בין הקרבה לקורבנות - חשבון נפש / מיה הוד רן
מיה הוד רן | 1/10/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
רוצים לראות את ההנצחה לילדים שמתו במגרש הכדורגל מטיל לפני שנה? שאלתי את המשפחה. אנחנו מטיילים בצפון, מתארחים במג'דל שאמס. אמא עזבי, אנחנו בטיול, הם אומרים.
בערב אנחנו מסכמים את היום בסבב של מה היה טוב ומה פחות. כשמגיע תורי אני אומרת שהתבאסתי שהם לא רצו לנסוע למגרש. חלק מהגדרת הסבב היא שאומרים מה שרוצים, ללא תגובות. אנחנו הולכים לישון.
למחרת בדרך למעיין בסביבה, הם שואלים למה היה לי חשוב ללכת. אמרתי להם שזוהי שותפות עם האבל של בעלי ברית, רציתי לחלוק להם כבוד. אבל זה מוריד לטיול שלנו, הם עונים. אני מבינה אותם ובכל זאת מציעה – נראה לי אפשרי להקריב חלק מהזמן שלנו ואז לחזור לטיול.
בארוחה אחרי, אנחנו מדסקסים על המילה "להקריב". הבת שלי החלה לצעוד בעולם הטבעונות. אני אומרת לה שהיא בוחרת להקריב את ההנאה ממאכלים מסוימים, בשל עקרון מצפוני. מהו קורבן – משהו שחשוב לי ואני מוסרת, מקריבה, כדי לקבל משהו אחר. כל דבר? הם שואלים. לדעתי כן, אני מהרהרת. מה מקריבים כשעושים... ספורט למשל? הבן שלי שואל. מקריבים זמן, אני אומרת. אבל אם נהנים זה לא נחשב, הם אומרים ואני נאנחת.
*
כבר מראשית האנושות, בני אדם האמינו שהם צריכים להקריב משהו יקר כדי לזכות במשהו יקר יותר. לעיתים – את היקר להם מכול. כך נולדו קורבנות האדם בתרבויות רבות בעולם העתיק, הן היו חלק מטקסים דתיים שנועדו לרצות את האלים, להבטיח גשמים, ניצחון במלחמות, פוריות היבול, או חסד של האלים מול זעם צפוי. במקרים רבים שימשו לכך שבויים ועבדים, אך לעתים היו אלה לוחמים ובכורים, אנשים בעל ערך גבוה, מתוך אמונה שעצמת הקורבן תקנה ברכה רבה יותר.
ביהדות המקראית והראשונית, עבודת האל התבצעה גם דרך הקרבת קורבנות בעלי חיים, דגן ויין, תחילה במשכן במדבר ואחר כך בבית המקדש בירושלים. הקורבנות היוו מרכז החיים הדתיים והלאומיים ומי שבצעו אותם בפועל היו הכוהנים, במטרה ליצור מערכת של ניקוי, תיקון וקשר.
עם חורבן בית המקדש השני, נפסקו הקורבנות הפיזיים ובמקומה עלתה התפילה כתנועה תודעתית שמעמיקה את הרוח על חשבון החומר "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד). הושע קורא לשוב לאדוני ומדגיש את החשיבות של רצון טוב, כוונה ותפילה. זהו מעבר חשוב בתולדות הרוח: מהגוף והדם - לביטוי במילים, מהחוץ לפנים. ככל שהתודעה מתפתחת, הפולחן נהיה יותר סימבולי.
*
איך נכנס הסבל לעניין? ברגע שיש התניה שהקרבה אמורה להיות כרוכה בסבל – הכל משתבש. כשהבן שלי עושה ספורט הוא מקריב זמן בשביל להנות ממה שהוא אוהב לעשות וטוב בו. הוא בוחר להתאמץ, לא לסבול, והתכלית שלו מתמלאת. כאשר אנחנו רבים בטיול על איזו מוסיקה נשמע ברכב בזמן הנסיעה, כדי להקשיב יחד ולא כל אחד באוזניותיו, אנחנו מקריבים את הרצון לשמוע רק מה שבא לנו, כדי להיות יחד. במילים אחרות – אנחנו מעלים את הרצון הפרטי לעולה, על מנת לזכות בשייכות משפחתית. אם אני מרגישה תסכול בגלל שאני לא שומעת רק את השירים שאני בחרתי, לא הבנתי את הגדולה של להיות חלק.
ביחסים הוריים, זוגיים, חבריים, קהילתיים – אנו מקריבים באופן קבוע זמן, אנרגיה, רצונות. אם מדובר בבחירה שנעשית מתוך אהבה ולא מתוך צורך לרַצות, ההקרבה אמורה להזין ולא לרוקן. כשתכננו את הטיול היה משא ומתן על איפה ישנים, לאחר דיונים והצבעות החלטנו על שני ימי קמפינג ושני ימי צימר. כל אחד ויתר קצת בשביל האחר, התפשר בשביל השלם שגדול מסך חלקיו.
הסבל הוא באג. נתינה שעוברת דרך סבל הופכת לקורבנות. בניגוד להקרבה שהיא פעולה מודעת שנעשית מתוך בחירה, קורבנות היא מצב שבו אדם מרגיש שמשהו נלקח או נשלל ממנו, כי הוא לא חש שהיתה לו בחירה. כשהסבל מבעבע, ההקרבה הופכת להאשמה או לזעם.
קורבנות דומה לשלב האבולוציוני הקודם – הקרבה שנובעת מפחד, משאיפה לרַצות. במקרה של תרבויות קדומות – את האלים ובזמננו אנו - חברים, בני משפחה ואנשים מהעבודה.
השמים מקריבים את הגשם למען האדמה, אֵם מקריבה על מנת לגדל תינוק, כשאני מבקשת סליחה אני מקריבה את הצדק שלי לטובת שלום. זהו סחר החליפין של העולם. הקרב על הבחירה, על הרצון, שוקט כאשר יש קרבה שלי אל עצמי, לבחירה ולהחלטות שלי, זוהי התבגרות.
*
עמדנו על המגרש, מביטים בתמונות הילדים, בזרי הפרחים, במילות הנחמה מטקס השנה. ילדי מג'דל שאמס, פצועי המלחמה בגוף ובנפש, המשפחות השכולות, החטופים, המתאבדים שאינם יכולים לשאת את סבלם, החורבן בעזה והחרדה שמכרסמת בלב כולם,
הם הקורבן שמגישה החברה שלנו על מזבח תפיסות שאינן מסוגלות לדמיין, עדין, מציאות אחרת. העולם הישן – זה של חומות, של חרבות, של עין תחת עין – עוד שולט בלבבות, ואנחנו מקבלים את דמו כקורבן הכרחי. לא מרוע, אלא מפני שפחד, הרגל וכאב ישן מנהלים את בחירותינו.
אולי סמוך ליום הכיפורים, כאשר ברור לנו שיש להקריב נוחות ותשוקות לטובת טהרה ותפילה, אפשר לעצור ולבדוק – האם זו הדרך היחידה.
"לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי — אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" (מיכה ד, ו).
אפילו אלוהים אמר.
