מתשישות לתושייה: מדוע אחרי 1,000 ימי מלחמה הגיע הזמן לשנות את השפה?
מולי להד, יואב בן בשט, שרה טוכשניידר, שחר הבר
לאחר יותר מ־1000 ימי מלחמה, נדמה כי חלק גדול מהשיח המקצועי והציבורי מתנהל סביב מושגים כמו שחיקה, עייפות, תשישות חמלה, דחק מתמשך, חרדה ו-פוסט־טראומה. אין ספק שמונחים אלו מתארים נאמנה חלק מהמציאות. מחקרים רבים שנערכו במצבי חירום מתמשכים מצביעים על עלייה בתסמינים של מצוקה נפשית, ירידה ברווחה הנפשית ופגיעה בתפקוד בקרב אזרחים, אנשי מקצוע ומנהיגים קהילתיים. אולם ייתכן שלאחר תקופה כה ממושכת של איום, המושגים הללו לבדם כבר אינם מספיקים כדי לתאר את מה שמאפשר לאנשים, משפחות וקהילות להמשיך לתפקד.
ייתכן שהגיע הזמן להחזיר למרכז הבמה מושג עברי ותיק אך מעט נשכח: תושייה.
יש הרואים בהם מושגים משלימים, אולם דווקא במאמר זה, ולאור הימשכות מצב החירום השוחק, ראוי להבהיר: החוסן מתאר את היכולת לעמוד מול המשבר ולשמור יציבות; התושייה מתארת את היכולת למצוא דרך כאשר הדרך המוכרת כבר אינה קיימת. זוהי היכולת לאלתר, להסתגל, להמציא פתרונות חדשים, לפעול בתנאים של חוסר ודאות ולהמשיך קדימה גם כאשר אין ודאות שהמאמץ יצליח.
מדוע לא די עוד במושג "חוסן"?
במשך עשרות שנים היה מושג החוסן אחד המושגים המרכזיים בחקר ההתמודדות עם מצבי לחץ ומשבר. הוא תרם רבות להבנת היכולת האנושית להתמודד עם אסונות, מלחמות ואובדנים. אולם ככל שמושג הופך נפוץ יותר, כך הוא עלול לאבד מחודו. במציאות הישראלית של השנים האחרונות, המילה "חוסן" הפכה כמעט למילת קסם. משתמשים בה בפוליטיקה, בחינוך, בבריאות, בצבא, בתקשורת ובקהילה. לעיתים נדמה שכל קושי זוכה מיד לתשובה בדמות "חיזוק החוסן".דווקא משום כך, המושג נשחק.
עבור רבים, "חוסן" החל להישמע כמו דרישה סמויה: תהיה חזק, תמשיך לתפקד, אל תישבר. חלק מהאנשים אף חווים אותו כעוד מדד שבו עליהם לעמוד. במקום לעורר תקווה, הוא עלול לעורר תחושת כישלון אצל מי שמרגיש עייף, פגיע או מותש.
יתרה מכך, המושג חוסן נולד במידה רבה מתוך תפיסה של חזרה לאיזון לאחר אירוע חריג. אך מה קורה כאשר האירוע החריג אינו מסתיים? מה משמעות "חזרה לשגרה" כאשר השגרה עצמה משתנה שוב ושוב? אחרי 1000 ימי מלחמה, רבים אינם מנסים עוד לחזור למצב הקודם; הם מנסים לבנות דרך חיים חדשה בתוך מציאות בלתי יציבה. אלרן וווידל (2022) מצביעים על כך שבמצבי איום ביטחוני מתמשכים, שאלת החוסן החברתי אינה מתמצה ביכולת "להחזיק מעמד", אלא מחייבת פיתוח מתמיד של מענים, התאמות ופתרונות חדשים למציאות משתנה.
תושייה כהרחבה של החוסן
כאן נכנסת התושייה.
תושייה אינה דורשת מאדם להיות חזק. היא אינה מצפה ממנו להיות בלתי פגיע. היא מאפשרת להיות גם עייף וגם יצירתי, גם מודאג וגם פועל, גם פצוע וגם מחפש פתרון. בניגוד לחוסן, שיש בו לעיתים ניחוח של עמידה בלחץ, התושייה מדגישה תנועה, גמישות ויצירה.
במובן זה, תושייה מתאימה יותר לעידן של אי־ודאות כרונית. היא אינה שואלת: "איך נשמור/נחזור למה שהיה?" אלא "איך נמצא דרך חדשה למה שעומד להיות?"
מחקרים מהשנים האחרונות תומכים בהבחנה זו. חוקרים העוסקים במצבי חירום מתמשכים מדגישים יותר ויותר את חשיבותם של מושגים כגון adaptability, coping flexibility ו-psychological agility. לדוגמה מחקרם של בוננו וברטון (Bonanno & Burton, 2013) מייחס Regulatory Flexibility כלומר היכולת להתאים תגובה למצב ולא להיצמד לאסטרטגיה אחת, לשנות אסטרטגיות התמודדות בהתאם לנסיבות, להפגין גמישות מחשבתית ולבחון פתרונות חדשים. אנשים אלו מצליחים לשמור על תפקוד טוב יותר לאורך זמן מאשר אנשים המסתמכים על דפוסי התמודדות קבועים בלבד.
מחקרי החוסן העדכניים מצביעים על כך שחוסן אינו תכונת אופי קבועה אלא תהליך דינמי של התאמה מתמשכת. במצבים של אי־ודאות כרונית, דווקא היכולת ללמוד, לשנות, לאלתר ולפעול למרות מידע חלקי היא המנבאת תפקוד יעיל יותר. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם תפיסתו של בוננו (Bonanno, 2004), שהציע לראות הסתגלות למצבי איום וטראומה כתהליך דינמי וגמיש ולא כתכונה יציבה בלבד.
בהקשר הישראלי, תופעה זו ניכרת כמעט בכל תחומי החיים. משפחות למדו לנהל שגרה לצד גיוסי מילואים חוזרים. מנהלים נדרשו לבנות תוכניות עבודה כאשר חלק מהעובדים מגויסים או מפונים. מורים ומטפלים המשיכו לעבוד למרות שחלקם עצמם חיו תחת איום. קהילות שלמות פיתחו פתרונות שלא היו קיימים קודם לכן. במקרים רבים, לא הייתה זו עמידות פסיבית אלא יצירתיות פעילה.זוהי תושייה.
התושייה איננה ההפך מתשישות. למעשה, במקרים רבים היא מופיעה דווקא בתוכה. רבים מהאנשים הממשיכים לתפקד כיום אינם עושים זאת משום שהם מלאי אנרגיה או חסינים מפני מצוקה. הם עייפים, מודאגים ולעיתים אף שחוקים. ובכל זאת הם מוצאים דרך לקום בבוקר, לארגן את היום מחדש, לשנות תוכניות, לבקש עזרה, להיעזר באחרים ולגלות פתרונות שלא הכירו בעבר. מכאן שתושייה איננה רק תהליך קוגניטיבי אלא גם הישג פיזיולוגי. זוהי היכולת להמשיך לפעול גם כאשר מערכת העצבים מגויסת לאורך זמן. במובן זה, התושייה היא ביטוי של הישרדות פעילה – היכולת להחזיק כאב, אי־ודאות והצפה רגשית, ובמקביל להמשיך לייצר תנועה אדפטיבית.
ברמה האישית, לעיתים תושייה אינה מופיעה במעשים גדולים אלא דווקא בהחלטות הקטנות של היומיום. כלומר, איך למצוא זמנים של טעינת מצברים בלי רגשות אשם ולהיות מסוגלים ליהנות מהם. לדוגמה הבחירה לשתות קפה עם שכנה למרות חוסר החשק, יציאה להליכה קצרה כשעייפות מנחיתה אותנו, לארגן מיני-דייט עם בן או בת הזוג עם משקה מוקדם בבקר או בסוף היום, לארגן אמבטיית קצף, ללבוש בגד ים ולהיכנס עם הילדים לרגעי כיף ועוד. אבל לא פחות חשוב, זו המודעות והיכולת לציין את אותם רגעים כנקודות טעינת אנרגיה. כשאנשים מזהים את הפעולות הקטנות האלה כ"תושייה", תחושת המסוגלות העצמית שלהם גדלה מידית.
במובן זה, תושייה היא לא מצב רגשי אלא יכולת פעולה.
ייתכן שזו אחת הסיבות לכך שמחקרים שנערכו בתקופות מלחמה ומשברים ממושכים מגלים שוב ושוב כי משמעות, קשרים חברתיים, תחושת מסוגלות ויכולת השפעה הם גורמי ההגנה החזקים ביותר. כל אלה אינם מבטלים את המצוקה, אך הם מאפשרים לאדם להמשיך לפעול בתוכה. הם מזינים את התושייה.
לאחר 1000 ימי מלחמה, ייתכן שהשאלה המרכזית אינה רק "עד כמה אנו שחוקים?", אלא גם "כיצד אנו מחזקים את התושייה שלנו?". כיצד אנו מסייעים לאנשים לזהות אפשרויות פעולה גם כאשר העתיד אינו ברור? כיצד אנו מעודדים גמישות, יצירתיות, שיתוף פעולה ויכולת לאלתר? כיצד אנו מטפחים מנהיגות המסוגלת לפעול גם בלי לדעת את כל התשובות?
מתושייה אישית לתושייה קהילתית וארגונית
מחקרי חוסן קהילתי וארגוני אינם עוסקים בדרך כלל במושג "תושייה" כמסגרת תאורטית עצמאית. קיימים רק מחקרים מעטים המזכירים מושג זה בעיקר סביב קיימות. עם זאת, רבים המחקרים המדגישים מרכיבים הקרובים מאוד למה שניתן לכנות תושייה: גמישות, אלתור, הסתגלות, יצירת פתרונות חדשים וגיוס משאבים במצבי אי־ודאות. כך למשל טירני (Tierney, 2003) כוללת Resourcefulness כאחד המרכיבים המאפשרים חוסן קהילתי וארגוני.טירני מתארת תושייה כיכולת של ארגונים וקהילות לאלתר, ליצור מבנים חדשים ולפתח פתרונות מתהווים כאשר המציאות משתנה במהירות. לדבריה, דווקא היכולת להתמודד עם מצבים בלתי צפויים באמצעות יצירתיות וארגון מחדש היא שאפשרה לארגונים ולקהילות לתפקד לאחר האסון.תושייה אינה רק תכונה אישית. למעשה, לאורך ההיסטוריה האנושית מרבית גילויי התושייה נולדו מתוך קהילות, ארגונים וקבוצות שפעלו יחד מול אתגר משותף.אולוג והורלינגס (Ulug & Horlings, 2019) מגדירים תושייה קהילתית כיכולתה של קהילה לזהות, לארגן ולנצל את מאגר המשאבים המקומי שלה. במובן זה הם מזהים תושייה כגורם מרכזי בבניית חוסן ובהתמודדות מוצלחת עם מצבי משבר ואתגר. בדומה לכך, אלרן, בר־יוסף ומגן (2022) תיארו כיצד החברה האזרחית באוקראינה פיתחה מנגנוני הסתגלות, התארגנות וגיוס משאבים שאפשרו המשך תפקוד תחת תנאי מלחמה מתמשכים. לטענתנו מיעוט ההתייחסות למושג והטמעתו במושג חוסן מבקש חילוץ והפניית זרקור למשמעות הייחודית של תושייה קהילתית. גם רוגל (2012), בדיונו בקשר שבין חוסן לקיימות, מדגיש את חשיבות יכולתה של מערכת לזהות, לארגן ולהפעיל משאבים באופן המאפשר המשכיות והתחדשות לאורך זמן .
במבט לישראל של השנים האחרונות, ניתן לזהות את הופעתם של פתרונות חדשים שלא תוכננו מראש. קהילות שפונו מבתיהן יצרו מודלים חדשים של חיים משותפים. רשויות מקומיות פיתחו דרכי עבודה שלא היו קיימות קודם לכן. בתי ספר פעלו ללא מבני בית ספר. צוותים טיפוליים העניקו מענה בבתי מלון, במרחבים זמניים ובאמצעים דיגיטליים. אזרחים הקימו רשתות תמיכה, סיוע וידע בקצב שלא היה מוכר בעבר.
אלו אינם רק ביטויים של חוסן. אלו ביטויים של תושייה קהילתית.
לאחר 1000 ימי מלחמה, ייתכן שהשאלה המרכזית אינה עוד "עד כמה אנו שחוקים?", אלא "כיצד אנו מחזקים את התושייה שלנו?". כיצד אנו מסייעים לאנשים לזהות אפשרויות פעולה גם כאשר העתיד אינו ברור? כיצד אנו מעודדים גמישות, יצירתיות, שיתוף פעולה ויכולת לאלתר? כיצד אנו מטפחים מנהיגות המסוגלת לפעול גם בלי לדעת את כל התשובות?
כיצד מטפחים תושייה?
אם תושייה היא משאב חיוני למציאות מתמשכת, עולה השאלה האם ניתן לטפח אותה?
אם נשוב אל המודל של מייכנבאום (Meichenbaum, 1985) נראה כי בניגוד לתפיסה הרואה תושייה כתכונה מולדת, מדובר ביכולת שניתן לחזק ולפתח.
ניתן לחשוב על חמישה מרכיבים מרכזיים המטפחים תושייה אשר לעניות דעתנו מתכתבים עם העקרונות שהציעו הובפול ועמיתיו (Hobfoll et al., 2007) לקידום הסתגלות והתאוששות לאחר טראומה קולקטיבית.
- משמעות ותקווה: היכולת לזהות לשם מה ממשיכים לפעול גם כאשר העתיד אינו ברור. לא תקווה נאיבית שהכול יסתדר, אלא תחושת כיוון ומשמעות המעניקה סיבה להמשיך.
- מסוגלות: במקום להתמקד רק במה שאבד, ניתן להפנות מבט אל היכולת להחזיק בידע, ניסיון, כישורים וביכולות שניתן להפעיל.
- היכולת לזהות פערים ולבקש עזרה היא לעיתים ביטוי מובהק של תושייה.
- ניסוי ולמידה: הנכונות לפעול גם כאשר אין ודאות מלאה. במקום לחפש פתרון מושלם, מנסים מודל small steps בוחנים את התוצאה, לומדים ומתאימים את הפעולה. תושייה היא תהליך של למידה תוך כדי תנועה.
- אולי המרכיב החשוב ביותר לאחר תקופה כה ממושכת, בה מחלחלת התובנה שלא בכול ניתן להמשיך להחזיק. תושייה מחייבת גם לשאול מה נכון עכשיו ומה יש לשחרר במודעות מלאה Redundancy. לעיתים דווקא הוויתור המודע מאפשר להפנות אנרגיה למה שבאמת חשוב.
כאשר המציאות אינה מאפשרת ודאות, התושייה הופכת למשאב הישרדותי. וכאשר המלחמה נמשכת הרבה מעבר למה שמישהו ציפה, לא תמיד החזק ביותר שורד, אלא זה שמצליח להסתגל, להמציא ולמצוא דרך חדשה להמשיך.
ייתכן שאחד האתגרים של השנים הבאות יהיה גם שינוי השפה המקצועית. פחות שפה של "עמידות" ויותר שפה של "המצאה". פחות שפה של "להחזיק מעמד" ויותר שפה של "למצוא דרך". פחות מדידה של כמה לא נשברנו, ויותר התבוננות במה שאפשר לנו להמשיך ליצור, להתחבר, לארגן ולהוביל.
אחרי 1000 ימים, ייתכן שהמילה המתאימה ביותר לתיאור הכוח האנושי אינה עוד חוסן בלבד. אולי זו פשוט תושייה.
מקורות
אלרן, מ'., ווידל, מ'. (2022). חוסן חברתי – אתגרים ומענים לחשיפה ממושכת למצב חירום ביטחוני: ניתוח המקרה של המועצה האזורית אשכול ב"עוטף עזה". המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). https://www.inss.org.il...l-resilience/
אלרן, מ'., בר־יוסף, א'., ומגן, צ'. (2022). החזית האזרחית האוקראינית – הערכת ביניים (מבט על, גיליון 1581). המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). https://www.inss.org.il...-civil-front/
רוגל, ר'. (2012). חוסן וקיימות. בתוך תחזית קיימוּת לישראל 2030. מכון ירושלים לחקר ישראל. https://jerusaleminstit...ראל-2030/
Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience: Have we underestimated the human capacity to thrive after extremely aversive events? American Psychologist, 59(1), 20–28.
Bonanno, G. A., & Burton, C. L. (2013). Regulatory flexibility: An individual differences perspective on coping and emotion regulation. Perspectives on Psychological Science, 8(6), 591–612. https://doi.org/10.1177/1745691613504116
Hobfoll, S. E., Watson, P., Bell, C. C., Bryant, R. A., Brymer, M. J., Friedman, M. J., Friedman, M., Gersons, B. P. R., De Jong, J. T. V. M., Layne, C. M., Maguen, S., Neria, Y., Norwood, A. E., Pynoos, R. S., Reissman, D., Ruzek, J. I., Shalev, A. Y., Solomon, Z., Steinberg, A. M., & Ursano, R. J. (2007). Five essential elements of immediate and mid-term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry, 70(4), 283–315. https://doi.org/10.1521...007.70.4.283
Kato, T. (2023). Effect of coping flexibility on life satisfaction of college students: A longitudinal study. Applied Research in Quality of Life, 18(6), 2981–2991. https://doi.org/10.1007...-023-10232-1
Leslie-Miller, C. J., Joormann, J., & Quinn, M. E. (2024). Coping flexibility: Match between coping strategy and perceived stressor controllability predicts depressed mood. Affective Science, 6(1), 94–103. https://doi.org/10.1007...-024-00275-9
Meichenbaum, D. (1985). Stress inoculation training. Pergamon Press.
Tierney, K. (2003). Conceptualizing and Measuring Organizational and Community Resilience: Lessons from the Emergency Response Following the September 11, 2001 Attack on the World Trade Center. University of Delaware, Disaster Research Center, Newark. https://onlinepubs.trb....0_p14-17.pdf
Ulug, C., & Horlings, L. G. (2019). Connecting resourcefulness and social innovation: Exploring conditions and processes in community gardens in the Netherlands. Local Environment, 24(3), 147–166. https://doi.org/10.1080...2018.1553941
