לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
'השיח העכשווי של הגבולות הברורים'...?

'השיח העכשווי של הגבולות הברורים'...?

עמית פכלר | 23/1/2022 | הרשמו כמנויים

הדברים שלהלן נכתבו כתגובה לרשימתו החיונית והאמיצה של ד"ר אילן טבק-אבירם: ה-METOO של המטפלות והמטפלים, ומומלץ לקרוא אותה כאן:

https://www.hebpsy.net/....asp?id=5703

להלן מחשבותי בעקבות דבריו של אבירם, מנוסחות בגוף שני:

1. אתה כותב כי אין בכוונתך "לבקר את תהליך ההדרכה שליווה את הטיפול ההוא בהקשר של ההערות המיניות" שספגת מן המטופל. למעשה אתה מותח ביקורת מוצדקת ביותר על הדרכה כזאת, ובכך עושה בעיני שירות חשוב למדריכים בפסיכותרפיה, למודרכיהם ולמטופליהם. האם המדריך/ה היה מפרגן למודרך אילו, בתהליך מקביל, המודרך היה פוגע במדריכו באותו אופן, נניח, מכנה אותו "סוכריה"? אם כן, אנחנו בבעיה. ואנחנו אכן בבעיה. נחמד מאוד שכולנו מדקלמים מתוך שינה את משנתו של ויניקוט בדבר חשיבות שרידתו של המטפל נוכח התקפות המטופל - בעיני, ללא ספק מן התרומות הגדולות ביותר של הפסיכואנליזה להבנת טיפול ויחסים בכלל - אבל לא הכל הולך.

מייקל אייגן (2001/2014: קשרים חבולים, סדרת פגישות בהוצאת כרמל, תרגום אודי הררי, פרק 5, עמ' 129-147) מספר בגאווה כיצד הנחה מודרכת להמשיך להרגיש מחוללת כשהמטופלת נהגה לצלם אותה בסוף כל פגישה. חס וחלילה שלא להציב אולטימטום למטופלת שעלולה לעזוב את הטיפול לאלתר. ואם היה מדובר במטופל גבר, והוא לא היה שולף מצלמה אלא את אבר מינו, או אם המטופלת היתה נוגעת בחזה של האנליטיקאית בסוף כל פגישה - גם אז אייגן היה ממליץ להתמקד ברגשות האנליטיקאית במקום לעצור את ההתעללות בו-במקום? כשהעליתי שאלה זאת בפורום שכלל מדריכות בכירות, נתקלתי בתגובה שהותירה אותי פעור-פה: 'זה לא אותו דבר! אתה לוקח את זה למקום המיני! אולי אתה לא היית עומד בכך, אבל המודרכת של אייגן יכלה להכיל את זה וזה מה שהמטופלת היתה זקוקה לו באותו שלב'. האמנם אני לוקח את זה למקום המיני? האם אמירתה של המודרכת לאייגן כי היא מרגישה מחוללת משאירה מקום לספק? אמירות כגון אלה שציטטתי מעידות על עמוד שדרה מקצועי עקום ואחראיות לגידול דורות נוספים של מודרכים אובדי-דרך - ולפרקטיקות של תת-החזקה של מטופלים, אשר לא יזכו לעזרה בניסיונותיהם להיחלץ מדפוסי יחסים חולניים. הגיע הזמן להתעמת, כמו ב-CBT, עם האמונה השגויה לפיה הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות - למטפלת או למדריכה שלה! - הוא שהמטופל יעזוב; זה כמו לומר שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאישה מוכה הוא שבעלה המתעלל יעזוב. לא ולא: הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות הוא הנצחת יחסים חולניים באיצטלא של 'צורך המטופל'.


- פרסומת -

2. מארשה לינהאן, מייסדת הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי להפרעות אישיות גבוליות, כותבת כמוטו לספרה מ-2014, "מדריך למיומנויות DBT", כי "אני מזכירה [לתלמידים שלי] כי אם ברצונם לדאוג לעצמם על חשבונם של מטופליהם, הם במקצוע הלא-נכון". האמנם הם אלה שבמקצוע הלא-נכון? גם במצב חירום בטיסה יש לוודא שההורה נושם לפני שיחבר מסכת חמצן לילדו, אחרת לא יישאר מי שידאג לילד. מרוב היקסמות מעמדתם הקורבנית של מטופליה ושאיפה להקרבה עצמית על מזבח הטיפול, מחמיצה לינהאן את העיקר הנפשי: המטופל, גם ובעיקר כזה שסובל מטראומה מורכבת מלווה באובדנות, פונה כדי ללמוד ולתרגל את האפשרות להיות אדם טוב יותר לעצמו ולאחרים. ודוק: לעצמו ולאחרים, לא לעצמו או לאחרים, כי אין דבר כזה בחיי הנפש האמיתיים. לכן, פגיעה מצד המטופל במטפל היא גם פגיעה של המטופל בעצמו. נכון, בטיפול ישתחזרו בהכרח גם יחסים פוגעניים, והמטפל צפוי למצוא את עצמו בעמדת הקורבן מול תוקפנות המטופל (ראו בהקשר זה את הפרק המעולה של מסלר דייוויס ופרולי: Eight transference-countertransference positions, בתוך: Treating Adult Survivors of Childhood Sexual Abuse, 1994: Analytic Press). אבל חייב להיות גבול גם למימוש של הדינמיקה הזאת, אחרת המטופל מקבל מודלינג שינציח את אינטראקציות האביוז שלו - אינטראקציות שהביאו אותו לפנות לטיפול מלכתחילה.

אתה מצטט את הרבסט, אשר כותבת, לאחר שהותקפה מינית על ידי מטופל: "נכפה עלי לנטוש את עמדתי כמטפלת ובאופן זמני לשים בראש סדר העדיפויות שלי את עצמי ואת צרכי על פני צרכי המטופל"; זה טקסט שמושפע מרוח לינהאן, אייגן ואחרים, רוח אשר כאז כן עתה סובלת ממשאלות מזוכיסטיות מצד המטפל (ראו: ראקר, "הטכניקה הפסיכואנליטית והמזוכיזם הלא מודע של האנליטיקאי", בתוך: העברה והעברה-נגדית, פרק 7, 2010, תולעת ספרים: 196-202) ומהעדר הסכמה על גבולות ברורים בטיפול. הרבסט צדקה בצעד שנקטה אך טועה בהמשגת ה"דילמה": אין דילמה. אין כאן שום נטישת עמדתה כמטפלת. מבחינה אתית וטיפולית, הצורך העמוק של המטופל אינו עומד בסתירה לצורך העמוק של המטפלת: כבוד הדדי לגבולות הנפשיים והפיזיים, גבולות שבתוכם יימצא חופש להתפתח, ליצור, לאהוב, ולשאת את היותם של הגבולות בלתי-נסבלים לעתים. מתפקידם של מדריכיה של הרבסט היה להבהיר זאת - ולהדגים זאת באופן שבו הם מובילים את סיטואציית ההדרכה. תירוצים, רציונליזציות, ג'ינגלים שחורזים יחד 'ויניקוט', 'רגרסיה לתלות', 'אייגן', 'לינהאן' וכיוצא באלו, לא יועילו למטופל, לא יועילו למטפלת. לא יועילו גם למדריכה.

3. אתה כותב "התקופה היתה אחרת והשיח העכשווי של הגבולות הברורים יותר היה אז פחות מוכר". הלוואי. השיח העכשווי, בחוגים רבים, מעודד טשטוש גבולות מוחלט; לאחרונה כתב לי פסיכולוג בכיר שהערכתי מאד, כי יחסי מין בטיפול אינם דומים כלל לאונס, ולראייה - יש יחסים כאלה המסתיימים בנישואין, ולכן - וזה כבר הניסוח שלי בפרפראזה על דבריו - מי אנחנו שנתערב בכוונותיו של קופידון. התחום שלנו פרוץ. הקריאה לגבולות ברורים נתקלת באותן התנגדויות המאפיינות חברה במשבר. מה שנתפס כטוב, לגיטימי ובריא במלחמה במגפה נשימתית או בהתחממות הגלובלית, נתפס כמנוכר, מאשים-קורבנות ורע כשמדובר במלחמה במגפה הנפשית של העדר גבולות ברורים בין אדם לחברו, בין מטופל למטופלו. מהפכת מי-טו היא אחד הצעדים החשובים בתולדות האנושות בדרך לתיקון המעוות ביחסים בין בני אדם; כמה מאות יחלפו עד שיישמו אותה גם בתחום הפסיכותרפיה?

4. לסיום: הנטייה להקריב את עצמנו לטובת הטיפול היא חלק ממשאלתנו להושיע, ובלעדיה לא נקום בבוקר לעבודה. מי יעזור לנו לווסת את הנטייה הזאת? מי ישמור על המטפלים? ברוח קריאתך לקולות נוספים ומרחב חדש לשיחה בנושא, אציע למדריכים ולמטפלים שמתבלבלים בין עמדה טיפולית לקריסה קורבנית: אם זר קוצים כואב זה מה שאת אוהבת, תשקלי מחדש של מי באמת הצורך.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: אתיקה, הדרכה בפסיכותרפיה, ביקורת, העברה והעברה נגדית, סטינג וגבולות
יונתן בר-לב
יונתן בר-לב
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
גיא קליגמן
גיא קליגמן
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
נירית כהן
נירית כהן
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
בן מסיקה
בן מסיקה
פסיכולוג
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
זמירה כהן
זמירה כהן
פסיכולוגית
מטפלת זוגית ומשפחתית
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
פרופ' ארנון לוי
פרופ' ארנון לוי
פסיכולוג
מורשה לעסוק בהיפנוזה
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של עמית פכלר

כתבה קצרה ב'מעריב' סיפרה את הסיפור הבא: באמצע חגיגת בת-מצווה שהתקיימה באולם אירועים, עלתה לבמה אחותה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

איתן טמיראיתן טמיר31/1/2022

עמית, אני שולח לך תגובה מפורטת על תגובתך כהודעה אישית [ל"ת].

עמית פכלרעמית פכלר31/1/2022

מארשה. שלום איתן,
אני הופך והופך במילים הפותחות את ספרה של לינהאן אשר מתוכן ציטטתי ומחפש היכן 'ברח לי ההקשר' ו/או איפה החמצתי את דרכה 'הצינית והישירה' (אגב, ציניות משמשת להעברת מסר בדרך לא ישירה) או לאיזו 'תועלת ריגושית מדי' היא מכוונת בטיפול במטופלים בעלי סיכון גבוה לאובדנות, או איפה היא מצביעה לדיון בחשיפה העצמית של הופמן. לו אני מטפל השואף להעמיק את בקיאותו ברזי ה-DBT, המילים הפותחות את ספרה זה של לינהאן אינן מלמדות אותי דבר מן הדברים שציינת. לעומת זאת, לינהאן מעמידה את תלמידיה בפני ברירה, או שתדאגו לעצמכם או שתדאגו למטופליכם. היא מציירת תמונה של ניגוד אינטרסים, בעוד שהאינטרס הוא משותף - לא ניתן, באמת, לדאוג לעצמי מבלי לדאוג לזולתי, ולהפך. אני בור למדי בתורתה של לינהאן וממילא חסרים לי הקשרים רלוונטיים של יסודות שונים בהגותה הקלינית (כן גיליתי פרט שמצאתי כרלוונטי: לינהאן מעריצה את אגאתה הקדושה מסיציליה, דוגמה ומופת למושג 'קדושה מעונה'); אבל כרטיס הביקור של הספר המדובר לא שופך עבורי אור נוסף עליהם.
בכל מקרה, אני מעתיק בזאת את הטקסט האנגלי במלואו, ישפטו הקוראים:
'When I teach graduate students - who work with complex, difficult-to-treat individuals at high risk for suicide - I always remind them that they can choose whether to look out for themselves or to look out for their clients, but they cannot do both. If they want to look out for themselves at a possible cost to their clients, I remind them that they are in the wrong proffession'.

איתן טמיראיתן טמיר31/1/2022

לינהאן. הי עמית היקר,
מדבר אלי מה שכתבת ותודה.
רק נראה לי שלא קלעת לכוונתה של מארשה ואם כן קלטת אז ברח לך מהקשר, כי היא לגמרי בקו אחד אתך. בדרכה הצינית והישירה היא שולחת באמירה הזו חץ ביקורת כלפי מטפלים ומדריכים מתעתעים שמפיקים תועלת ״ריגושית מדי״ מהקשר המקצועי עם לקוחותיהם ומזכירה שהמטופל במרכז. ספציפית היא התכוונה פה להבנה השגויה של מטפלים את דיון החשיפה העצמית של הופמן.