פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כמה עולה לקנא

כמה עולה לקנא

עמית פכלר | 6/5/2010 | הרשמו כמנויים

כתבה קצרה ב'מעריב' סיפרה את הסיפור הבא: באמצע חגיגת בת-מצווה שהתקיימה באולם אירועים, עלתה לבמה אחותה הקטנה של כלת השמחה, ובמקום לברך אותה אמרה משהו בנוסח: "אם לא תתנו לי מתנות כמו שלה, אספר לכולם מה דוד אריה עושה עם אמא כשאבא לא בבית". לפני שנדמיין את המשך המסיבה (והמשפחה...), נעיין רגע בדינמיקה של האירוע: על פני השטח, חושפת הילדה הקטנה סוד משפחתי אפל, כביכול כדי לסחוט מתנות באיומים. למעשה, שוב יש כאן המחשה לאופן שבו ילדים מגלמים בגופם את הקונפליקטים המושתקים של הוריהם: לא האחות הקטנה מאיימת לגזול מבת-המצווה את הבכורה, אלא אחי-האב מעורב בקנאת-אחים הרסנית. שהרי "דוד אריה" (זה כמובן לא שמו האמיתי) איננו מנהל 'סתם' רומן עם אשה נשואה; הוא בחר להיות חלק מבגידה של אשת-אחיו. אילו היו שואלים את "אריה", היה אומר אולי במרירות שאחיו תמיד זכה לתשומת-לב חיובית יותר, למתנות יקרות יותר, ובכלל – ההורים הרעיפו עליו יותר והיפלו אותו לטובה. זה המניע לאקטים רצחניים בהיסטוריה האנושית: קין והבל (מדוע שעה אלהים למנחתו של הבל ודחה את זו של קין?), יעקב ועשו (האחד פייבוריט של אמא, השני של אבא), יוסף ואחיו – והרשימה עוד ארוכה.
מי היה רוצה להתחלף עם הבל, יעקב, יוסף (או עם אח של "אריה")? באופן מודע, רוב בני-האדם. אחרת, איך נסביר את שלט-הפרסומת שגורס: "מבטי קנאה רק ב-199 ₪ לחודש"? התחכום של הקופירייטר (וכמו תמיד, גם הקונפליקט שלו) מתבטא כאן בכך שהוא כותב את הסאב-טקסט של רוב שלטי-הפרסומת בעולם, מאז ומתמיד: אתה לא באמת רוצה מכונית בטיחותית ויעילה, גוף בריא וגמיש, משקה מרענן. אתה רוצה שיקנאו בך, ואת התשוקה הזאת נגשים עבורך ב-199 (פחות ממאתיים!) ₪.
הספרות הפסיכואנליטית (קליפורד סקוט, ביון) מזהה גם תופעה של קנאת האדם בעצמו: למשל, מישהו שבערוב ימיו מקנא בעצמו כשהיה צעיר. מעניין. אך מה שמעסיק אותי בטור הנוכחי הוא התמודדות האדם עם קנאתו באחר והמקורות האפשריים לה.
בעברית נקראת קנאה באחר צרות-עין. עמנואל ברמן אמר פעם שזה תרגום קצת מליצי למושג envy של מלאני קליין; אבל כשחושבים על זה, חוש הראייה הוא בהחלט ערוץ מרכזי בחוויית הקנאה באחר: העיניים מצטמצמות לכדי חרכי-ירי בתגובה למידע מעורר-הקנאה ("קנה ג'יפ, חושב שהוא מלך העולם" / "אה, נולד לך ילד, מזל טוב, מזל טוב, איזה יופי, אני חייב לסגור את השיחה, ביי" / "פגשתי את אשתו. האמת? לא משהו" / "תגידי, מתי את מספיקה הכל?" / "כמה את אוכלת, מה זה צריך להיות?!"). קנאה היא אחד הרגשות הבלתי-נסבלים ביותר באנושות. לפי אחד המדרשים (בראשית רבה ט' ה', אליו הגעתי הודות לספרם של יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, 'גם כך לא כתוב בתנ"ך'), משה רבנו הלך לצד יהושע, וכשנכנסו לאוהל מועד הפריד ביניהם עמוד ענן. כשנעלם הענן רצה משה לדעת על מה הסתודדו יהושע ואלהים, ויהושע סרב לומר לו. משה הכריז בתגובה: "מאה מיתות ולא קנאה אחת". ושלמה המלך, שאחיו רצחו זה את זה בשביל לרשת את מלוכת דוד, כתב "קשה כשאול קנאה"; משה צדק, אם כן: טוב למות מלהתייסר בגיהינום. בהמשך אתייחס לקשר הישיר והלא-מודע בין קנאה למוות, אבל קודם: איך מפסיקים לקנא?
קליין מנסחת דרך אחת של הפיכת סביל לפעיל (בתרגומה המצוין של אורה זילברשטיין): "שיטת הגנה שכיחה היא לעורר את צרות-עינם של האחרים באמצעות הצלחה, נכסים ומזל טוב, ובכך להפך את סיטואציית צרות-העין". מכירים אותם? בסביבתי הקרובה מכנים אותם בשם "המקניאים" – אלה שגורמים לאחרים קנאה כדי להימלט מהקנאה היוקדת שמאכלת אותם (נעמי ענר תיארה בהרצאה ילד חדש בכיתה, אבוד ומקנא, שפותח את המעיל וחושף קישוטים מעוררי-קנאה ובבת אחת הופך את המצב על פיו). תמצאו אותם לפעמים במוספים כלכליים, מתפארים בהשקעות, מיזוגים ורכישות, או ברשימות העשירים ביותר / המשפיעים ביותר / הסקסיים ביותר. תמצאו אותם גם מתנשקים בלהט בחברת אחרים. מנקרי-העיניים הללו לא חייבים להיות כוכבי תקשורת, הם נמצאים בכל אחד מאיתנו וניתן לפגוש בהם ביומיום. המקניאים רוצים שעל דלת ביתם יהיה תלוי שלט: "כאן גרה בכיף משפחת מוּשלָמִי" (ורצוי שעל המשיבון תהיה מוקלטת בת-השנתיים-וחצי, איזה מתוקה!). אבל, ממשיכה קליין, הגנה וקוץ בה: "חוסר-יעילותה של שיטה זו נובע מחרדת הרדיפה שזו מעוררת. אנשים צרי-עין, וביחוד האובייקט הפנימי צר-העין, נחווים כרודפים האיומים ביותר". וכך, לפני שנספיק לומר 'סכיזופרניה פרנואידית' נגלה שהמקניאים פוחדים מעין הרע (שוב עין), ואז הם עשויים לענוד קמעות, או להצטנע בכוונה כדי לגמד כביכול את הישגיהם. האיחול "ימותו הקנאים" נולד בדינמיקה הזאת: הקם להרגך, השכם להרגו.
הרהור מופשט: לעניות דעתי, קנאה בעושרו של הזולת נובעת תמיד מהפנמה של חסך באהבת הורים. אהבת הורים היא השמש שמאפשרת לנפש פוטו-סינטזה, צמיחה ושגשוג. מי שהתמלא בחוויה מצטברת של קבלה ונתינה רגשית מצד הוריו, אינו מייחס משמעות לג'יפ הירוק-יותר של השכן. המקנא מרגיש שהאחר חי יותר ממנו, חי על חשבונו, ממית אותו. במלים אחרות, קנאה היא לפעמים חרדת-מוות. הזולת נתפש כמי שמצוי עמי במשחק-סכום-אפס. או-הוא-או-אני (חשבו על הקנאה במי שגמר קורס טיס או התקבל לקלינית; הבוחנים / מראיינים / הורים נתפשים כמי שהעדיפו אותו על פני מי שלא התקבל). החיבור שאנו עושים בעיני רוחנו בין הצלחה, עושר, יצירתיות לבין חיי נצח הוא חיבור רב-עוצמה. אם אחי מועדף על פני, הוא זוכה לחיי-נצח רגשיים. מה עושים לעומת חיי-הנצח המשוערים של הזולת? מבטלים אותם, הורגים אותו: לכן זורקים אחיו של יוסף את אחיהם לבור (אחרי שתכננו לחסל אותו); לכן רודף שאול את דוד (אחרי שסר חינו בעיני אלהים / שמואל / אבא). לגבי יצירתיות: אם הזולת יוצר משהו, הוא נוגע בנצח; אם הוא נוגע בנצח, הוא מוריד אותי ביגון שאולה. לידת ילד היא הארכיטיפ, אבל גם ביצוע משימה עלול לעורר קנאה ("איך אתה מספיק הכל?" כאמור לעיל), מעצם החותם שהמעשה משאיר. ואז, כדי לא להיחשף למושא הקנאה, אנחנו מצמצמים עמו מגע ("אני צריך לנתק את השיחה, ביי" כאמור לעיל) ומשתמטים מקשר ("רציתי לקרוא את הספר שכתבת אבל פשוט לא הספקתי").
סיכום ביניים:
• צרות-עין מבאסת;
• המקניאים גורמים לזולתם לקנא בהם, אחרת יתפוצצו בעצמם מצרות-עין בזולתם;
• צרות-עין היא נגזרת של חוסר באהבת הורים;
• צרות-עין מקפלת בתוכה חרדת-מוות: הזולת יחיה לנצח, זה הורג אותי;
• מתברר לפיכך שמבטי קנאה עולים יותר מ-199 ₪.
אבל צרות-עין לא חייבת להוביל בהכרח לצרות, ולא מוכרחה להפוך את הזולת לצר ואויב. לא לחינם קיים הביטוי 'קנאת סופרים תרבה חכמה' – למה? כי בתחרות בריאה כל צד יכול למצות את הפוטנציאל שבו, כשהקנאה מהווה דלק מניע ליצירתיות. לא צריך להיות סופר בשביל זה, גם עורכי דין יכולים להפיק את המיטב מתחרות ביניהם. בנוסף, אני ממליץ, בסיטואציה מעוררת-קנאה, לנסות לגשת לאדם שמקנאים בו ולומר משהו בסגנון: "ההישג שלך ממש מעורר-קנאה, כל הכבוד!" (כדאי לא להתבלבל ולומר בטעות מתוך הלא-מודע, "ההישג שלך ממש מעורר-קנאה, שתיחנק!"). אם צולחים את השלב הזה, ואם האדם שאומרים לו זאת לא נס על נפשו (כי הוא נבהל – הוא יודע כמה הרסני הוא כשהוא מקנא...), אזי הקשר עמו עולה בדרגה, וגם המקנא מרגיש שקנאתו שוככת קמעה. כבר לא קשה כשאול.
נקנח במה שיש לקליין לומר עוד על כישלונה של 'ההקנאה' כהתמודדות עם צרות-עין עצמית: "כמו-כן הגנה זו רופפת בשל העמדה הדיכאונית. הרצון לעורר צרות-עין באחרים, ובייחוד ביקירינו, והשאיפה לנצח אותם, מעוררים רגשות אשמה ופחד להזיק להם". הנה כי כן, לצרות-עין מתלווה רגש כיפי נוסף, הוא רגש האשמה. אבל הוא ראוי לדיון בטור נפרד שייתן לו את הכבוד הראוי לו, שלא יקנא.

עוד בבלוג של עמית פכלר

למי ששהה בחוץ לארץ בחודש האחרון, ניתן תקציר: עורך ומגיש התכנית 'האח הגדול', יורם זק, נשמע אומר בשידור...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גבע גלגבע גל31/7/2013

עמית - תודה רבה. הראית והוכחת שאפשר לקחת נושא מורכב ולתאר אותו בשפה יפה וברורה לכל.
במשפט שכתבת : "אם צולחים את השלב הזה, ואם האדם שאומרים לו זאת לא נס על נפשו (כי הוא נבהל – הוא יודע כמה הרסני הוא כשהוא מקנא...), אזי הקשר עמו עולה בדרגה, וגם המקנא מרגיש שקנאתו שוככת קמעה. כבר לא קשה כשאול. " - בולטת המילה "אם" - משמע: צריך לקחת סיכון בשביל שינוי או צמיחה.
תודה גדולה

אלישבע מילואאלישבע מילוא21/2/2011

קינאה הורגת ברהט. הרצח ברהט מדגים עד כמה יכולה קינאה לעוות כל מחשבה ותחושה אחרת. "המפלצת ירוקת העין" משתלטת על כל חלקת שכל ישר ומבעירה והורגת.

ענת בן נוןענת בן נון18/5/2010

איזה יופי של כתיבה! פעם ראשונה שלי פה, אך עוד אשוב!!! [ל"ת].

מיכל ריכרדסוןמיכל ריכרדסון11/5/2010

מקסים, מרתק ומפתיע בנכונותו!. על זה נאמר "איזהו העשיר השמח בחלקו".
עמית, כתוב מקסים, מלא הומור ואני חייבת לציין מאוד מאוד מפתיע.
אף פעם לא עלה על דעתי לשייך את רגש הקנאה לרצון של האדם, למעשה, להרגיש חי וחי לנצח.
אבל כשחושבים על זה, זה כל כך נכון.
אהבתי גם את המקורות התנ"כים, בכל מקום שהיתה קנאה, היה הרג, או ניסיון להרוג.
יפה גם הקישור בין המושגים "צרות עין" ו"עין הרע". מעניין לחקור את הקשר ביניהם גם במקורות, ואת הקשר ביניהם לבין מושגים אחרים כמו "עין טובה" או "עין רעה" במידת הצדקה וכו'.

גיל סלוביקגיל סלוביק8/5/2010

פוסט מבריק, קולח ומעורר מחשבה. למשל -. יש קטע ישן של אפרים קישון בו הוא מסביר שברגע שהוא מדבר על הישגיו, איש שיחו מנסה להתחמק ממנו, אך ברגע שהוא מדבר על צרותיו הוא מקבל הקשבה מלאה. לכן השיטה שפיתח קישון היא "להשחיל" איזה פרס או הצלחה אחרת בין כל שתי צרות.
מה שמוביל לשאלה: מה המנעד ההפוך של קנאה? מדוע צרותיהם של אחרים גורמות לנו להיות יותר קשובים מלהצלחותיהם? האם זה רק הבריחה ממצב בו נמצא את הזולת טוב מאיתנו? או שיש כאן רגשות נוספים (וחיוביים) כמו חמלה, הרצון לסייע למי שבמצוקה? מורכב...

חיים פינקלמןחיים פינקלמן7/5/2010

מעורר קנאה:-). כרגיל, נהנתי מאוד לקרוא...
שאלה על מחירי הקנאה: מצד אחד קיימת ההימנעות ממושא הקינאה, אבל מצד שני גם הרצון לחסות בצילו, להינות מחיי הנצח שלו...
מתי נימנע, ומתי נחבור להצלחה? או במילים אחרות- כמה עולה לקנא?

רועי סמנהרועי סמנה7/5/2010

אהבתי. תענוג לקרוא את הפוסטים שלך. בשביל הגיגים כאלה יצרו, מבחינתי, את הפלטפורמה הזאת. ימותו הקנאים :)
רועי

אביגיל לבאביגיל לב7/5/2010

עמית, פוסט מעולה!. ואף מעורר קנאה ;-) ובפרגון מלא אומר, שהפוסט קולח וכתוב היטב, קראתי בשקיקה ואפיץ הלאה.

כתבת על אחד הרגשות הכי מסקרנים, לדעתי. הקנאה זה אחד המצבים הכי בסיסיים שלנו ולעתים הכי מושתקים, כי נלווית לו גם אותה אשמה שציינת. הקנאה גם נוכחת ונדונה בפורום לקראת תואר שני, איך לא. אמנם אנחנו מפרגנים אחד לשני (מזל טוב! בהצלחה בריאיון!) אבל בסתר ליבנו חושבים, 'נו מתי יזמנו אותי?'...

התחברתי גם מאד לרעיון משחק סכום אפס שיכול פעמים קרובות לעוות את התפיסה שלנו. אני משתדלת מאד לזכור שיש מקום לעוד אנשים במגמות הקליניות בארץ (כשמקנאים אפשר לשכוח את זה), וזה שיקבלו אנשים אחרים זה לא אומר שלא יקבלו אותי בגלל זה. טוב ברמת כמות אנשים גדולה מאד - כן, אבל לא אם יקבלו אדם אחד זה בהכרח יבוא על חשבוני.

שאלה שמעניינת אותי זה למה לדעתך, הקנאה נוכחת בצורה כה חזקה דווקא בין אחים/אחיות? למה אין תחושת שיוויון וזה מובנה כאילו יש אח אחד שבו מקנאים? האם זה קשור רק להורים ולחלוקת הטיפוח? האם אינם יכולים לעשות פוטוסינתזה באותה מידה לכל פרחיהם? והאם זה בדרך כלל לטובת האח הבכור/הצעיר/הזקונים? יש לכך אחיזה במציאות?

נהניתי מאד לקרוא, מחכה לפוסט האשמה :)