10% בלבד. בשנות ה-90 חלה עלייה הדרגתית, ואבל גם ב-2000, כשהמחשבים הוזלו באופן ניכר והאינטרנט כבר התפשט מאוד, עדיין יותר ממחצית הבתים בארץ היו ללא מחשב אישי.
על פי וייצנבאום (Weizenbaum, 1976), מדען המחשב שיצר את תכנת אלייזה המפורסמת, בעוד שהמחשבים הם כלים רבי עוצמה לחישוב, ם אינם יכולים ואף אסור שיחליפו את שיפוט האדם, את החוכמה, החמלה או קבלת ההחלטות המוסרית. הוא הזהיר מפני האשליה המסוכנת שמחשבים יכולים לדמות או להחליף באופן מלא את החשיבה האנושית ואת האחריות האנושית. טיעוניו העיקריים היו אלו:
- מחשבים מצטיינים בפעולות פורמליות, לוגיות, מבוססות כללים, אך הם חסרים הבנה אמיתית, הקשר, אינטואיציה, רגש ושיפוט אתי. האינטליגנציה האנושית היא גופנית, תרבותית וניסיונית באופן עמוק — תכונות שלא ניתן לצמצם לאלגוריתמים.
- וייזנבאום הופתע לגלות שאנשים התייחסו לתוכנת אלייזה הפשוטה – סימולטור של מטפל רוג'ריאני – כאילו היתה אדם אמיתי. זה הוביל אותו להבין, עד כמה קל לבני אדם להאניש מכונות ולהיות מוכנים להעביר להן אחריות אנושית.
- וייצנבאום תקף את היוהרה של חוקרי אינטליגנציה מלאכותית שחשבו, שמכונות יכולות לשחזר, או אפילו לעלות על האינטליגנציה האנושית. הוא ראה בכך סוג של אלכימיה מודרנית – ניסיון להפוך משהו מכני למשהו חי וחכם.
- לוייצנבאום היו חששות חברתיים ואתיים. הוא חשש שמסירת החלטות חשובות (ברפואה, במשפט, במלחמה או בפוליטיקה) למחשבים, תסכן את אנושיות החברה. הוא היה מוטרד מהסיכון שבקידום תפיסה מכנית של האדם, דבר שיפגע בכבוד האדם ובחירותו, והוא צפה ששפת המחשוב ("קלט", "פלט", "עיבוד") תחדור לחשיבה היומיומית ותצמצם מציאות אנושית מורכבת לבעיות טכניות.
- הסכנה המרכזית שראה וייצנבאום היתה שהחברה תעבור משיפוט אנושי, שכולל ערכים, אתיקה וחוכמה, לחישוב בלבד, שיהיה יעיל אך חסר נשמה. במעבר זה הוא ראה איום על עצם מהות האנושיות.
המסר המרכזי של וייצנבאום היה, שמחשבים הם משרתים מצוינים אך אדונים מסוכנים. לשיטתו היה הכרח לשרטט קו ברור: להשתמש בהם במה שהם טובים בו, כמו עיבוד נתונים ומשימות שגרתיות, אך לא להפקיד בידיהם תחומים שדורשים תכונות אנושיות, אותן הכתיר כ"אמיתיות", כמו אמפתיה, בחירה מוסרית וחוכמה. גדולתו של ספר זה היא, לטעמי, זמן הופעתו: לפני התפשטות המחשב בכל בית כאשר ניתן היה לעצור, או למצער – לרסן את ההשפעות הרעות שעליהן עמד וייצנבאום. כמו כן, בזמן הופעתו היתה בספר גם ביקורת טכנית וגם אזהרה הומניסטית נלהבת. אבל המעניין ביותר לטעמי הוא, שהספר נשאר רלבנטי לימינו עם שינוי קל: את האזהרות נגד ה"מחשב" אפשר ליישם אחת לאחת נגד הבינה המלאכותית ושימושיה, ולהשתמש בהן בדיונים על אתיקה של בינה מלאכותית, אוטומציה והשפעת הטכנולוגיה על החברה.
חוקר נוסף בן-זמנו של וייצנבאום שהתריע על הסכנות שבשימוש במחשב ולאחר מכן – באינטליגנציה מלאכותית היה דרייפוס (Dreyfus, 1972, 1979, 1986; Dreyfus & Dreyfus, 1992). דרייפוס היה פילוסוף שביקר את האינטליגנציה המלאכותית בת-תקופתו. על פי טיעונו, האינטליגנציה האנושית מבוססת על תהליכים לא-מודעים, אינטואיציה ו"היות-בעולם" ,(embodiment) שלא ניתן לקודד בכללים פורמליים, ולכן מחשבים לא יוכלו להחליף חשיבה אנושית "אמיתית". הוא הביע גם סקפטיות לגבי גבולות הטכנולוגיה וחרדה מפגיעה פוטנציאלית ביכולות אנושיות. במהדורה הראשונה של ספרו של דרייפוס (Dreyfus, 1972) מופיעה הביקורת הבסיסית והחדה ביותר; הביקורת היא בעיקר על האינטליגנציה המלאכותית הסימבולית של שנות ה-60, תוך הבאת טיעונים פילוסופיים חזקים בהשפעת היידגר [[Martin Heidegger, 1889-1976, מרלו-פונטי [Maurice Jean Jacques Merleau-Ponty, 1908-1961 ופולניי [1891-1976,[Polányi Mihály ועוררה מחלוקת חריפה בתחום האינטליגנציה המלאכותית. ביקורתו של דרייפוס נתפסה כ"בגידה" בתחום ה-AI והוא הואשם בפסימיות, באי-הבנת הטכנולוגיה, ואף ב"אנטי-מדעיות". דרייפוס עצמו כתב (Dreyfus, 1992), שספרו עורר עוינות רבה בקהילת הבינה המלאכותית; הוא כונה "לודיט", דהיינו, מתנגד לשינויים טכנולוגיים, ו"אנטי מדעי" ואפילו בוגד. חוקרים בולטים כמו מינסקי ( Minsky, 1970, Minsky & Papers, 1969, 1988ופפרטPapert, 1980 ) תקפו את גישתו הפסימית לשימושיו של המחשב ול"השתלטות" הבינה המלאכותית.
נקודה זו של התרחבות השימוש במחשב האישי, שהיתה עדיין רחוקה משיאה, אבל נשמעו בה קולות רמים של מיטב הפילוסופים,נשי החינוך והתרבות שהיתה להם השפעה רבה על בני דורם, עוד ניתן היה לתפוס את השור בקרניו, דהיינו, להגביל את השימוש במחשב הביתי ולפקח על ההגבלה, בעיקר בקרב ילדים ובני נוער. במקביל, ניתן היה להימנע ככל האפשר משימוש במחשב על חשבון פעילויות משפחתיות משותפות, ובעיקר – על חשבון פעילויות מעשירות אחרות, בריאות יותר לגוף ולנפש. אבל המגמה היתה הפוכה. המחשב הפך ל"בייבי סיטר" נוח, זול ושקט. וסביב 2020, עם התפרצות הקורונה והחלת ההסגרים, כמעט לכל ילד כבר היה מסך משלו, ולילדים רבים היתה גישה למספר מסכים נוספים במכשירים אחרים, הסוסים כבר מזמן ברחו מהאורווה.
אבל לא העובדה, שכיום כמעט לכל ילד יש מסך משלו, היא שגרמה לכך שהמחשב והשימוש בו הפכו לאויב מספר 1 של ההורים. המחשב היה ונשאר כלי, והשימוש בו – או השימוש הגרוע והמזיק – הם האויבים. שימוש גרוע או מזיק הוא לדוגמה כזה, שאינו מעניק ידע, לא עוזר להרחיב את ספקטרום הפעילויות היצירתיות אלא "תוקע" את המשתמש בפסיביות של צפייה במשחקים של אחרים, מעודד שימוש במשחקים שגורמים לאבד את תחושת הזמן, שתוצאתה אי עמידה בלוחות זמנים, לפעמים לצבירת ידע בנושאים שאינם תואמי-גיל, לחשיפה למין ולאלימות בטרם עת – או לעיוות של תמונות, סיפורים, דימויים וסרטי וידיאו שאינם תואמי מציאות.
עצם הפיכת המסך לישות שאי אפשר בלעדיה, היא-היא התמכרות. אבל מכור לא יכול לעזור למכור אחר להיגמל. וחלק גדול מההורים שמתלוננים על התמכרות ילדיהם למחשב – הם עצמם מכורים שלא מצליחים להיגמל או גרוע מכך – אפילו לא מנסים. חלקם לא מצליח לראות שילדיהם מתנהגים כמותם. הם פשוט "חייבים" את המחשב, ולא מקבלים את העובדה שילדיהם גם הם כבר "חייבים". במשפחות רבות הטלפון ממש על השולחן, לפעמים אפילו מסך גדול יותר כמו טבלט או לפטופ נוכחים בשעת הארוחות, גם אלו המשותפות, שלא לומר מסך טלוויזיה שנמצא בטווח הראייה של המסובים לשולחן. וזו רק דוגמה אחת ל"שיבוץ" של מסכים גם בזמן ה"משפחתי" המועט שיש למשפחות רבות בבילויים משותפים בבית. מרבית ההורים מתרצים את צמידותם לטלפון "מסביב לשעון" בהתחייבויות לעבודה מצד אחד ובצורך לשמור על הקשר עם ילדיהם מצד שני. אבל חלקם מתקשה בהבנה, אולי בקבלה, שכל עוד זה המצב בבית, הסיכויים שילדיהם יתנהגו באופן שונה מהם נמוכים ביותר. כי גם כשמסבירים להורים, שמורה שמעשן לא יכול להיתפס כמהימן אם יסביר לתלמידיו ש"עישון זה רע", אין צפי להצלחה ביישום של עצות שלא נלווית אליהן דוגמה אישית.
בשל עליית המדרגה שחלה בשימושי המחשב עם החדירה המאסיבית של AI לחיינו ראיתי לנכון לתאר בקצרה את ההיסטוריה של כניסת המסכים והנסיונות שלא צלחו להזהיר מפני אספקטים בעייתיים שלה. בפוסט הבא אתרכז בהתרעות על "דמנציה וירטואלית" (Spizer, 2012), עם הדגשות על נבואות זעם, מהן נבואות שטרם ידוע אם תתגשמנה, מהן שהתגשמו ומהן נבואות-שווא.
מקורות
Dreyfus, H. L. (1972). What computers can't do: A critique of artificial reason. Harper & Row.
Dreyfus, H. L. (1979). What computers can't do: The limits of artificial intelligence (Rev. ed.). Harper & Row.
Dreyfus, H. L. (1992). What computers still can't do: A critique of artificial reason. MIT Press.
Dreyfus, H. L., & Dreyfus, S. E. (1986). Mind over machine: The power of human intuition and expertise in the era of the computer. Free Press.
Minsky, M. L., & Papert, S. A. (1969). Perceptrons: An introduction to computational geometry. MIT Press.
Minsky, M. L. (1970). Form and content in computer science (with contributions and discussions involving Papert). Journal of the ACM. Retrieved from http://hdl.handle.net/1721.1/5864
Minsky, M. L., & Papert, S. A. (1988). Perceptrons: An introduction to computational geometry (Expanded edition). MIT Press.
Papert, S. (1980). Mindstorms: Children, computers, and powerful ideas. Basic Books.
Polanyi, M. (1958). Personal knowledge: Towards a post-critical philosophy (pp. 7–8). University of Chicago Press. https://martin.kcvs.ca/...ilosophy.pdf
Spitzer, M. (2012). Digitale Demenz: Wie wir uns und unsere Kinder um den Verstand bringen דמנציה דיגיטלית: איך אנחנו משגעים את עצמנו ואת ילדינו]. Droemer.
Weizenbaum, J. (1976). Computer Power and Human Reason: From Judgment to Calculation (1976). W. H. Freeman and company.
