כמה עולה לקנא

עמית פכלר | 6/5/2010 | הרשמו כמנויים

כתבה קצרה ב'מעריב' סיפרה את הסיפור הבא: באמצע חגיגת בת-מצווה שהתקיימה באולם אירועים, עלתה לבמה אחותה הקטנה של כלת השמחה, ובמקום לברך אותה אמרה משהו בנוסח: "אם לא תתנו לי מתנות כמו שלה, אספר לכולם מה דוד אריה עושה עם אמא כשאבא לא בבית". לפני שנדמיין את המשך המסיבה (והמשפחה...), נעיין רגע בדינמיקה של האירוע: על פני השטח, חושפת הילדה הקטנה סוד משפחתי אפל, כביכול כדי לסחוט מתנות באיומים. למעשה, שוב יש כאן המחשה לאופן שבו ילדים מגלמים בגופם את הקונפליקטים המושתקים של הוריהם: לא האחות הקטנה מאיימת לגזול מבת-המצווה את הבכורה, אלא אחי-האב מעורב בקנאת-אחים הרסנית. שהרי "דוד אריה" (זה כמובן לא שמו האמיתי) איננו מנהל 'סתם' רומן עם אשה נשואה; הוא בחר להיות חלק מבגידה של אשת-אחיו. אילו היו שואלים את "אריה", היה אומר אולי במרירות שאחיו תמיד זכה לתשומת-לב חיובית יותר, למתנות יקרות יותר, ובכלל – ההורים הרעיפו עליו יותר והיפלו אותו לטובה. זה המניע לאקטים רצחניים בהיסטוריה האנושית: קין והבל (מדוע שעה אלהים למנחתו של הבל ודחה את זו של קין?), יעקב ועשו (האחד פייבוריט של אמא, השני של אבא), יוסף ואחיו – והרשימה עוד ארוכה.

מי היה רוצה להתחלף עם הבל, יעקב, יוסף (או עם אח של "אריה")? באופן מודע, רוב בני-האדם. אחרת, איך נסביר את שלט-הפרסומת שגורס: "מבטי קנאה רק ב-199 ₪ לחודש"? התחכום של הקופירייטר (וכמו תמיד, גם הקונפליקט שלו) מתבטא כאן בכך שהוא כותב את הסאב-טקסט של רוב שלטי-הפרסומת בעולם, מאז ומתמיד: אתה לא באמת רוצה מכונית בטיחותית ויעילה, גוף בריא וגמיש, משקה מרענן. אתה רוצה שיקנאו בך, ואת התשוקה הזאת נגשים עבורך ב-199 (פחות ממאתיים!) ₪.

הספרות הפסיכואנליטית (קליפורד סקוט, ביון) מזהה גם תופעה של קנאת האדם בעצמו: למשל, מישהו שבערוב ימיו מקנא בעצמו כשהיה צעיר. מעניין. אך מה שמעסיק אותי בטור הנוכחי הוא התמודדות האדם עם קנאתו באחר והמקורות האפשריים לה.

בעברית נקראת קנאה באחר צרות-עין. עמנואל ברמן אמר פעם שזה תרגום קצת מליצי למושג envy של מלאני קליין; אבל כשחושבים על זה, חוש הראייה הוא בהחלט ערוץ מרכזי בחוויית הקנאה באחר: העיניים מצטמצמות לכדי חרכי-ירי בתגובה למידע מעורר-הקנאה ("קנה ג'יפ, חושב שהוא מלך העולם" / "אה, נולד לך ילד, מזל טוב, מזל טוב, איזה יופי, אני חייב לסגור את השיחה, ביי" / "פגשתי את אשתו. האמת? לא משהו" / "תגידי, מתי את מספיקה הכל?" / "כמה את אוכלת, מה זה צריך להיות?!"). קנאה היא אחד הרגשות הבלתי-נסבלים ביותר באנושות. לפי אחד המדרשים (בראשית רבה ט' ה', אליו הגעתי הודות לספרם של יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, 'גם כך לא כתוב בתנ"ך'), משה רבנו הלך לצד יהושע, וכשנכנסו לאוהל מועד הפריד ביניהם עמוד ענן. כשנעלם הענן רצה משה לדעת על מה הסתודדו יהושע ואלהים, ויהושע סרב לומר לו. משה הכריז בתגובה: "מאה מיתות ולא קנאה אחת". ושלמה המלך, שאחיו רצחו זה את זה בשביל לרשת את מלוכת דוד, כתב "קשה כשאול קנאה"; משה צדק, אם כן: טוב למות מלהתייסר בגיהינום. בהמשך אתייחס לקשר הישיר והלא-מודע בין קנאה למוות, אבל קודם: איך מפסיקים לקנא?

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

קליין מנסחת דרך אחת של הפיכת סביל לפעיל (בתרגומה המצוין של אורה זילברשטיין): "שיטת הגנה שכיחה היא לעורר את צרות-עינם של האחרים באמצעות הצלחה, נכסים ומזל טוב, ובכך להפך את סיטואציית צרות-העין". מכירים אותם? בסביבתי הקרובה מכנים אותם בשם "המקניאים" – אלה שגורמים לאחרים קנאה כדי להימלט מהקנאה היוקדת שמאכלת אותם (נעמי ענר תיארה בהרצאה ילד חדש בכיתה, אבוד ומקנא, שפותח את המעיל וחושף קישוטים מעוררי-קנאה ובבת אחת הופך את המצב על פיו). תמצאו אותם לפעמים במוספים כלכליים, מתפארים בהשקעות, מיזוגים ורכישות, או ברשימות העשירים ביותר / המשפיעים ביותר / הסקסיים ביותר. תמצאו אותם גם מתנשקים בלהט בחברת אחרים. מנקרי-העיניים הללו לא חייבים להיות כוכבי תקשורת, הם נמצאים בכל אחד מאיתנו וניתן לפגוש בהם ביומיום. המקניאים רוצים שעל דלת ביתם יהיה תלוי שלט: "כאן גרה בכיף משפחת מוּשלָמִי" (ורצוי שעל המשיבון תהיה מוקלטת בת-השנתיים-וחצי, איזה מתוקה!). אבל, ממשיכה קליין, הגנה וקוץ בה: "חוסר-יעילותה של שיטה זו נובע מחרדת הרדיפה שזו מעוררת. אנשים צרי-עין, וביחוד האובייקט הפנימי צר-העין, נחווים כרודפים האיומים ביותר". וכך, לפני שנספיק לומר 'סכיזופרניה פרנואידית' נגלה שהמקניאים פוחדים מעין הרע (שוב עין), ואז הם עשויים לענוד קמעות, או להצטנע בכוונה כדי לגמד כביכול את הישגיהם. האיחול "ימותו הקנאים" נולד בדינמיקה הזאת: הקם להרגך, השכם להרגו.

הרהור מופשט: לעניות דעתי, קנאה בעושרו של הזולת נובעת תמיד מהפנמה של חסך באהבת הורים. אהבת הורים היא השמש שמאפשרת לנפש פוטו-סינטזה, צמיחה ושגשוג. מי שהתמלא בחוויה מצטברת של קבלה ונתינה רגשית מצד הוריו, אינו מייחס משמעות לג'יפ הירוק-יותר של השכן. המקנא מרגיש שהאחר חי יותר ממנו, חי על חשבונו, ממית אותו. במלים אחרות, קנאה היא לפעמים חרדת-מוות. הזולת נתפש כמי שמצוי עמי במשחק-סכום-אפס. או-הוא-או-אני (חשבו על הקנאה במי שגמר קורס טיס או התקבל לקלינית; הבוחנים / מראיינים / הורים נתפשים כמי שהעדיפו אותו על פני מי שלא התקבל). החיבור שאנו עושים בעיני רוחנו בין הצלחה, עושר, יצירתיות לבין חיי נצח הוא חיבור רב-עוצמה. אם אחי מועדף על פני, הוא זוכה לחיי-נצח רגשיים. מה עושים לעומת חיי-הנצח המשוערים של הזולת? מבטלים אותם, הורגים אותו: לכן זורקים אחיו של יוסף את אחיהם לבור (אחרי שתכננו לחסל אותו); לכן רודף שאול את דוד (אחרי שסר חינו בעיני אלהים / שמואל / אבא). לגבי יצירתיות: אם הזולת יוצר משהו, הוא נוגע בנצח; אם הוא נוגע בנצח, הוא מוריד אותי ביגון שאולה. לידת ילד היא הארכיטיפ, אבל גם ביצוע משימה עלול לעורר קנאה ("איך אתה מספיק הכל?" כאמור לעיל), מעצם החותם שהמעשה משאיר. ואז, כדי לא להיחשף למושא הקנאה, אנחנו מצמצמים עמו מגע ("אני צריך לנתק את השיחה, ביי" כאמור לעיל) ומשתמטים מקשר ("רציתי לקרוא את הספר שכתבת אבל פשוט לא הספקתי").

סיכום ביניים:

• צרות-עין מבאסת;

• המקניאים גורמים לזולתם לקנא בהם, אחרת יתפוצצו בעצמם מצרות-עין בזולתם;

• צרות-עין היא נגזרת של חוסר באהבת הורים;

• צרות-עין מקפלת בתוכה חרדת-מוות: הזולת יחיה לנצח, זה הורג אותי;

• מתברר לפיכך שמבטי קנאה עולים יותר מ-199 ₪.

אבל צרות-עין לא חייבת להוביל בהכרח לצרות, ולא מוכרחה להפוך את הזולת לצר ואויב. לא לחינם קיים הביטוי 'קנאת סופרים תרבה חכמה' – למה? כי בתחרות בריאה כל צד יכול למצות את הפוטנציאל שבו, כשהקנאה מהווה דלק מניע ליצירתיות. לא צריך להיות סופר בשביל זה, גם עורכי דין יכולים להפיק את המיטב מתחרות ביניהם. בנוסף, אני ממליץ, בסיטואציה מעוררת-קנאה, לנסות לגשת לאדם שמקנאים בו ולומר משהו בסגנון: "ההישג שלך ממש מעורר-קנאה, כל הכבוד!" (כדאי לא להתבלבל ולומר בטעות מתוך הלא-מודע, "ההישג שלך ממש מעורר-קנאה, שתיחנק!"). אם צולחים את השלב הזה, ואם האדם שאומרים לו זאת לא נס על נפשו (כי הוא נבהל – הוא יודע כמה הרסני הוא כשהוא מקנא...), אזי הקשר עמו עולה בדרגה, וגם המקנא מרגיש שקנאתו שוככת קמעה. כבר לא קשה כשאול.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

נקנח במה שיש לקליין לומר עוד על כישלונה של 'ההקנאה' כהתמודדות עם צרות-עין עצמית: "כמו-כן הגנה זו רופפת בשל העמדה הדיכאונית. הרצון לעורר צרות-עין באחרים, ובייחוד ביקירינו, והשאיפה לנצח אותם, מעוררים רגשות אשמה ופחד להזיק להם". הנה כי כן, לצרות-עין מתלווה רגש כיפי נוסף, הוא רגש האשמה. אבל הוא ראוי לדיון בטור נפרד שייתן לו את הכבוד הראוי לו, שלא יקנא.