מפגש שישי בפאב סתמי בלובלין | רוית קיי
רוית קיי | 6/4/2026 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בשל ההמולה בפאב הנס לא היה בטוח אם שמע את אוסנת אומרת שהיא זקוקה לו. האמירה הזאת שלה עצבנה אותו עוד יותר. הוא לא האמין לה. פירש את דבריה כעוד מניפולציה שמכוונת נגדו. למה התכוונה שאמרה שהוא היה האדם הנכון בזמן הנכון? בעיניו זאת הייתה הודאה ברורה: הוא לא היה יותר מכלי במשחק שלה. הנס לא הבין איך פירש את היחסים ביניהם בצורה מוטעית. הרי השיחות שלהם ערב אחרי ערב בשולחן הפינתי בפאב סתמי בלובלין נשאו אופי אינטימי כל כך. הוא הבין שטעה כשחשב שהרגשות שלהם היו הדדיים. הידיעה שהיא השפילה אותו הייתה בלתי נסלחת. הוא התרומם בבת אחת, הפיל את הכיסא, ובלי להסתכל עליה מלמל שהוא חייב ללכת. כשאוסנת תספר לנורית את השתלשלות העניינים ביניהם, נורית תפרש זאת כנסיגה של הנס לעמדה הסכיזו-פרנואידית.
נורית קיבלה מאוסנת ווטסאפ שהיא חייבת לדבר איתה דחוף. היא הייתה אחרי יום עבודה עמוס שבו קיבלה רצף של מטופלים, והייתה מותשת ומרוקנת אחרי שיחה עם יותם, מטופל בעל הפרעת אישיות גבולית, שהיה סוער במיוחד באותו הערב. היא הופתעה כי ידעה שאוסנת בלובלין עם משלחת של מטפלים מ"עמך", עמותה לטיפול בניצולי שואה, ואמורה לחזור ארצה רק בימים הקרובים. אוסנת מיעטה ליצור איתה קשר בין הפגישות ולכן היא הבינה שמשהו קרה. שתיהן חששו מהנסיעה של אוסנת ללובלין, בשל מצבה הרגשי השברירי. אבל הן קיוו שהנסיעה עם חברותיה לצוות שאותן אהבה מאוד, האפשרות לישון סוף סוף לילה שלם, והזמן שיהיה לה לעצמה לאחר ההתמסרות הטוטאלית לדור יעשו לה טוב. זאת הייתה גם הזדמנות חד-פעמית להגשים את חלומה כדור שלישי לשואה לבקר במחנות ההשמדה.
נורית התיישבה בכבדות בכורסה השחורה של מטופליה, שהייתה זהה לכורסה שלה ממול, רצתה לרגע להחליף תפקידים איתם, כך נהגה לעשות כשהייתה נרעשת ממשהו. היא אהבה להתבונן בקליניקה שלה מזווית הראייה שלהם. על הקיר ממול היה תלוי ציור של שני דגי קוי, האחד שחור והשני אדום, שהביאה מהטיול בסין. בפינה השמאלית היה תלוי מובייל שאהבה במיוחד, בשל הלוליין שהילך על חבל דק, משל לטיפול ולחיים שבהם האיזון תמיד שברירי. מימין היה תלוי הקולאז' שהכינה עם הראש של פרידה קאלו, שאותה העריצה, וממנו יוצאים באי סדר פרחים ועלים המדמים את המחשבות הסבוכות והפזורות של מטופליה. עיניה נדדו לשולחן העבודה שלה, שהיה מבולגן תמיד, ועליו ערמה את ספריה ורשימות שונות. היא אהבה את הקליניקה שלה. הרגישה שיצרה סביבה בטוחה שמאפשרת למטופליה לחשוף מי שהם היום, ולהעז לחלום על מי שהם עתידים להיות מחר.
"היי אני מודה לך כל כך שחזרת אלי. אני מבולבלת חייבת שתעשי לי סדר כי אני מרגישה שאני משתגעת." נורית שמעה רעש וצחוק של אנשים ברקע, שהקשו עליה לשמוע בבירור, אבל היא הרגישה את הנזקקות של אוסנת ונשמה עמוק.
"אוסנת, לאט לאט ובקול רם בואי תספרי לי מה קרה, אני כאן בשבילך."
"באמת תודה, זה ממש לא ברור מאליו שחזרת אלי מאוחר בלילה. אני לא יודעת איך להתחיל ומה תחשבי עלי, אבל קרה לי משהו שבחיים לא חשבתי שיקרה לי." אוסנת שתקה ונורית החליטה לשתוק איתה, הבינה שקשה לה ולא רצתה להאיץ בה.
אחרי דקה אוסנת המשיכה: "זה נשמע הזוי אבל הכרתי את הנס, בחור גרמני שנמצא גם הוא בלובלין עם משלחת של סטודנטים מגרמניה. חשוב לי שתדעי שלא קרה בינינו כלום, אבל נראה שקרה הכול, זה נשמע מבולבל, אבל בימים האחרונים אנחנו נפגשים כל ערב והתקרבנו כאילו אני מדברת עם יוני. זה פשוט הזוי. עכשיו הוא הלך והכול נגמר." נורית הייתה המומה מהסיפור של אוסנת. היא הרגישה שהיא כמוה בסערת רגשות, גם לה הסיטואציה נראתה הזויה, מה לה ולסטודנט גרמני, מה עם יוני? מה לעזאזל קורה לבחורה הזאת, זה צד של אוסנת שטרם עלה בטיפול.
"את חוזרת הרבה על המילה הזוי. את יכולה להגיד על זה משהו?"
"אני מרגישה שזה משוגע, איך זה יכול לקרות לי? אני, שתמיד נאמנה כל כך ליוני, פתאום מפקפקת בקשר בינינו ומפנטזת על הנס?! זה באמת לא נורמלי."
" אני חושבת שכל הסיטואציה שאת נמצאת בה היא לא נורמלית."
"כן נכון, כל הסיטואציה כאן הזויה. בבוקר אנחנו הולכים למחנות השמדה, שומעים ורואים דברים בלתי נסבלים, ובערב אני מבלה בפאב עם בחור גרמני שסבא שלו היה בצבא הגרמני והציל את משפחתו של סבא שלי. זה נשמע לך נורמלי?"
"וואו איזה סיפור. תצטרכי לספר לי אותו בפרוטרוט כשתחזרי הביתה. אבל מה שאת מספרת אולי מסביר קצת את סערת הרגשות שאת נמצאת בה."
"הכל נראה לי כמו בחלום שממנו אתעורר עוד רגע ואהיה בבית עם יוני ודור."
הן שוחחו ביניהן עוד כחצי שעה. במהלך השיחה היכה בנורית זיכרונו של פייר שלא ראתה כמעט 20 שנה. הזיכרון המפתיע בלבל אותה והיא כבר לא ידעה אם היא בסערת רגשות בגלל מה שאוסנת סיפרה או בגלל הזיכרון של פייר. היא רק רצתה שהשיחה תסתיים והיא תוכל רגע לחשוב.
"איך את מרגישה עכשיו, אחרי שדיברנו קצת?"
"אני מרגישה שקצת פרקתי, שאולי יש היגיון בשיגעון. אני עייפה ומותשת. כבר מחכה לחזור הביתה ליוני ודור."
השיחה הסתיימה ונורית שקעה בכורסה בכבדות וחשה מועקה לא מוסברת. היא הייתה מוצפת ניסתה להבין מה בקשר בן הנס לאוסנת הציף את הזיכרון של פייר.
פייר אנדרה דופון, היא אפילו זכרה את שמו המלא, היה אהוב נעוריה בצרפת, שם התגוררה משפחתה למשך שלוש שנים כשאימהּ, ילידת צרפת, יצאה לפוסט דוקטורט בסורבון. את פייר הכירה דרך בן זוגה של נינה חברתה ללימודים ביום הולדתה ה 16. הוא ליווה אותה לתחנת האוטובוס ונתן לה נשיקה בכל לחי. היא לעולם לא תשכח את מגע שפתיו על לחייה. כמו שלא תשכח את מגע שפתיו על שפתיה. הם יהיו ביחד בסך הכול חצי שנה אך ממנו למדה כל מה שאשה צריכה לדעת על אהבה. הוא היה מבוגר ממנה בחמש שנים אך היא הייתה בטוחה שפער הגילים אינו משמעותי. זה ביטוי לחוסר המודעות האופייני לנערות בגילה. כשהם ייפרדו הוא יבין שהיתה עדין ילדה. להוריה דווקא הפריעה העובדה שהיה נוצרי, אך הם התנחמו בידיעה שהיא תשוב ארצה ולא תפגוש אותו עוד לעולם. כל רצונו של פייר היה להיות צייר, אך הוא למד משפטים בהכוונת הוריו. ביום האחרון לפני שנפרדו הוא רצה לתת לה את כל הציורים שלו למזכרת. זה הביך אותה והיא בחרה בציור אחד של נגן אקורדיון שמנגן על רקע בית האופרה של פריז. עד היום היא שומרת את הציור בעליית הגג שלה. לידו בקופסה נפרדת היא שומרת את המגן דויד שקנה לה, וטבעת נישואין שאמר שמצא ברחוב ובחר לתת לה מתנה. אז היא לא ראתה בכך משהו מיוחד, אך היום, כשהיא נשואה באושר כבר 18 שנה, היא מבינה שאולי הוא ביטא בכך את בחירתו בה ומחויבותו כלפיה. הוא היה מגיע אליה הביתה בכל יום שישי, ובשבת הם היו נפגשים ברחוב Rue LEPIC במעלה הגבעה של רובע מונמרטר הציורי ששניהם אהבו. הוא נהג לשתות יין בוז'ולה והיא שוקו חם. הוא אהב אותה אהבת נפש ונהג לכתוב לה שירים בצרפתית. היא עדין זוכרת את השיר אייך הלב שלו דופק כמו שעון כשהוא רואה אותה. לאחר שחזרה ארצה עם משפחתה, בהחלטה של רגע היא השליכה את כולם לפח. היום היא מצטערת, לא מבינה איך עשתה זאת, הרי הוא היה חלק מהנעורים שלה. אבל היא הייתה רק בת 16, מה היא כבר הבינה. על המכתב האחרון שפייר כתב לה ובו ביטא את געגועיו כלפיה ואת כעסו על מיעוט מכתביה, היא כבר לא השיבה. נורית המשיכה הלאה, ובלהט הנעורים מצאה לה חבר חדש, מתן, בן כיתתה. לשמחתה למתן לא היו יותר מדי ציפיות ממנה או ממערכת היחסים ביניהם, והעדר הציפיות שלו, בניגוד לפייר, אפשר לה להרגיש הקלה. היום היא מתביישת בהתנהגותה הילדותית, הייתה רוצה להתנצל בפני פייר, אבל זה כבר מאוחר מדי.
כשהייתה בת 30 החלה נורית טיפולי אנליזה 4 פעמים בשבוע אצל חדווה כהן, פסיכואנליטיקאית מוכרת בברנז'ה. היא ההשקיעה בטיפולים את כל המשכורת שהרוויחה כפסיכולוגית מתחילה, אבל לא היה לה אכפת, מבחינתה בריאותה הנפשית קדמה לכל. היא הרגישה שטיפול של פעם בשבוע לא יצליח לרדת לשורש בעיותיה הנפשיות ולא יפתור את הדיכאונות שמהם סבלה. בטיפול שיקפה לה המטפלת שניסיונה להמשיך הלאה בכל מחיר, והמאמץ להדחיק כל זיכרון שקשור לתקופה החשוכה ההיא בחייה, גבתה ממנה מחיר נפשי כבד. ידוע שניסיון להמשיך הלאה הוא אשליה - חוויות הנפש אינן כפופות לזמן. נורית תהתה למה היא נזכרה בפייר דווקא עכשיו. חשבה איך ביון, וולפרד ביון, תאורטיקן האהוב עליה, שהיה זבוב נאמן על הקיר בחדר הטיפולים שלה ותמיד נחלץ לעזרתה, היה מפרש את זה. אך הפעם היא הרגשה שאין לא לה סבלנות להקשיב להסבריו עתירי הפונקציות המתמטיות - "חלקיקי בטא", "חלקיקי אלפא" ו"פונקציית אלפא". היא הייתה זקוקה להסבר פשוט. לרגע חשבה שאולי הדמיון בין שני הסיפורים נעוץ בקושי של הנס ושלה להכיל כאב ולתת לו מקום: הקושי שלה להכיל את הכאב שגרמה לפייר, ושל הנס להכיל את הכאב שגרמה לו אוסנת. אבל היא הרגישה שיש עוד רובד שלא ניגע, קיוותה לחלום בלילה חלום שיאפשר לה, יחד עם חדווה, הפסיכואנליטיקאית שלה, לתת פשר לעוצמת הטלטלה שחשה, ושיחד הן יבינו דבר מה נוסף - כזה שנורית עדיין לא יכולה לחשוב אותו בעצמה.
על ספת האנליזה, כשהיא שוכבת מכורבלת בתוך עצמה, הן ניתחו את חלומה שעסק בחילופי זהויות בינה ובין אוסנת. היא הייתה אוסנת ובת זוגו של הנס ואוסנת הייתה היא, ובת זוגו של פייר. נורית הבינה שגם לה, כמו לאוסנת, בשל קונסטלציה משפחתית בעייתית, היה צורך לפתות ואז לזרוק, ולשחק משחק מסוכן שיפגע בקרובים לה ביותר. "החלום הוא דרך המלך אל הלא מודע". "את זה לא אני אמרתי," חשבה נורית. "פרויד באמת גאון."
