פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מגלגלים את האבן (שלושה מונולוגים בדויים)

מגלגלים את האבן (שלושה מונולוגים בדויים)

עמית פכלר | 6/4/2012 | הרשמו כמנויים

"מכירים את החלום הזה שאתם מנסים לצעוק ולא יוצא לכם קול? עכשיו תדמיינו שזה קורה לכם בזמן שאתם ערים. נניח, אתם בחנות בגדים בקניון, והמוכרת והקונים מסתכלים עליכם במבט מוזר וברור לכם שאחד מהם הוא איש מוסד שבא לחנות בגללכם ואתם רוצים לקום ולברוח ולא זזים. כשאני בתוך התקף, מספיק שמישהו יגיד מילה מסוימת ואני אהיה בטוח שהוא שולח אלי מסר מוצפן. למשל, מישהו אמר בשיחה את הצירוף "מדינת ישראל". מייד ראיתי מול העיניים את המילה "ישראל", אבל האל"ף התחלפה בעי"ן והמילה "ישראל" התפרקה והפכה ל-"יש רעל" ואז אני מוצא את עצמי נועץ בו מבט ממושך, והוא אומר לי, 'מה נהיה אתך?', ואז אני מבין מהתגובה שלו שכולם יודעים שיש רעל במים שלי, ושאין לי ברירה אלא לשתות אותם, אז אני נותן מכה לכוס שלי והיא נשברת והכל נשפך. מספרים לי דברים שאמרתי או עשיתי שאני בכלל לא זוכר. הביטוי הזה, "חי בסרט"? זה אני, אבל הצרה היא שאני לא חלק מהעלילה. יותר נכון, כולם חיים באותו סרט חוץ ממני. אני משקיף מהצד. אנשים סביבי מתנהגים כמו משוגעים, מעמידים פנים שהם מבינים אחד את השני ובעצם אין להם מושג. קרה לי לצעוק על אבא שלי, "שתמות יא אפס", ותוך כדי שאני צועק עליו ברור לי שזה מישהו אחר צועק, כמו בסרט, אין לי שליטה על הדמויות. ואחר כך הרגשתי כבד, כבד, כבד, כאילו אני שוקל טונה. אחר כך התאוששתי קצת, ופתאום היתה לי הבלחה – משהו, מישהו, בתוכי, משגע אותי. מתעלל בי. מישהו עצלן, כבד, שלא מסוגל להחליט כלום, ולא שווה כלום. בצבע שחור. הוא לחש לי אחרי שגמגמתי בטלפון כשניסיתי להזמין פיצה שאני דפוק ואפס. צעקתי עליו, רציתי לחסל אותו, אבל זה יצא על אבא שלי. מה שכן, חשוב לי לומר שיש רגעים שאני מרגיש שלא הכל אבוד. עובדה, את התיאור הזה אני יכול לתת כשאני יחסית רגוע, ואחרי שכבר עברתי כמה גלגולים בלהשלים עם המחלה. וייאמר לזכותו של אבא שלי שהוא כבר מכיר אותי במצבים האלה, אז הוא נבהל פחות מפעם. הוא אמנם יצא מיד מהחדר כשהתפרצתי עליו אבל הוא גם חזר והציע לי לראות ת'משחק, והלכנו ביחד לסלון לראות את בארסה נגד ריאל – שנינו אוהדים של ברצלונה.
"כשדדי היה תינוק הוא היה צורח בלילות כי צמחו לו השיניים. אשתי ואני לא ישנו חודשים. כמו זומבים. כולם אמרו אז ילדים קטנים צרות קטנות ילדים גדולים צרות גדולות. זה הצחיק אותנו. היום דדי מתקרב לשלושים. עכשיו אני לא ישן מסיבות אחרות. אני לא אשכח את הרופא הראשון שאמר לנו שדדי חולה. אני זוכר את השעון על הקיר מאחוריו. שעון שכתוב עליו ויאגרה. את השולחן מעץ מנהלים ואת המבט הזה. מאז דדי היה מאושפז כבר שלוש פעמים. האשפוז הראשון מחוק אצלי לגמרי. אומרים שזה מה שקורה בטראומה. אני זוכר שפחדתי מהריח של המחלקה הסגורה. חשבתי שזה יהיה כמו בבית שימוש ציבורי מלוכלך. הופתעתי. יש שם ריח של אקונומיקה. שוטפים שם את הרצפה כל עשרים דקות. אקונומיקה וקפה. כל הרופאים והצוות כולם הולכים כמו גנבים עם הכוס קפה שלהם. הנה דוקטור טל שמטפלת בדדי. כל פעם שאני רוצה לגשת אליה במחלקה היא בורחת. ארז מהכח-עזר הסביר שזה בגלל שחסר קפה בבית חולים וכל אחד מביא לעצמו מהבית ומחביא. שחס וחלילה לא יבקשו ממנו ולא יקחו לו. ארז צחק, משוגעים, אה? והציע להכין לי קפה. הוא בסדר, ארז. עושה תספורות למאושפזים במחלקה. הם תמיד מציעים לשלם לו והוא לא מסכים, לא כסף ולא סיגריות. באשפוז השלישי כבר ידעתי טוב יותר איזה ריח יש שם. זה האשפוז שהכנסנו את דדי למחלקה אחרי שהוא צלצל למשטרה להודיע שחטפנו את ההורים האמיתיים שלו. כשאני כבר חושב שהתרגלתי, פתאום עוד פעם מתחשק לי לדפוק ת'ראש בקיר ולהוריד לדדי שתי סטירות. לפני שבועיים רבתי עם אשתי. היא האשימה אותי. תמיד הלחצת את דדי ודחפת אותו לקצה עם כל הביקורתיות שלך עד שהוא נשבר. אני אמרתי לה תגידי תודה רבה לאח שלך. מאובחן כבר עשרים שנה ובגללו העברת את זה בגנים לבן שלנו. גם אם לא היית עסוקה כל כך לפני עשר שנים עם התואר שלך כשאני פרנסתי אולי היינו מזהים את הסימנים מוקדם יותר. אולי היה אפשר למנוע את ההידרדרות. ואז בתוך כל הצעקות התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות, לבכות. שנים לא בכיתי. חשבתי על דדי ופתאום ריחמתי על עצמי כל כך. איפה דדי שלי, כזה פרח הוא היה, מי יכול להחזיר לי אותו? נזכרתי ברגע ההוא כשהתביישתי בו ונמאס לי מזה שהוא הורס לנו את החיים. ואז דמיינתי איך, איך, משהו שלא העזתי להגיד אפילו לדוקטור טל כי אם היא היתה יודעת מה עובר לי בראש היו בטח מאשפזים גם אותי. בכלל, הדוקטור טל הזאת, הכוונות שלה טובות אולי, אבל מה כבר יש לה להציע? הרופאים, הפסיכולוגים, העובד הסוציאלי, כולם יורים באפלה. כולם הולכים הביתה בסוף המשמרת. רק אנחנו ההורים שלו. ישבנו עם דוקטור טל ושאלנו אותה מה יהיה אחרי מאה ועשרים שלנו. מי ידאג לדדי? היא דיברה על ביטוח לאומי ועל הוסטלים ועל דיור מוגן, אבל תכלס לא היה לה מה לענות. היא שאלה יש לכם משפחה או חברים, "גורמי תמיכה", שאפשר לשתף אותם. אשתי אמרה מה את רוצה, הוא קיבוצניק, גם הוא שומע קולות. קולות שאומרים לו 'מה יגידו'. היא כבר סיפרה לשתי חברות. וגם למישהו בעבודה שלה שאחותו התאבדה אז הוא יודע משהו על משהו. דוקטור טל אמרה אני מעודדת אותכם לספר לאנשים שאתם סומכים עליהם. אשתי אמרה הוא לא סומך על אף אחד גם ככה. דוקטור טל אמרה אני שמה לב שאשתך מדברת בעיקר. אמרתי לה שדווקא בתחום הזה יש שינוי. כל השנים היא היתה שר החוץ. אני, תנו לי את הרשימות תקציב והעיתון שלי בסוף היום. ליב אנד לט ליב. אבל על המצב של דדי גם אני פותח את הפה. אם זה ליזום פגישה עם המנהל במחלקה לגבי התרופות, אם זה להיכנס לשיחה עם האחות האחראית. דוקטור טל הזאת, דדי בעצמו אומר שהיא עדינה. שנראה לו שהיא לא מחרטטת. גם אתנו היא מנסה. אשתי אמרה לי שמת לב שהיא היחידה שלא אמרה שאין לנו סיבה להאשים את עצמנו? שזה בלתי נמנע שנרגיש ככה? אולי גם דוקטור טל יודעת משהו על משהו.
"ביום השני שלי בעבודה חשבתי שאני משתגעת. נתקלתי בשלט נמוך וצהוב שעליו מודפס:
זהירות
רטובה רצפה
קראתי את הכיתוב כמה פעמים עד שהשתכנעתי שראיתי נכון. מה זה משנה מה כתוב בשלט, אבתִּסאם צוחקת עלינו שממילא אנחנו דורכים ברטוב, הקפה נשפך מהכוסות שלנו והיא צריכה לנקות מהתחלה. דווקא החולים, היא אומרת, שמים לב ועוקפים מהצד השני, למה הצוות לא יכול להתחשב? צודקת. אמרתי לאבתִּסאם שאשתדל. רציתי לומר לה שאני מכירה את ההרגשה הזאת, לעבוד קשה ולגלות שהכל מתקלקל ברגע אחד ואז להתחיל מחדש עם הפנים קדימה, עד לנפילה הבאה. באתי למקצוע הזה כדי להציל נפשות, במקום זה אני השליח שמביא בשורות רעות. אני יושבת עם דדי והוא שואל אם יצטרך לקחת תרופות כל החיים. אני מתחילה לגמגם, תראה, תיקח שנה ואז נעשה הערכה מחדש. בלב אני מקווה שבעוד שנה הוא כבר יהיה במעקב אצל מישהו אחר. ואז אני מייסרת את עצמי על עצם המחשבה. מה אני יודעת? יש כאלה שמצליחים לצאת מזה, בעיקר בגיל כזה, עם כוחות כאלה ומשפחה אכפתית. אבל מה אם לא – איך אני אומרת לו שזה לכל החיים? ההורים שלו ביררו לגבי תופעות לוואי. לא בדיוק ביררו; הבנתי מהם שהם בעצמם אמביוולנטיים לגבי ההתמדה של דדי עם התרופות. הם שאלו גם על הסיכוי של דדי למצוא אהבה ועבודה. צריך להיות אופטימיים, זה תהליך ארוך, אמרתי. "מה זה 'צריך'?" הִרעים בקולו עמוס, אבא שלו. "היינו אצל דוקטור פיין והוא אמר לנו שיש סיכויים מצוינים לצאת מזה". שילכו לדוקטור פיין! פיין יכול להרשות לעצמו להיות אופטימי, הוא מהצעירים המתלהבים האלה, מה הוא ראה עד היום. ולא שפיין טועה בהכרח – אני מכירה מקרים שבהם חולים נעמדו על הרגליים, התחתנו, התמידו בעבודה, חיים טוב. אבל גם מקרים אחרים. הרבה מקרים אחרים. וברגעים האלה מול ההורים של דדי אני מרגישה לפעמים חוסר אונים (ואם יש משהו שאני שונאת להרגיש זה חוסר אונים). מצד שני, עובדה שההורים של דדי לא מחמיצים אתי אף פגישה עד עכשיו ותמיד באים בזמן. זה אומר משהו. גם דדי מגיב אחרת. הבוקר הוא אמר שאני היחידה שהוא סומך עליה, כי אני באמת מנסה להבין אותו. אני מכירה פסיכולוגים שיגידו שהוא עושה סְפְּלִיט. שיגידו. לפעמים פיצול זה דבר שעושה סדר בעולם, ולפני שבוע דדי היה זקוק לסדר כמו לחמצן. אמרתי לו תודה, ודדי ענה בחיוך, "מכירה את השיר 'עוד לא אבדה תקוותנו'?".




הרשימה הופיעה בגרסה שונה בגיליון מס' 23 של עיתון בי"ח גהה, תחת השם "לתת לזה מלים: מטופל, הורה ומטפל בהתמודדות עם פסיכוזה"










עוד בבלוג של עמית פכלר

קהל נכבד, חברי הפאנל, ערב טוב. ההרצאה שלי הערב תהיה קצרה במיוחד. הסיבה לכך נובעת מהנושא ומהתגובות שהוא...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שילי ורדימוןשילי ורדימון9/4/2012

כתיבה נפלאה. תודה על פוסט שמייד העלה זכרונות חושיים ורגשיים מהעבודה במחלקה, בדיוק וברגישות רבים. כמה חשובים הקולות האלה שמרגיש לפעמים שאף אחד לא שומע.

רועי סמנהרועי סמנה9/4/2012

עוד פוסט משובח.... תודה על תיאור המצב המדויק ומעורר המחשבה.

ליאור גרנותליאור גרנות7/4/2012

מרתק. האופן בו אתה מצליח להשמיע כל אחד מן הקולות מתוך המקום הכואב (וחסר האונים) שלו. ואיך האבן מתגלגלת מדדי אל האב אל המטפלת וגם מתגלגלת הלוך ושוב במעלה ההר; אבל הלא אין אפשרות אחרת מלבד להיאבק אל הפסגה.

ליאורה אבנוןליאורה אבנון7/4/2012

תודה [ל"ת].

מיכל פרקלמיכל פרקל7/4/2012

וואאא. מקסים! תיאור כל כך אותנטי ונוגע בול בבטן.
מקנאה בך שהסיפורים זורמים החוצה, שנים שאצלי הם בתוכי מחכים להזדמנות...