פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
למה אני מתאהבת תמיד במה שאי-אפשר?

"למה אני מתאהבת תמיד במה שאי-אפשר?"

עמית פכלר | 7/2/2010 | הרשמו כמנויים

השאלה הנ"ל, המושרת בפי יהודית רביץ למילותיו של יעקב רוטבליט ("שבתות וחגים") מעסיקה נשים וגברים כאחד. בטור הנוכחי אני מציע - בעזרת התיאורטיקנים שאמרו את זה קודם, לפני -חמישה 'טיפוסים' של מתאהבות סדרתיות שיש להן סיכוי נמוך בלבד להגשים אינטימיות עם בחיר-לבן; כאלה שהקשר הממשי שלהן חומק תדיר מבין האצבעות. שלוש הערות לפני שמתחילים: א. כל הדינמיקות המתוארות כאן חלות גם על גברים, באותה מידה.ב. כתבה בעלת שם זהה ותוכן דומה פרסמתי בשבועון 'לאשה' בתאריך 13.7.2009. ג. כמו תמיד, אף דוגמא שאביא להלן איננה לקוחה מהקליניקה שלי.
הנה המונולוג של גליה:
"פתאום אחרי שתים עשרה שנים הוא צלצל. 'מה נשמע? כל כך הרבה שנים. רוצה להיפגש?'. קבענו. בכוונה איחרתי לפגישה, שיחכה. עשר שנים עברו מאז שעזב אותי לטובת ההיא שפגש בהשתלמות. ראו שהוא מתרגש לראות אותי. 'יו, את נראית נהדר, לא השתנית'. הוא דווקא כן. השיער מכסיף, נראה אבהי יותר ממה שזכרתי. שלומו טוב. נשוי פלוס שניים. בדבר אחד הוא לא השתנה - קסם אישי בשפע. קבענו להיפגש שוב, הפעם אצלי. זה היה בחול המועד פסח לפני שנתיים. הוא קנה לי שני דיסקים: סוזאן של לאונרד כהן ולילה לא שקט, התקליט האחרון שבו שלמה ארצי שר מהנשמה, כמו שהסכמנו שנינו אז, בסוף שנות השמונים. הוא ואשתו כבר לא כמו פעם, הוא מרגיש שהוא נחנק. מחכה לעיתוי המתאים לספר לה עלינו. אני מחכה בסבלנות. סבלנות היא שמי השני. בינתיים הוא יודע לתת לי הרגשה שאני מיוחדת: 'אשתי זה הטסט לאוטו והמשכנתא. אבל את, את טיפות הגשם על החלון'. לפעמים, כשאני כבר קרובה להתייאש מהסיכוי שהוא יעזוב אותה אי-פעם, אני מתנחמת במילים הטובות האלה שלו".
מה גורם לגליה להמשיך לקוות ולוותר על קשר בר-מימוש? בואו נכיר כמה מן הטיפוסיות המתאהבות בבלתי-אפשרי:
1. 'אלקטרה': יונג היה זה שטבע את המושג 'תסביך אלקטרה' כמקבילתו הנשית של אדיפוס: אלקטרה ביקשה מאחיה אורסטס לנקום את מות אביה אגממנון על ידי רצח אמה, קליטמנסטרה. בפרפאפרזה על פרסומת ידועה, אין, אין, אין כמו אבא! ולכן מישהי כזאת נמשכת למי שמזכיר את אבא בעצם היותו לא-מושג: נערץ, מבוגר יותר (לא בהכרח, כמובן), שייך לאחרת ('אמא'). 'אלקטרה' מוצאת את עצמה תדיר בתוך מערכות קשרים משולשות: היא, הוא, ובת-זוגו הרשמית. ובעניין זה, נעבור לטיפוסית הבאה, הלא היא -
2. הקנאית הכרונית: מכירים את הסצינה הבאה? אמא ואבא מתחבקים בסלון ובתם בת הארבע נדחקת ביניהם ופוקדת "די כבר, תפסיקו!". לפי האנליטיקאי רונלד בריטון, כל ילד צריך להפנים את העובדה שבין הוריו יש אינטימיות זוגית שאינה כוללת אותו. רק כך יוכל לדמיין עצמו חלק מזוגיות אינטימית בעתיד (אגב, פיטר פונאגי מפתח את הרעיון הזה כשהוא מדבר על יכולת למנטאליזציה ולתפקוד רפלקטיבי). אם הילד מקנא יותר מדי בזוג ההורי, הוא לא יכול לסבול את המצב הנוכחי ונדון לויתור לא מודע על הסיכוי שאי-פעם ייצור אינטימיות משל עצמו. בעצם מדובר פה בפיתוח קלייניאני של צרות-עין בשלב האדיפאלי, צרות-עין שלא מצליחים להיגמל ממנה. כמו 'אלקטרה', גם הקנאית הכרונית מוצאת עצמה ללא הרף בקונסטלציות משולשות שבהן היא חולקת את מושא אהבתה ותשוקותיה עם אחרת. באופן לא מודע, היא פשוט לא מאמינה שמגיע לה שיהיה לה משלה; היא חיה כמו גנבת (וחוויה זו יכולה לקבל ביטויים נוספים ביומיום שלה). טיפוסית זאת סובלת מקשיי נפרדות מוגברים, מתקשה ליצור ולהכיל מרחב לעצמה ולזולת משמעותי (בריטון מספר על מטופלת שלא יכלה לשאת את שתיקותיו בפגישות, כי היתה מאוימת מכך שכשהוא חושב הוא למעשה עושה אהבה עם עצמו במקום להיות אתה...), ובכלל מסובכת בנושאי גבולות. באסה.
3. המשחזרת / המזוכיסטית: זוכרים את 'מעבר לעקרון העונג' והפיתוח של פרברן לרעיון החזרה הכפייתית (או כמו שמתרגמים היום, 'כפייה לחזרה')? בגדול, כמו שכתב מאיר אריאל, מי שנדפק פעם אחת לא יכול להיגמל מזה. יחסים חולניים, מתעללים, נוטשים, שעיצבו את הנפש בגיל רך, עלולים להשתחזר רק בשל העובדה שהם מספקים תוכן להגדרה הנפשית של 'יחסים' אצל מי שחווה אותם. כמו הפרפר של פרברן שנמשך אל האש שתשרוף אותו, כך שבה המשחזרת עוד ועוד לדפוסים הקלוקלים שהכירה. היא תתאהב בצ'ארמר שמבטיח ונוטש, ברגיש עם התפרצויות הזעם. אך אל תטעו בה: אי אפשר להיות קורבן סדרתי לאורך זמן, בלי לגרום סבל לאחרים. ולכן, מאחורי כל מזוכיסטית מסתתרת סדיסטית לא קטנה, שהקורבן הראשון שלה הוא היא-עצמה, אבל לא רק.
4. הבורחת מהמוות: אחיה הקטן של אפרת מת מסיבוכים של דלקת קרום המח כשאפרת היתה בת אחת עשרה. אפרת לא זוכרת דבר מתקופת האבל שלאחר מותו. היא המשיכה לתפקד כרגיל, הצטיינה בלימודים ובשירותה הצבאי, התנסתה בהרבה הרפתקאות עם כל מיני בחורים, נהנית מספורט אקסטרים ועובדת כיח"צנית מסיבות. אף שבשבע עשרה השנים האחרונות, מגיל 12, היו לה בני זוג מתחלפים, האמונה שלה באהבה מועטה, והיא די צינית לגבי האפשרות למצוא מישהו שאיתו זה יהיה לתמיד. במקרה, כמו שהיא מגדירה זאת, התחילה רומן עם גבר נשוי בדיוק ביום השנה למות אחיה. הוא נראה טוב, מרוויח טוב, הרפתקן כמוה; הוא סיפר לה שלפניה היו לו שתי פרשיות מחוץ לנישואין אבל עם אפרת זה אחרת - היא מחזירה לו את הילד שבו. רק איתה הוא מרשה לעצמו לבכות. מצד שני, הוא גם קצת אטום לפעמים. אפרת נזכרת בשיר של אתי אנקרי שבו היא מצטטת את הגבר שאומר, "איתך אני משתגע, איתה אני רגיל". כבר שנתיים הם ביחד והוא נשבע שאו-טו-טו הוא עוזב את אשתו למען אפרת. לפעמים היא מתייאשת; לפעמים היא מרגישה שהיא תצליח לגרום לו לעשות את הצעד שקודמותיה נכשלו בו. היא פוסלת על הסף כל קשר אפשרי לבחירותיה בחיים לעובדה שאחיה מת. "אולי אני אוהבת בנג'י כי ככה אני בחוויית-קצה ואם אמות אצטרף אליו...?" היא שואלת בביטול. אבל מבחינה דינמית, יש כאן קריאת-תיגר על הגבולות שהחיים והמוות מציבים: אם אפרת תנצח את אשתו, היא תצליח לחצות את קו-ההפרדה הבלתי עביר. האם תצליח אפרת במשימה? האם היא אכן תנצח את המוות שעמו היא חיה? נדמה לי שנכון לומר שאפרת דומה ל'אלקטרה' ול'קנאית הכרונית' ביחסים המשולשים שהיא דוחפת את עצמה אליהם. היא מונעת על ידי צורך בשליטה, הכחשה מאנית של האובדן ותיעוב עמוק כלפי האשה החוקית וה'רגילה'. רגשות אלה עוזרים לה להרחיק מעצמה את הכאב, האבל, האשמה וכל מערבולת הרגשות הבלתי נסבלים הכרוכים במותו של אחיה.
5. הלסבית שעוד לא יודעת על עצמה: דניס, אחת הדמויות בספרו הנהדר (אם מתגברים על העמודים הראשונים) של ג'ונת'ן פרנזן, "התיקונים", מתאהבת בגבר נשוי ומנהלת עמו רומן סוער. אט-אט מתחוור לה שהיא מתאהבת למעשה באשתו והשתיים הופכות לזוג סמוי, ביחסים רוויי-תשוקה ואהבה. כשהבעל ואשתו עוזבים במפתיע את העיר, דניס מתקשה להתאושש. במקביל, היא מתחילה לארוב לסטודנטיות היורדות מן האוטובוס במקום מגוריה ולפתות אותן. אף שהיא מסגלת לעצמה מראה חיצוני מסוים מאד, היא מכחישה מכל וכל את העובדה שהיא נמשכת לנשים בלבד. הלשל"י משחזרת למעשה יחסים לא הדדיים על מנת להישאר עיוורת לעובדה שלא הגברים מושכים אותה; האלטרנטיבה מאיימת עליה מדי. אצל גברים ניתן לחזות בתופעה של 'דון-ז'ואניות' או ריבוי פרטנריות מיניות, על מנת לברוח מהידיעה אודות משיכה לגברים. המאמץ להוכיח את המיניות אינו אלא הסתרה מושקעת של נטיה הומוסקסואלית לא מודעת.
לסיכום, גליה, אפרת ודניס לא לבד. כלומר, הן כן לבד על הגג שבתות וחגים, אבל כמותן יש הרבה גברים ונשים. בכולנו כנראה יש מכל טוב: אדיפוסים / אלקטרות, קנאים כרוניים, משחזרים, בורחים מן המוות ואולי גם לשל"ים (או השל"ים). החוכמה היא לזהות, לעצור, לבחון ולעבוד קשה כדי לצאת ממעגלים בלתי מתגמלים בעליל. לכל אחת מגיע מישהו שיהיה קודם כל רק שלה; שלא תצטרך בלילה לבכות ולהרטיב את הכר, אלא להתכרבל עם מישהו שמחזיר אינטימיות באופן מלא, בלי 'אבל' או 'עוד לא'. הדרך לשם קשה אבל אפשרית. בהצלחה.

עוד בבלוג של עמית פכלר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גיל סלוביקגיל סלוביק8/5/2010

מעניין מאוד. כרגיל השאלה היא האם קהל היעד שיקרא את הפוסט בכלל יבין שמדובר בו, או שמנגנון ההכחשה שוב יתחכם לו...