לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
צעריים בגן עדן: חופן של ביון ופלח מפרי העץ האסור

צעריים בגן עדן: חופן של ביון ופלח מפרי העץ האסור

עמית פכלר | 19/9/2021 | הרשמו כמנויים

"- מה יש? מה קרה, חזרזיר?
- - לא כלום – אמר חזרזיר – לא כלום, כל זמן ששלושתנו אומרים "א-הא!", כל זמן ששלושתנו אומרים "א-הא!" – אמר חזרזיר – אינני דואג – אמר. אך לא הייתי רוצה לומר "א-הא!" לבדי, מפני שקולי אינו צלול ביותר. "
א"א מילן / פו הדב

נתחיל מבראשית: אלהים שותל את עץ החיים ואת עץ הדעת בתוך גן עדן ואוסר על אדם לאכול מפִּריָם, אחרת מות יומת. מייד אחר כך הוא בורא את החיות ואת העופות ואת האשה. בנוסח אפרים סידון (2003): "ומכל שיח תאכלו, מכל צמח ופרי, / ורק בשני עצים אסור לכם לגעת, / לא בעץ החיים!!! / ולא בעץ הדעת!!! / כי אכילה מפירותיהם תהיה טעות, / ומי שיטעם מהם ימות" (עמ' 14). הנחש – "ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלהים" (ב ג) – פותח בדיאלוג עם האשה ומשכנע אותה שאלהים משקר בנוגע לתוצאות האכילה מעץ הדעת כי הוא פוחד מתחרות. "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה-הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם-לאישהּ עמהּ ויאכל" (ג ו) וגו'. שלוש תהיות:
1. אם אלהים לא רוצה שיאכלו מפירות שני העצים, מדוע שתל אותם במרכז ("בתוך") הגן? ג'קי לוי הציע פעם תשובה לכך כשהשווה זאת להורה שאוסר על ילדיו לגעת בשוקולד שעל השולחן בסלון, אבל מבסוט לגלות שבנו השובב תחמן אותו וטעם מהשוקולד. מתגובתו הלא מחויכת של אלהים, נראה שהמדרש הזה אינו מחזיק מים ושהאל מבטא אמביוולנטיות: הוא רוצה ולא רוצה שאדם וחוה יהיו שותפים לידיעה. רעיון זה מקבל תמיכה בציון העובדה כי הנחש "ערום מכל חיית השדה אשר עשה ה' אלהים", ללמדנו כי האל ברא את הנחש ממזרי במיוחד, במידה הנכונה לו, לאלהים.
2. אם העץ מקנה ידע על ההבדל בין טוב לרע, מה משמעות הביטוי "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" עוד בטרם אכלה ממנו? ישעיהו לייבוביץ' מציע – בעצם, לייבוביץ' לא 'מציע', הוא קובע! – שאדם וחוה לא קנו לעצמם חוכמה באכילה מפרי העץ, אלא וִיתרו על האפשרות לתבונה טהורה ברגע שהתחילו לחלק ציונים כגון 'טוב', 'תאווה לעיניים', נחמד'. אקט זה, גורס לייבוביץ', הפך אותם לאגוצנטרים שמודדים את העולם דרך הפריזמה של 'מה טוב עבורי' וסימא את עיניהם להבנת אמת ושקר אבסולוטיים. נוכל לתהות, אם כך, מה ההבדל ביניהם לבין הנאמר אודות היום השלישי לבריאה, "וירא אלהים כי-טוב?" המקף המחבר? העובדה שהאגוצנטריות מותרת רק לאל ולא אדם? קלוש.
3. נראה כיצד מפרש אפרים סידון את אקט האכילה: "הביטה על עץ הדעת חוה, / וחשבה: / 'הוא כל כך יפה הפרי, עדין ונחמד, / אז מה כבר יקרה, אם אטעם לי אחד.' / והיא קטפה, / ליטפה, / ביס נתנה, / נהנתה / והזמינה לטעום גם / את אדם". האמנם "נהנתה"? במקור – "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם-לאישהּ עמהּ ויאכל" – אין רמז לעקרון העונג. אז אולי קרה לה משהו אחר?
בקריאה מיקרוסקופית של הציטוט האחרון, נגלה את סדר הפעולות הבא: חוה קוטפת←אוכלת←נותנת לאדם←אדם אוכל. כעת, אם נדחה את פרשנותו של לייבוביץ' לעיל ונאמץ את הרעיון לפיו היא דווקא רכשה חכמה שלא היתה לה קודם, נוכל אולי ללמוד כמה דברים מתכונותיו הארכיטיפיות של הסיפור. ראשית, האשה מקדימה את הגבר בצעד; גבר תמיד יפגר אחרי האשה בהבנתו את המציאות, הפנימית (המסומלת בפלח הפרי העושה את דרכו מחלל הפה לבית הבליעה למערכת העיכול) והחיצונית. שנית, הידע האנושי הבסיסי ביותר קשור לנתינה ולשיתוף. שלישית, איזו התגלית שגילתה האשה מאכילת הפרי, הניעה אותה לחוש למהר ולשתף בה את אדם. איזו תגלית? התשובה על כך יכולה להיות רלוונטית לפסיכותרפיה דינמית בתשפ"ב.
בניגוד לדעתו של אפרים סידון כי חוה נהנתה מאכילת פרי עץ הדעת, אני מציע כי היה משהו בביס הראשון שהיה עז כל כך, overwhelming, שחוה נזקקה לשותף לשאת עמהּ בעול. מלכתחילה, הצורך בפרי התעורר כי החיים בגן עדן של שוטים חסרים דבר-מה בסיסי. חוה לטשה עיניה אל העץ משום שהבחינה שבפירותיו גלום 'משהו נוסף' לנשמה. אין זה מקרה שהשורש ש.ב.ר. קשור לסיפוק צרכי הזנה: יעקב ירד למצרים לשבור שבר, המשביר לצרכן יצא במבצע לחג ורשתות השיווק גוזרות קופון על מי שמשלם בשובר. האם חוותה חוה משבר שהביא אותה לטעום מן העץ האסור? האם חוותה ריקנות שביקשה למלא? האם האכילה מעץ הדעת היא ראשית האכילה הרגשית? חוה חיפשה תובנה ומצאה אותה, אבל יתכן שהתובנה כרוכה בכאב נפשי כה עמוק, שאישיות אחת – אשה, גבר וכל הקשת – תתקשה להתמודד עמו לבדה; היא זקוקה לשותף.
וילפרד ביון (למשל: 1992) ראה בסיפור גן עדן אחד המיתוסים המלמדים על האמביוולנטיות סביב סקרנות: אלהים, כאובייקט חוסם-ידיעה, מקנא בזוג שאינו כולל אותו, מעניש אותו באשמה מינית ומגרש אותו (משהו כגון, get a room, אבל מחוץ לגן שלי!). נוסף לכך, אקט האכילה מעץ הדעת יכול להתכתב עם דיונו של ביון (1963) בשלושת הממדים שהצמיד ליסודות הפסיכואנליזה: חושים, מיתוס ולהט. החושים באים לידי ביטוי ב"תאווה לעיניים" ובחוש הטעם המעורב באכילה; המיתוס הוא הסיפור עצמו, כמו אדיפוס למשל, שאנו ממשיכים להגות בו כעבור אלפי שנים ממועד כתיבתו; והלהט? זהו תרגומו של משה ברגשטיין למילה passion, להט, השתוקקות, התאוות, מילה המציינת 'פַּסְיוֹן' במובן של סבל וייסורים ('מתיאוס פסיון') ואשר אחת מנגזרותיה היא 'פציינט', מטופל. מה מייחד את הלהט הזה, את הסבל הזה? ביון (שם: עמ' 13) אומר כי בעוד שמידע חושי אינו זקוק ליותר מאדם אחד כדי להבחין בקיומו, הרי שהפסיון הוא עדות לכך ששתי נפשות לפחות מחוברות ביניהן. אוגדן (2016) מחרה-מחזיק אחריו: "יש צורך בשני אנשים כדי לחשוב, כלומר נדרשת יצירה של צורת חשיבה לא-מודעת, המורכבת מן החשיבה והרגשות המשותפים לשני אנשים, כדי לאפשר לחשוב באופן שאיש מהם לא יכול לחשוב/להרגיש לבדו" (עמ' 197). בשביל רגעי 'אהא', כמו שאומר חזרזיר, דרוש יותר מאדם אחד. לכן חמלה היא 'סבל-בשניים': קום-פסיון, compassion.
מים רבים זרמו בפישון מאז נכתב סיפור עץ הדעת; אם כוחו של הסיפור יפה לדינמיקה בפסיכותרפיה, אזי מי בתפקיד מי? נניח כרגע לאלהים ולנחש (אף שאלהים בהחלט עשוי לייצג את האומניפוטנטיות ואת האמביוולנטיות בנוגע לידיעת האמת, והנחש, כסמל הרפואה, עשוי לייצג את דמות הפסיכולוג המזמין את מטופליו להכיר את עצמם) ונתמקד באדם וחוה: האם חוה היא המטופל, הנותן למטפל לטעום פלח מחווייתו? שמא חוה היא המטפל, החולק עם המטופל את חוכמתו? גם וגם, כנראה. כמו שכתבו פרנצי, ביון וקוהוט, עמוק-עמוק המטופל הוא המדריך הטוב ביותר של המטפל: חוה, כמו מי שפונה לטיפול, פונה כדי 'לחשוב ביחד', לעבד עם איש-מקצוע את מה שקשה לה לשאת לבדה. וכמו מטפל אמיתי, חוה חולקת מתובנותיה לגבי עצמה והעולם עם המטופל: כל פירוש באומר ובמעשה הוא בפועל הצעה כזאת של ידיעה. ודוק: איני מתכוון להצעת ידיעה בצורת חשיפה ישירה מצד המטפל בחוויותיו; בקונטקסט טיפולי ולא במסגרת אינטימיות אחרת, אקט כזה – אופנתי ומפתה ככל שיהא – גוזל מן המטופל את ההזדמנות לטעום מן הפרי בעצמו. אבל נשוב לפרשנות של סידון שהציע כי חוה נהנתה; האמנם?
מאמרו הקלאסי של רועי סמנה (2010) "שלא נדע" (שזכיתי ללוות את הוצאתו לאור) ממחיש את הפחד שלנו מפני אי-ידיעה. אבל אולי לא פחות מכך, אנו פוחדים מפני ידיעה. איזו ידיעה? עונשים מגוונים משית האל על החוטאים, והראשון שבהם הוא חסימת הגישה לעץ החיים. חסימה כזאת גורמת למודעות עמוקה לסופיות. הגילוי כי הם עירומים, השקול להבנת סודות הלידה, החיים והמוות, הפך את חוה ואדם לאקזיסטנציאליסטים הראשונים: כל רגשותינו וכל מחשבותינו וכל מעשינו שואבים את משמעותם מהעובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו לאן ללכת. העובדה הזאת שולחת לנו ד"שים אפלים בצורת אובדנים, נטישות, פגיעות וצער לאורך חיינו, והללו מצטברים לחוויה של טו מאץ' אינפורמיישן. לכן פונים לטיפול, וגם אז לעתים נוקטים אדם וחוה, המטופל והמטפלת, בתמרונים שונים (נושא לרשימה נפרדת) שנועדו לחמוק מפני הידיעה הכואבת. כשמגלים נכונות להשתתף בידיעה הזאת, המאמץ משתלם: בשניים, קל יותר לשאת כאב, לסבול ביחד ולהפיק מזה את המיטב. אלהים לא מקנא רק במיניות האנושית; הוא מקנא בכך שלחוה יש פרטנר שהיא מזמינה להשתתף עמה בחוכמתה, במקום שתחסום את גישתו אליה. במובן זה, שיתופו של אדם בפרי עץ הדעת וההימצאות בטיפול הם הזמנה לְמה שכינה אברהם חלפי "ארוחת צעריים".
גן עדן זה לאלהים ולכרובים: בנות חוה ובני אדם אמיתיים חיים בעולם מציאותי, אינטימי יותר, שבו האקט המיני – "הוֹפָּה נִינָה נַיינַיי" בלשון עינב גלילי ומיכל ניב ז"ל (בתוכניתן 'היפות והאמיצות'), או "חוּאָאוּ שוּאָאוּ מעשים טובים" בלשון בוקי נאה (בסיורים בהנחייתו) – הוא אקט רוחני לא פחות מאשר גופני. עולם מציאותי שיש בו הבחנה בין אומניפוטנטיות אלהית (כמו של תאנוס מהנוקמים, המתהלך בתחילת "סופמשחק" כאל בודד בגנו) לבין תעצומות-נפש וחולשות אנושיות; עולם עם אפשרות לידיעה עצמית ולידיעה הדדית (בביוניאנית זה משהו כמו: 'והאדם K את חוה אשתו'), עולם שבו יש מקום לכאב אמיתי ולשמחה אמיתית.
שנה טובה, חג שמח וככל שהדבר בידיכם – תִּכְתבו ותַחְתמו את עצמכם בספר החיים.
נ.ב.
פסיכולוגיה עברית: it's good to be back.


מקורות:
אוגדן, ת"ה. (2016). להשיב חיים שלא נחיו. תל אביב: עם עובד, 2020.
ברגשטיין, מ. (2017). מבוא למהדורה העברית: בתוך סזורה תיאורטית. בתוך: ביון בלוס אנג'לס. ירושלים: כרמל.
לייבוביץ, י. (2000). שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע. ירושלים: כתר.
סידון, א. (2003). התנ"ך בחרוזים: בראשית. תל אביב: עם עובד.
סמנה, ר. (2010). שלא נדע! על התשוקה לדעת ועל הקושי לשאת את חווית אי-הידיעה. אתר פסיכולוגיה עברית, https://www.hebpsy...=2502, נדלה בתאריך 15.9.2021.
Bion, W. R. (1963). Elements of Psychoanalysis. London: Karnac.
Bion, W.R. (1992). Cogitations. London: Karnac.

עוד בבלוג של עמית פכלר

יום א: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, בדקתי כמה כניסות היו מאז הלילה. עליה של 2 כניסות. אם לא כוללים את הכניסה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.