פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי...

אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי...

עמית פכלר | 21/6/2010 | הרשמו כמנויים

פולנים, לא חשוב מאיזו עדה, מתאפיינים בשתי תכונות בנוגע לאשמה: האחת, הם מעוררים אשמה בסובבים אותם ("תעשי מה שאת רוצה, ממילא את לא מקשיבה לי..."); השניה, אסור לבוא אליהם בטענות ("תכעסי, תכעסי, הרופא אמר שזה מסוכן ללחץ-דם שלי, אבל תוציאי את מה שעל הלב שלך..."). בואו נתעכבר רגע על הדינמיקה: כשאדם מרגיש אשמה שמאיימת לכלות אותו, הוא יכול (בהזדהות השלכתית, פאסיביות אגרסיבית ועוד שמות) לעורר בזולת אשמה, וכך הוא ייפטר מהג'יפה של עצמו. אם כועסים על 'פולני' שכזה, מסתכנים בלהרוג אותו. מאידך גיסא, הפולני לעולם לא יבקש סליחה, כי ישתמע ממנה שהוא אשם בפגיעה במישהו, וההכרה בכך בלתי-נסבלת עבורו. הפולני יעדיף תמיד להיות בעמדה של קדוש וצודק (מכאן שישו היה פולני גם הוא).
מנגד, יש את המכורים לאשמה: הללו מתענגים על חטאיהם, דשים ודשים בהם ללא הפסק, הוי, כמה שאני נורא, הוי, איך יכולתי לעשות את זה...?! במקום להביט בהווה ובאפשרויות התיקון, הם תקועים באשמתם. על אלה ממש קשה לכעוס, כי הם כבר עושים את כל העבודה.
מה יש לפסיכואנליזה להציע לנו בהבנת האשמה? אז זהו, שלא הרבה, לדעתי. פרויד ניסח את האשמה האדיפאלית: מפנטז על להרוג את אבא ולקחת את אמא? הסופר-אגו כבר יראה לך מה זה. הבעיה עם אשמה אדיפאלית היא שהיא מתבססת על פנטזיה יותר מדי. בשיח הפסיכואנליטי העכשווי, פחות אופנתית מפעם. ובצדק. מלאני קליין תרמה את האשמה הדיכאונית: אחרי שפיצלנו את העולם והיינו סכיזואידים ופרנואידיים, מגיע תור הדיכאון. איך יכולנו לרצות להרוס את השד שופע-החלב הזה? לא יפה. ויניקוט קרא לעמדה הזאת "היכולת לאכפתיות" וראה בעמדה הדפרסיבית את תרומתה הגדולה ביותר של קליין לפסיכואנליזה, המקבילה בחשיבותה לתסביך אדיפוס. אשמה זו נחשבת מניע בריא לתיקון, כלומר פיצוי, חמלה ונתינה לאדם שפגענו בו בפועל או בפנטזיה לא-מודעת. לעניות דעתי, גם האשמה הדפרסיבית, כמו תסביך אדיפוס, אינה מסבירה פרומיל מהמצב האנושי.
לעומת זאת, "אשמת השורד" היא תופעה שבעיני אינה מקבלת התייחסות מספקת: השאלה מדוע מתייסרים על ה'חוצפה' לחיות כשמישהו קרוב מת, טרם זכתה למענה הולם. אמנם, פרויד ניסה להסביר את היסוסיו של המלט בכך שדודו מילא את משאלתו הסמויה לרצוח את אביו. כלומר, שוב אדיפוס. אך לעניות דעתי יש כאן מנגנון אחר, שארחיב אודותיו בהזדמנות. הפעם ארמוז רק שהתשובה קשורה בעיני למשחק-סכום-אפס (לא-מודע כמובן) שאנחנו משחקים עם מלאך המוות, או עם אלות הגורל. אשמת השורד עומדת לדעתי בבסיסן של אשמות יומיומיות, מייסרות לא פחות. קחו למשל את היום שבו יגיעו ההודעות לגבי המתקבלים למגמה הקלינית (ראו גם בבלוג של אביגיל לב); איך יביטו הזוכים המאושרים בעיניהם של המאוכזבים? כאן מתערבבת האשמה עם הסכנה המתעוררת מצד אלה שמקנאים (ע"ע): איך יוכלו לפרגן מבלי לרצות להרוס? אפשר לקרוא לכך אשמת המנצחים ("סליחה שניצחנו"). ואם נתבונן בתגובות של אנשים למותו של קרוב, נפגוש אשמה רבה, גם אם זו אינה מוגדרת ככזו: חוסר-האונים מול המוות, והאשמה המתעוררת לנוכח האשליה שניתן היה למנוע ("אם רק הייתי עונה לו לטלפון במקום לסנן אותו בלילה ההוא...")?
בכלל, אשמתם של אלה שנשארו בחיים היא דבר דיפוזי ולא ברור לרוב. בולבי מצטט את ג'יימס בן השש שאביו מת: "אני נורא ואיום ואין לי מושג למה". כדי שיהיה לו מושג למה, ג'יימס נעשה ילד אלים ומופרע – מצית כיסא בבית הספר, מתעלל בחתולים, יוזם קטטות. פרויד קרא לכך "הפושעים מחמת תודעת-אשמה": אלה שרדופים על-ידי אשמה קמאית (שנשענת על פנטזיה אדיפאלית, כפי שפרויד התעקש, וזאת, לדעת פרשנים, היתה הנקודה העיוורת שלו); הם אינם יודעים בשל מה הם רדופי-אשמה, וכתוצאה מכך מתנהגים בצורה שבה יצדיקו במודע את הצורך שלהם בעונש. זהו מנגנון מסוכן שעלול להוביל המוביל לעבריינות ולרצח, אבל הברירה – להשתגע או להתאבד – גרועה יותר מנקודת המבט הנפשית שלהם.
אשמה על מות אדם קרוב יכולה להסביר הרבה מהאשמות הטריוויאליות והשגרתיות. הנה דוגמא, ואזהרה לבעלי החשיבה הקונקרטית: מדובר בדוגמא מופשטת של תהליכים לא-מודעים! אנטון בסיפור 'פצפונת ואנטון' של אריך קסטנר, בורח מהבית כשהוא מגלה ששכח את יום הולדתה של אמו. אנטון הוא ילד חד-הורי. אם נתיימר לעשות לו אנליזה בגרוש, אפשר להגיע לדינמיקה הבאה: אבא איננו; מי אשם בכך? בטח אנטון בעצמו; עכשיו עליו להישמר מכל משמר: כל טעות מצדו, כל פגיעה באמא, תהיה הרת-אסון, כי כבר גרם למותו של אדם אהוב. אנטון מתפקד כבן-זוגה של אמו. הוא אחראי לשלומה הנפשי (בקיצור, ילד הורי, ראו להלן). כששכח את יום הולדתה בגד בייעודו ובה, לא פחות. הוא גוזר על עצמו גלות (בורח מהבית). באופן דומה, אנשים רבים מגיבים באשמה קיומית לטעויות פעוטות של עצמם ("תפסיקי, תכף תגידי גם שאני רצחתי את ארלוזורוב!"). אני מכנה אשמה כזאת, שהוצאה מהקשרה, בשם 'אשמה מותקת' (displaced guilt).
אגב, לנוכח אדם המייסר את עצמו באשמה, אנחנו נוהגים לנקוט טקטיקות שנועדו להרגעה מיידית ("אתה מגזים, יש הבדל בין אשמה לאחריות..."). למעשה הדבר נובע מהקושי שלנו לעמוד מול תועפות האשמה של הזולת, שמא ניזכר באשמות הלא-מודעות שלנו (די, נו, אצלך לכל אחד יש 'תועפות אשמה לא-מודעות'...). פרויד נקט גישה אחרת: "כאשר המטופל שלנו סובל מרגשות אשם, כאילו ביצע פשע חמור, לא נמליץ לו להתעלם מייסורי המצפון שלו... שכן הוא עצמו כבר ניסה לעשות כן ללא הצלחה. תחת זאת אנו מזכירים לו שתחושה כה חזקה ומתמשכת מבוססת, מן הסתם, על משהו אמיתי שניתן אולי לגלותו" (לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, עם-עובד, 2002, עמ' 153-4. מגרמנית: ערן רולניק). במילים "משהו אמיתי" מתכוון פרויד שוב לתסביך אדיפוס, אבל אנחנו יכולים להחיל זאת על טראומה ממשית. אפשרות נוספת להגיב נכון לאדם רדוף-אשמה, היא להמשיך להקשיב לו (קשה להתגבר על הצורך להפיס את רוחו, אבל זה המענה היחיד היעיל בעיני).
סוג נוסף של אשמה הוא אשמה הורית. כדברי פרופ' רות שרבני, 'אתה הורה, משמע אתה מרגיש אשם'. זה נכון שבעתיים כשקורה משהו רע לילד שלך, למשל, כשהוא נופל למשכב. שמעתי על מחקר שגילה כי תלונות שהגישו בני-משפחה להנהלת בתי חולים כלליים בוטלו באחוזים גבוהים לאחר שהרופאים קיבלו על עצמם אחריות לפאשלות. איך מסבירים את זה? לדעתי, יש כאן דינמיקה של יכולת לשאת באשמה: חלק גדול מהתלונות (בצד טעויות רפואיות ממשיות) נולד אולי מאשמה של בן-משפחה בגין מצבו הבריאותי של הקרוב לו; קשה להכיל אשמה זאת ולכן היא מושלכת החוצה, מגולגלת על הצוות המטפל; ברגע שהרופא נוטל על עצמו אחריות, אשמתו של בן-המשפחה זוכה למעשה להכלה. אשמתו פוחתת, הוא נרגע, ומוכן למשוך את התלונה.
ומאשמה הורית – לאשמתם של הילדים ההוריים, קרי: אשמת המטפלים. לפי הרולד סֵרלס, אנשים בוחרים במקצוע טיפולי כתוצאה מדיאלוג פנימי מתמשך שיש להם עם רגשות האשמה שלהם (דבר שניתן לומר גם על שופטים, לדעתי). אשמה על שום מה? על שום לא הצליחו להציל או לרפא את ההורה החולה. ואין פנטזיית הצלה בלי אשמה בסיסית. בצד אלטרואיזם וחמלה נטו (לא מובן מאליו!), זה גם היסוד המשותף באישיותם של גיבורים כגון סופרמן, באטמן, ספיידרמן, לוק סקייווקר, הארי פוטר ומרקו ('הלאה – אל המרחק, אמא – שם במרחק!'). כל רודפי-הצדק הללו הנם בין היתר רדופי-אשמה (כולם יתומים במובן מסוים). אבל מעברו השני של העיסוק הטיפולי נמצאת האשמה שנבראת בקליניקה, במגע עם מטופלים: זאת אשמה כפולת-פנים, שקשורה לנושא המבאס של גבולות. מצד אחד, אם ננקוט גמישות, חשיפה-עצמית, חילופי מתנות, עצות וכד', נחיה בפחד מניידת המשטרה הפסיכואנליטית, בה נוהג שוטר עם זקן לבן וסיגר שמדבר במבטא וינאי (למען הדיוק ההיסטורי כדאי לזכור שהוא עצמו לא הקפיד כל-כך בפועל). מצד שני, אם נציב גבולות ונאכוף אותם – נעמוד בזמנים, נזכיר שמגיע לנו תשלום בעד הטיפול וכיו"ב, הרי שאנחנו נוקשים, אטומים לצרכי המטופל, שלא לומר אלימים (מה זה "נאכוף אותם, עמידה בזמנים"... מה זה פה, טירונות?!). כפי שניסחה זאת רות שרבני, קשה להיות אמא רעה-דיה. וכך נדונו להרגיש אשמה כתוצאה מבחירות רבות שאנחנו עושים בקליניקה.
זהו. אתם מוזמנים להגיב.

או שלא. אני כבר אשב לי לבד בחושך...

עוד בבלוג של עמית פכלר

כשברדיו משדרים את 'באהבתנו' של יהודית רביץ, שבי מגבירה. 'למילותיו של יהודה עמיחי' אומרת המגישה. בבני-עקיבא...
לפני למעלה מעשר שנים שמעתי עובדת סוציאלית קלינית מספרת בישיבת צוות, שאחרי כל ביקור שבעה או לוויה, נכנסים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח28/1/2015

מחשבות חדשות על פוסט ישן. עמית

זהו פוסט כבר מלפני יותר מארבע שנים, אז כנראה אין כבר טעם לנסות לעורר בך אשמה על הצער שאולי חוו יוצאי פולין בקוראם את תיאורם בפוסט שלך...:)

פוסט מעניין מאוד, וכתוב קולח ומרתק. אני כמוך חושבת שניתן רק להקשיב לו לבנאדם האשם, אבל זו מועקה לא קטנה למטפל (שמעוררת גם אשמה). אפשר גם אולי לדבר איתו על העונש שהוא מדמיין שמגיע לו, שהרי לכל חטא יש עונש יאמר דוסטוייבסקי. דרך הפנטזיה של העונש אולי יהיה ניתן גם להבין כמה דברים על מקורות האשמה, או לפחות עמידותה ורווחיה המשניים

שרית רונןשרית רונן31/3/2011

שאלה לי אליכם. חשבתי על תאורית ׳המרפא הפצוע׳
והקשר שלו לרגשות אשם
כלומר- אם אדם שעבר טראומה ולאחר מכן טיפול
בוחר להיות מטפל בעתיד-
זה בגלל שיש לו רגשות אשם לגבי חוסר צדק בעולם? רוע שמתגלה?
אחריות כלפי אחרים שלא יחוו מה שאני חוויתי??
יש למישהו תשובה??...

אסתי זיסמןאסתי זיסמן22/12/2010

אתה מוציא לי את המילים מהפה ואת המחשבות מהראש.. אם זה נשמע כמו האשמה...מתנצלת,אשמתי...(פולנייה מבטן ולידה)

adi dasadi das25/11/2010

אשמה ותוקפנות (!!!!!!!!!). מאוד אהבתי את המאמר.. חשבתי על זה קצת ונראה לי שדרך הפולניות באמת אפשר ללמוד המון על נושא האשמה. אולי אשמה היא פשוט דרך להביע תוקפנות. אולי לילד האשם, ההופך להיות בוגר אשם (ופולני), לא היתה האפשרות להביע את התוקפנות שלו החוצה, כלפי ההורים (כי הם, בתורם, תמיד הרגישו אשמים מדי ולא מסוגלים להכיל תוקפנות חיצונית)... במקרה כזה, הפיתרון הוא אולי להתמודד עם האגרסיות שלנו. ככל שתהיה לנו יותר לגיטימציה להיות תוקפנים (ורעים! במובן הטוב של המילה:)) ככה נפטר ממאגרי האשמה. היינו רעים- לא קרה כלום- אין סיבה לחוש אשם. מגניב, לא?

אלון אבישראלון אבישר13/7/2010

המאמר מעורר אשמה. המציאות מראה שגם טיפול לא עוזר, השאלה איך לדאוג לסובבים שבטעות נקלעו לסביבה פולנית

מיכל ריכרדסוןמיכל ריכרדסון9/7/2010

מזל שאפשר להאשים את הפולנים ברגשות האשמה שלנו.... הי עמית,
אין כמו הפולנים, אנחנו אשמים כשאנחנו לא מסיימים את כל האוכל שבצלחת, כשאנו לא מתקשרים לדודה בכל יום שישי והכי אשמים כשלא ניצחנו בתחרות של להיות הכי מסכנים שיש ...
מאמר מקסים, מעניין ומקורי!!! כיף ומעניין לקריאה!!!
באשר לרגשות אשם, נראה לי נכון, במקרים בהם אין באמת בסיס לאשמה, גם להסביר למטופל את ההבדל במקרה הספיציפי שלו, בין מה שבאחריותו ובין מה שלא באחריותו. הגבול בין מה שבאמת באחריותו ובין מה שהוא חושב שהוא באחריותו יקבע עפ"י הסביר בחברה מתוקנת, ממש כמו סבירות של התנהגות שקובע שופט בבית משפט. הבנה כזו יכולה לכל הפחות להפחית חלק מרגשות האשמה.
כך גם חשובה האבחנה בין אשמה לבין חוסר אונים.
הבנה נכונה שאנו מוגבלים ואין לנו שליטה על כל המתרחש יכולה להפחית גם היא את רגשות האשם.
אגב, בהקשר זה עוזרת גם האמונה.

אביגיל לבאביגיל לב25/6/2010

עמית, אחד הפוסטים הכי מעניינים, ברצף של פוסטים מעניינים. איזה רגש מדהים, כמה הוא מרכזי בחיים שלנו, למניעים שלנו, למעשים שלנו, לבחירות שלנו.
מסקרן אותי מה עומד בבסיסו, האם האשמה היא בעצם סופר האגו שלנו? המטה המלקה שלנו? איך שהסביבה תופסת אותנו, מה היא חושבת עלינו, ואיך אנו קולטים את זה ועושים בשבילה את העבודה?
לצערי, פגשתי את האשמה שתיארת בלא מעט גוונים שתוארו כאן בטקסט. אבל תודה שכתבת על זה כאן בהרחבה והבאת דוגמאות (לא רק של הודעות הקלינית :-)), זה סידר לי הרבה דברים.
מחכה לקרוא על עוד דברים, ונתת לי כאן כמה חומרים למחשבה ולקריאה (סרלס, פרויד).

וטוב גם לשמוע על רגש האשמה בקליניקה, טוב לדעת שהדילמות והקונפליקטים האלו קיימים, והמטפלים הם בני אדם ולא אלוהים שיודעים בדיוק איך לנהוג ומרגישים שלמים לגבי זה.

ירון אבניירון אבני24/6/2010

על בושה אשמה, אחריות ותיקון. תודה עמית על מאמר מרתק.
ברצוני להוסיף ולקשר למושג האשמה את הבושה, האחריות והתיקון.
בושה ואשמה הם רגשות בסיסיים שמאפשרים התהוותה של חברה ובכך עלינו לראות את הצד החיובי שבהם.
יחד עם זאת - החיבור שלנו אל האחר יוצר קושי בהבחנה בין אשמה מוצדקת שעליה יש לקחת אחריות לבין אשמה שנובעת מלקיחת אחריות על דברים שאינם תחת אחריותנו (שנובעים מגורמים שאינם בשליטתנו -כדוגמת היתמות שהבאת במאמר).
בנקודה החיבור הזאת בין אשמה לאחריות חשוב להתבונן על הדברים, גם בהיבט הטיפולי וגם בהיבט האישי.
בלי תחושת אשמה לא יבוא רגש של אחריות ובלי רגש של אחריות לא יבוא רצון לתיקון ואולם אם לקחנו אחריות על דברים שאשמתם באחר ולא בנו - בעצם נבצע את התיקון שמישהו אחר צריך לבצע ובמקומו.
היכולת להבחין בין דברים שאנחנו אחראים עליהם ושאיננו אחראים עליהם חשובה כדי להשתחרר מרגשות אשמה שאינם במקומם וגורמים לפעולה של תיקון שמעמיסה עלינו עול מיותר. 
ייתכן שכיצורים חברתיים נהיה מוכנים לתקן במקום אחרים - זה בסדר - רק כדאי להיות מודעים לכך.

אורית גודקאראורית גודקאר22/6/2010

רק אל תשב לבדך בחושך.... אני כבר מרגישה אשמה.
עמית, תודה! שאלת האשמה והכוח שיש לה בחיים של בני אדם בכלל ומטפלים בפרט מאד מרכזית בעיני, וגם להרגשתי היתה נחוצה התייחסות רצינית יותר. האם אתה יודע אם נכתב ישירות על אשמה אצל תרפיסטים?
ומה מקומו של הצורך להכיר תודה במנגנון האשמה שלנו?
להתראות
אורית

גיל סלוביקגיל סלוביק22/6/2010

מרתק. אבל האם אין גם פן "חיובי" באשמה?. כלומר: היהדות, שמחייבת את האדם לומר מדי יום "וידוי" אשר את מילותיו הראשונות בחרת ככותרת למאמר, בונה על כך שאם תפשפש בעצמך באופן תמידי - תמצא את הבסיס לרגש האשמה שמפעפע בך, בדמותם של מעשים שאתה משחזר בדמיונך כשפיך אומר את הוידוי, ותבחר שלא לעשותם יותר. זה לכאורה פן חיובי באשמה, או לפחות הסטתה לנתיב חיובי.
אגב, תמיד חשבתי שתופעת ביטול התלונות בבתי חולים לאחר "הודאה" של המערכת מוסברת בחיפוש אחר "צדק" יותר מאשר "כסף", אולם הארת במאמרך פן שלא חשבתי עליו קודם - השלכה של אשמה. מרתק!

גלית ארדגלית ארד22/6/2010

אשמה וסרלס. הי עמית,
רציתי להוסיף עוד כמה דברים, שסרלס כותב במאמר המקסים שלו על "רגשות אשמה אצל הפסיכואנליטיקאי: הוא כותב שם שבתוך רגשות האשמה עשויות להסתתר גם רגשות גינוי, ביקורתיות ובוז כלפי המטופל; שהאשמה עשויה לנבוע ממקום אומניפוטנטי שבה המטפל חווה עצמו כאחראי לכל מה שקורה למטופל; שהאשמה עשויה להחמיץ את הקונפליקט של המטופל כי גלומה בה האמונה שיכולה להיות תגובה של המטפל שתהיה מספקת לשני צידי הקונפליקט.
סרלס ממליץ, בדרכו החיננית, לא להרגיש אשמים על הרגשת האשמה.
גלית