על הסיבות למצוקה הנפשית שהתגברה אצל מחוננים ועל ההשתהות בהגעה לייעוץ
ד"ר חנה דויד | 24/5/2026 | 28 צפיות | הרשמו כמנויים
מאז ימי הקורונה שמתי לב לתופעה שמתגברת והולכת: המשפחות שפונות אלי לייעוץ עבור הילד או הילדים המחוננים שלהם עושות זאת כאשר נראה ש"כלו כל הקיצין". מאז ומתמיד היו אלי פניות דחופות, פניות שנעשו, למשל, אחרי שההורה קיבל הודעה מבית הספר שהילד חייב לעבור הערכת אי-מסוכנות, או שהילדה שוב היכתה את חברתה בהפסקה, לעיני כל. היו גם היו פניות בעקבות מכתב או יומן שההורה מצא, בו כתב הילד שהוא בודד מאוד ולא מאמין שאי-פעם מישהו ירצה להיות חבר שלו, או אפילו שאין טעם לחייו. אבל פניות אלו היו המיעוט. בשנה השישית לפרוץ הקורונה לחיינו, ולקראת תום השנה השלישית לאירועים שהחלו בשבעה באוקטובר הארור, הן הפכו לרוב.
אין צורך להסביר את הסיבות להשתהות זו. כולנו סובלים מחיים ממושכים של אי ודאות, פחד, הרס, ואף מוות מתמשך סביבנו. אי אפשר להסתיר עובדות חיים אלו מילדינו, ולכן לא כדאי אפילו לנסות לעשות זאת. אבל חשבתי שיש להבהיר את הסיבות ל"בונוס הסבל" שילדים מחוננים מסוימים עלולים לשאת על גבם, ואת השפעתו לאורך זמן על חייהם וחיי הסובבים אותם.
יש להדגיש, שבעוד הסיבות לפנות לייעוץ התרבו ועצימותם עלתה, היכולת לאזור את כוחות הנפש כדי לעשות זאת פחתה. לכן מגיע הרגע בו המשפחה מרגישה שאינה יכולה עוד. רגע זה מגיע בשלב מאוחר משמעותית מאשר היה בעבר.
נתחיל בעניין האלימות שהפכה לחלק אינטגרלי מהיומיום שלנו. אלימות היתה ותהיה תמיד, וכל ילד שלומד במערכת החינוך הציבורית – כמו מרבית הילדים בישראל – נחשף אליה. במקרה ה"טוב" – כצופה; בשני המקרים הרעים – כקורבן או כמקרבן. מאחר שאחד מהמאפיינים של מחוננות הוא רגישות, מימים ימימה סבלו ילדים מחוננים רבים סבל רב לא רק כאשר הפכו לקורבנות אלימות, אלא גם כאשר צפו בה. ההזדהות עם הקרבן – גם אם לא הכירו אותו אישית – גרמה להם לא אחת סבל פיזי. העובדה, שבדרך כלל קצרה ידם מלהושיע, שכן, הם נרתעו מעימות פיזי ואף לא האמינו בכוחם לגרום לאלימות להיפסק גרמה להם נקיפות מצפון, מחשבות מהסוג: "אני לא בן אדם טוב" או "למה לא ניסיתי בכל זאת?". מאז השבעה באוקטובר נחשפו ילדים – גם בגילים צעירים – לאלימות מהסוגים הגרועים ביותר. עצם החשיפה גרמה להם כאב; החשיפה המתמשכת, כאשר במשך כמעט שלוש שנים ישנן עוד ועוד עדויות – מהם פלסטיות – על רצח, התעללות פיזית ומינית, הרעבה, השפלה ועוד – תוצאתה שקיעה בכאב, בצער, לפעמים "רק" בחרדה ולעיתים קרובות בדיכאון.
בעבר נהג הילד המאוכזב מהוריו, בפרט בגיל ההתבגרות, אבל לא רק, לחפש דמויות מופת מסוגים שונים. אלה היו רבנים בקרב אוכלוסיות דתיות וחרדיות, אנשי רוח ואנשי ביטחון בקרב אוכלוסיות דתיות וחילוניות, ומנהיגים פוליטיים שהמדינה בראש מעייניהם והם עושים כמיטב יכולתם למענה ולמען תושביה בכל האוכלוסיות. בימי הקורונה התברר לכל ילד, והתברר מהר יותר לילדים אינטליגנטיים, שקראו ולמדו על הנושא, שיש חילוקי דעות כמעט לגבי כל אספקט הקשור במגפה. שבמשך מספר שבועות אומרים שאין צורך במסכות, ומייד לאחר מכן מענישים את מי שמעז להראות פניו במרחב הציבורי ללא מסכה. שיש אוכלוסיות שאינן נענשות בגין התקהלויות ויש כאלה שנענשות קשות, שנבחרי ציבור מפירים את תקנות הקורונה שהם-עצמם אחראים להם, ועוד. עובדות אלו קעקעו את אמונתם של ילדים רבים ש"יש מישהו שיודע" ואפילו ש"יש מישהו שאכפת לו".
מלחמת השבעה באוקטובר שפרצה עוד בטרם העלו פצעי הקורונה גלד, קעקעה סופית את האמונה ש"יש על מי לסמוך". כל הילדים ובני הנוער, ולא רק אלא שהיוו את "המעגל הראשון" של הנפגעים ראו, שכל המבוגרים סביבם לא הגנו עליהם, לא מילאו את התפקיד הראשון במעלה עבורם. אכן, הבנה זו היתה משותפת לכולנו, ילדים כמבוגרים, אבל במקרים רבים ההשפעה של עובדה זו על ילדים מחוננים היתה הרסנית אף יותר מאשר על בני גילם בעלי האינטליגנציה הרגילה. שאלות אקזיסטנציאליות, על טוב ורע, על מהות החיים, על טעם החיים, על קיומו של כוח עליון ועל [אי]תפקודו כאשר זקוקים לו ביותר – ולא רק אצל דתיים – צצות אצל מתבגרים כדבר שבשגרה, בשנות העשרה לחייהם. אצל מחוננים הן עולות ומטרידות לפעמים בגילים צעירים מאוד. האירועים הקשים זירזו את הופעתם, ודווקא כאשר נזקקו לתשובות יותר מאשר בדרך כלל, היה מחסור במבוגרים שיתנו להם תשובות, או אפילו יודו שאין להם מענים. מחסור זה לא נבע רק מהצורך המשווע באנשי מקצוע שתמיד היה בשירות הציבורי, ואילו עתה – עם הגירוש וההגליה של אוכלוסיות שלמות, עם המוות והפציעה של אלפים, עם הפחדים לגורל מאות אלפי החיילים, שלכל אחד מהם היתה משפחה שחרדה לחייו, התגבר עשרות מונים. הוא נבע גם, ואולי בעיקר מכך, שהבסיס להתפתחות הרגשית של כל ילד ומתבגר, שאמור להיות ההתקשרות הבטוחה עם הוריו, היחסים ההדדיים ביניהם והקשרים המשפחתיים עם המעגלים הקרובים והרחוקים יותר במשפחה – התערער קשות. ילדים מחוננים זקוקים להורים פעמים רבות אף יותר מחבריהם בעלי האינטליגנציה הרגילה לא רק בשל רגישותם הרבה, אלא גם בשל העובדה שעליהם להתמודד עם עוינות החברה ("גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים גויים את ישראל", פסחים, מ"ט, ע"ב), עם אי-ההבנה, עם הקושי למצוא חברים עמם יוכלו לחלוק רגשות ורעיונות, ועוד.
בשל הרגישות החושית של הילד המחונן המרחב הציבורי – ולא אחת גם הפרטי – נעשה עבורו קשה יותר ויותר. ניקח לדוגמה הרעש הפיזי שכולנו נאלצים לשאת בחיי היומיום שלנו. רעש זה מקשה על חייהם של מי שלא למדו לווסת את עצמם ולהשתמש בטכניקות שונות כדי לשאת אותו לפרקי זמן מוגבלים ולהימנע ממנו כאשר ניתן. כאשר נושאי השיחה פורטים על מיתרי הרגש המאיימים לפקוע של הנערה המחוננת, היא תחוש אל-נכון סבל. אבל כאשר השיחה הזאת תתנהל בווליום גבוה יתגבר עוד יותר הסבל שלה. ילדים צעירים יותר, שטרם למדו לווסת את עצמם, עלולים לסבול מאוד כשהם שומעים, לדוגמה, שיחת מבוגרים פסימית על ה"מצב". סבלם עלול להיעשות קשה מנשוא כאשר שיחה זו מתנהלת, כמיטב המסורת הישראלית, תוך הרמת קול, כניסה זה לדברי זה, והערות פוגעניות שלאוזן ישראלית רגילה עשויות להישמע כהתחכמויות או אפילו כפניות חיבה. דומה, שאפילו השירים שנעשו פופולריים מאז השבעה באוקטובר הם בווליום גבוה יותר מאשר בעבר. כך, לדוגמה, ילד מחונן עלול לסבול מאוד אפילו מהצלצול בבית הספר, שאת מקומו תפס שיר "מרים" – תופעה רווחת מאוד, אלא שהשיר ה"מרים" מושמע בעצמה שמחרישה את אזני הילד וגורמת לו לקפוץ בבהלה כל אימת שהוא מתחיל להישמע.
הפלת המחיצות בדיבור. אם בעבר היו נושאים שעליהם לא ניתן היה להתבדח, הרי עתה, כאשר [כמעט] כל אמצעי כשר כדי "להרים את המוראל", נפרץ גם סכר זה. לא אשכח כאשר לפני מספר שנים בזמן הקניות בסופרמרקט השכונתי צעקה בת לעבר אמה שפסלה את הירקות שהבת בחרה את המשפט: "תפסיקי להיות כזאת נאצית". דומני שכיום משפט כזה לא היה מרים גבה אצל אנשים רבים, אבל ייתכן שאצל ילדים ובני נוער מחוננים יגרום למצוקה. אין רבותא בין הדיבור ברשות הרבים לזה שברשות היחיד, נעלמו הגבולות בין בני דורות שונים, כולל בתוך המשפחה. האפשרות "לומר הכל" בפומבי, בקול רם, ללא חשש וללא צנזורה פנימית מקשה מאוד על ילדים מחוננים רבים שלפעמים רואים בדיבור ישיר, בוטה וצעקני עלבון לאינטליגנציה וסיבה לאי-כיבוד הזולת בשל האכזבה מסוג התקשורת שלו.
לרשימה שבעטיה מגיעים לייעוץ למחוננים ולבני משפחותיהם התווספו הסיבות הללו, וגם כאלה שלא מניתי. כל אחת מהסיבות שמניתי אינה מהווה, ברוב המקרים, עילה לפנייה דחופה, אבל הצטברותן מהווה גם מהווה, וההשתהות אינה מיטיבה עם הילד, הילדה, המתבגר או המתבגרת.
