פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מין ומוות – מה קדם למה?

מין ומוות – מה קדם למה?

עמית פכלר | 17/4/2014 | הרשמו כמנויים

לפני למעלה מעשר שנים שמעתי עובדת סוציאלית קלינית מספרת בישיבת צוות, שאחרי כל ביקור שבעה או לוויה, נכנסים היא ובעלה למיטה. העסיסיות שבגילוי הזה מקפלת בתוכה אמת עתיקת-יומין, כמעט קלישאה: הקשר בין מוות למין הוא קשר הדוק. ברשימה הזאת אעסוק בקשר הזה, בזיקה שבין מוות לפורנוגרפיה, ואתיימר לענות על השאלה: מה בא קודם – המין או המוות?
*
נתחיל מבראשית: אלוהים שותל בלב גן העדן את עץ החיים ואת עץ הדעת, ומצווה על האדם להימנע מאכילת פריו; אלוהים בורא את האישה, והנחש, ערום שכמותו, מפתה את האישה לטעום מפרי העץ. היא עונה, "אמר אלוהים, לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון"; ההמשך ידוע – האישה אוכלת. ברגע הזה קורה לה משהו שלא זוכה לתיאור במקרא, אבל אפשר להסיק שלא רצתה להישאר לבד עם החוויה. היא נותנת לבעלה לאכול, "ותיפקחנה עיני שניהם ויידעו כי ערומים הם". כלומר, עד אותו רגע, היו אדישים למשמעות של עירום, של אברי-מין חשופים. אז מה יש לנו עד כה? איום במוות, פיתוי, עבירה על האיסור, וכתוצאה מכך נוצרת חוכמה אנושית עמוקה לגבי מהות העירום והמיניות. לשם-מה מיקם האל את העץ האסור במרכז הגן, אם לא חפץ שיגיעו אליו? וכיצד ניתן לצפות מאדם ואשתו להבין מה זה 'אסור' או 'מותר', בטרם למדו להבחין בין טוב לרע? הפערים האלה בעלילה מרמזים אולי לכך שאלוהים ייחס להם תבונה ספציפית, עוד בטרם טעמו מעץ הדעת. והתבונה הזאת נוגעת לידיעת המוות. ברגע ששניהם אוכלים מן הפרי, הם אינם מתים באופן קונקרטי, אבל המודעות שלהם לעובדת סופיותם מתחדדת, ומקבלת ביטוי בעונשים ללדת בעצב ולאכול בזיעת אפיים – "כי-עפר אתה ואל-עפר תשוב"; הנחש צדק: הם לא מתו פיזית, אבל אלוהים דאג להזכיר להם מאין באו ולאן הם הולכים. בשלב זה "ויקרא האדם שם אשתו חווה כי היא היתה אם כל-חי": בפסיכואנליטית קוראים לזה protesting too much או 'ריאקציה פורמציה' – נוכחות המוות המתגברת מביאה לתגובת-נגד המדגישה חיים. כעת מגרש אלוהים את אדם וחווה, ואז מגיע האקט המיני הראשון בתולדות האנושות: "והאדם ידע את-חווה אשתו". א-הא! אבל אילו לא אכלו מפרי עץ הדעת, כיצד יכול היה האדם לדעת את אשתו...? במילים אחרות, האכילה מפרי העץ ה'אסור' היא תנאי לידיעה אמיתית של אדם אחר, היא הדבר שמבדיל בין חיות שמזדווגות לבין האקט המבוצע בידי בני אנוש. הידיעה המגולמת ביחסי המין היא גם ידיעת המוות שקדמה ליחסים אלה. איך אמר שלמה המלך? עזה כמוות, אהבה.
*
עד כאן השיעור בתנ"ך. מה לכל זה ולנו? אז ככה. מין הוא הנושא הבעייתי ביותר באנושות. האמנם? לא, הקונפליקטים הקשורים במיניות נמצאים במקום השני; את המקום הראשון תופס המוות. והדרך הטובה ביותר להתמודד עם אימת המוות היא לנקוט בפעולות הפוכות לו, פעולות של יצירת חיים, שהקצה הקונקרטי שלהן הוא מין. הכפילות הזאת מופיעה גם בכינוי שנתנו הצרפתים לאורגזמה: 'המוות הקטן'. העברית מיליטאנטית יותר: המעשה המיני מדומה להתחמשות לקראת מלחמה: "להזדיין", ואבר המין הגברי עצמו אינו אלא נשק, כלי-זין. גם אם לא נכיר בכך במודע, המוות משחק תפקיד מכריע ביכולת ליהנות ממין. מין הוא הביטוי הגופני של אינטימיות בצורתה העזה ביותר. לכן קוראים לכך 'לעשות אהבה'; אך אהבה וקוץ בה: כדי לעשות אהבה באמת, חייבים קירבה אמיתית, כזאת שיש בה היכרות עמוקה, חשיפה מרבית (עירום נפשי, לא רק גופני) והכרה באובדן. מין יכול להיות הגנה מאנית מפני צער, כמו הדינמיקה השנתית הדו-קוטבית שבה מתחלף יום הזיכרון ביום העצמאות; שני אנשים המקיימים יחסי-מין (שוב, שימו לב לשפה:"מקיימים", כלומר עסוקים בקיום, בחיים) קושרים בעצם קשר נגד המוות, ובאופן סימבולי – על-ידי הילד שייוולד מהזיווג – מבטיחים לעצמם חיי-נצח. דן תורן הדגים זאת יפה: "נשכב בריינס על הכביש / נשחק אישה ואיש / ככה היא רוצה / ביום של הפצצה". ביום העיון הרביעי של המרכז הבינלאומי לאובדן, שכול וחוסן נפשי שנערך ב-9.4.2014, הציגה פרופ' מיכל אפרת מחקר שבדק על מה חושבים אנשים בעת הצפירה. מורה אחת סיפרה לה שבטקס יום השואה עמדה מאחורי ניצולי שואה, ותוך כדי צפירה פינטזה איך היא משדכת בין קשיש לקשישה שעמדו בגבם אליה. אפרת סיכמה כי ארוס ותנטוס מככבים בדוגמא הזאת.
*
פרויד גרס, החל מ-1920 כשפרסם את 'מעבר לעקרון העונג', ששני דחפים מתרוצצים בקרבו של כל אדם: דחף המין ודחף המוות. כעבור שלוש שנים יכתוב ב-"האני והסתם": "המשפט המדבר גבוהה: כל חרדה היא בעצם חרדת-מוות, ספק אם יש בו משמעות, ומכל מקום אין להצדיקו" (כתבי זיגמונד פרויד, כרך ד, הוצאת דביר, עמ' 169-170). לפרויד, כמו לכל אחד, היו נקודות עיוורות, וזאת היתה אחת מהן: פרויד החליף בין דחף לפחד, אותן אותיות בסדר הפוך, וכך פספס את הקשר ההדוק שבין מין למוות (ארנסט בקר מנתח זאת להפליא בספרו The Denial of Death).
*
הספרות המקצועית מלמדת שכשחווים טראומה בילדות, אחת התגובות האפשריות לכך יכולה להיות התפתחות מואצת; כך קובע פרנצי ב'בלבול השפות בין המבוגרים לילד'. כשמת אדם קרוב לילד, התפתחות התשוקה המינית יכולה להיות אחד הביטויים של האצה כזאת: היצר המתעורר לחוות ריגושים וחיפוש הנחמה הגופנית אצל פארטנרים שימלאו את תפקיד המת. החוקרת האמריקנית ננסי פריידיי, שמילאה לאורך ארבעה עשורים ספרים עבי-כרס בפנטזיות מיניות מפורטות של גברים ונשים, איבדה את אביה בעודה ברחם אמה. מרואיין במחקר בנושא יתומים מאב ניסח את הזיקה בין אובדן למין באופן הבא: "בוא'נה, יש לך פה איזה fucking חור שאתה צריך לסתום איכשהו, ואחד חור גדול בחיים שלך". שימו לב למילה fucking בהקשר זה.
*
מין הוא גם דרך להבטיח כי האהוב לא ייטוש, כלומר להבטיח שלא ימות לנו. פרופ' ניצה בן-דב מאוניברסיטת חיפה נתנה בכנס שהוזכר לעיל ניתוח מזהיר של 'בדמי ימיה' לעגנון, ובו הראתה כיצד תרצה מפתה את עקביה מזל ונישאת לו כדי להחיות את אמה המתה. להתנסויות המיניות הראשונות של מי שחווה אבדן קרוב בילדות או בשנות הנעורים– יתומים מאב או מאם, אחים שכולים – מתלווה נואשות מסוימת, המסמנת את המאמץ להתגבר בכוח על המוות. לפעמים זה מצליח, ולפעמים זה בא על חשבון היכולת להרגיש. אז המין נעשה מכאני, הכרחי ודחוף אך גם מרתיע ודוחה. כדי ליהנות ממין צריך להיות פתוחים לקשת הרגשות, שעמם נמנים אהבה, הנאה, חיבה, תשוקה, כאב, פחד, צער. לדעת אדם אחר פירושו לגעת בו ולהינגע על ידו. פחד אלוהים.
*
פורנוגרפיה מספקת פיתרון מסוים לפחד הכרוך במגע אינטימי: בפורנורפיה אפשר ללכת בלי ולהרגיש עם. אין אינטימיות באמת, אין נפשות אנושיות, יש רק גופים מתנועעים וקולות אקסטטיים. אבל בפועל (זהירות! ספוילר), המשתתפים בסרטי פורנו הנם לרוב קורבנות תקיפות מיניות בעברם (ובהווה) שמשחזרים שוב ושוב את הניתוק בין גוף לנפש, או שהם מכורים קשים, או שניהם. עבור מי שעברו התעללות מינית, ההשתתפות בפורנוגרפיה היא צורה של היזכרות, חזרה ואיבוד. הסם משמש בריחה מכל רגש שיכול להביא עמו כאב. חבר שלי סיפר שלאחר גירושיו נהג לעשן מריחואנה לפני שנכנס למיטה עם בת-זוג, "כדי להגביר את ההנאה מהסקס". להגביר את ההנאה? ואולי כדי לברוח מהפחד שנובע מהקירבה הרגשית שבמין: מהבושה שמעורר העירום, מהאכזבה מחוסר המושלמות של שני השותפים למעשה, ומהאסוציאציות הלא-מודעות לדברים עצובים שיכולים לצוץ תוך-כדי?. אצל משתתפי סרטים פורנוגרפיים, ההתמסטלות עוזרת להתמדה בקריירה – לא להרגיש, לא להיזכר, לא ל-ד-ע-ת. אבל לא רק בפורנוגרפיה של אנשים שמקיימים יחסי מין במעורבות רגשית של בוכנות. גם תכניות ריאליטי משדרות את המסר שאינטימיות, פרטיות, מפחידות מדי. חווה מיהרה להגיש לאדם את הפרי כדי לא להישאר לבד, ואנשים נוטים להתנשק, להתחבק, להתגפף בפומבי ומול המצלמות כי כך הם מרגישים קיימים, נחשקים, סקסיים. ברגע שהמצלמה כבה או כשהקהל מתפזר, אני מדמיין שהתשוקה שלהם מתפוגגת ונותרת חוויה של ניכור. בפעם הבאה שאתם רואים זוג מתנשק לידכם, קחו בחשבון שיש סיכוי סביר לכך שהקשר שלהם בצרות, או שהם חוזרים כרגע מלוויה, ממשית או מטפורית. לפעמים נשיקה היא לא רק נשיקה.
*
ננסי פריידיי אומרת שלעשות אהבה זה להיכנס לגן העדן של הזולת ולתת לו להיכנס לשלך. העניין עם גן עדן הוא שהוא מלא בטוב וברע, בחיים ובמוות. פריידיי מוסיפה כי לגלות לראשונה את ההנאה ממין, או למצוא אותה מחדש, זה ללמוד להתמודד מקרוב עם אובדנים בעבר ובהווה. אין דרכי קיצור; תשאלו את אדם וחווה.

עוד בבלוג של עמית פכלר

אהוד, מנהל משרד עורכי דין, נהנה להשקיף מרום הקומה ה-24 על גגות העיר וסביבותיה. הוא כבר כמעט שכח את הימים...
כתבה קצרה ב'מעריב' סיפרה את הסיפור הבא: באמצע חגיגת בת-מצווה שהתקיימה באולם אירועים, עלתה לבמה אחותה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יפית יוליסיפית יוליס19/4/2014

נפלא! תודה רבה. [ל"ת].

קרן שלו אילותקרן שלו אילות18/4/2014

עמית, כתבת מקסים. יכולה ממש לשמוע אותך מדבר את זה. 'הדינמיקה השנתית הדו-קוטבית'- אהבתי. [ל"ת].

מרים אסוצקימרים אסוצקי18/4/2014

מאיר עיניים ומרתק, תודה רבה! [ל"ת].