נקודת ההתכה / אסתי הלפרין־מימון
נעמה גולדמן | 16/7/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
נקודת ההתכה מאת אסתי הלפרין־מימון בהוצאת 'התחנה - בית הוצאה לאור', 2025, 183 עמודים.
מי רוצה לחיות לנצח?
קריאה בספרה החדש של הפסיכולוגית אסתי הלפרין מימון "נקודת ההתכה" דרך ספרם של ארווין ד' יאלום ומרלין יאלום "עניין של מוות וחיים"
ספרה השלישי של אסתי הלפרין מימון, פסיכולוגית קלינית וסופרת, כתוב בגוף ראשון רבים, אנחנו, המספר את סיפורם של זוג. סיפורם של אותו הזוג, ככל הנראה גבר ואשה נשואים, הוא במידת מה מסעם בחתירה להגשמה עצמית ונסיקתם תוך התפוררות הרבדים השונים של אותה פסגה אליה שאפו. הספר מציב ראי מבדר אך עם זאת מטריד ביחס לחיים הבורגניים בישראל התל אביבית, של זוג חילוני ליברלי משכיל ומצליח, ומעורר תהיה ביחס למהות ההישג הנפשי העומד בבסיס הצלחותיהם והתפתחותם כאינדיבידואלים וכזוג. הספר מהווה ביקורת חברתית נוקבת ביחס לערכים המעצבים את החוויה הפנימית של המעמד הבינוני-גבוה בישראל של ימינו. בהיותו כתוב בקול מאוחד שהינו מעין זרם תודעה זוגי, מציגה הכותבת את הניסיון הכמעט בלתי אפשרי של התודעה להשתחרר מן הכבלים הנרקיסיסטים החולשים על כולנו.
הקריאה בספר הדהדה לי זוג אחר, מציאותי יותר ומוכר יותר בעולם הטיפול מאותו זוג פיקטיבי אודותיו נכתב הספר, הלא הוא הזוג יאלום. ארווין יאלום, המוכר היטב בעולם הפסיכולוגיה הן בתחום הטיפול הקבוצתי והן בתחום הטיפול האקזיצנסציליסטי, כתב יומן זוגי עם אשתו, מרלין יאלום, חוקרת ספרות וסופרת בעצמה, העוסק באחת התמות המרכזיות ב"נקודת ההתכה", בחינת החיים ומשמעותם אל מול סופם המתקרב והתפוררותם.
"יש לי בראש את הספר שאנחנו צריכים לכתוב יחד. אני רוצה לתעד את הימים והחודשים הקשים שלפנינו. אולי הניסיונות והמבחנים שלנו יועילו לבני זוג אחרים, שאחד מהם מתמודד עם מחלה קשה". כך מצוטט ארוין יאלום את מרלין, אשתו, בפתיחה לספר המשותף שנכתב כיומן זוגי על ידי שניהם בטרם פטירתה: "ענין של מוות וחיים". הספר, כתוב בידי שניהם לסירוגין, ובו כל אחד מהם מתעד את חווייתו בידיעה שאלה ימיה האחרונים של מרלין ושאף ארווין מתקרב לסוף חייו. הספר נכתב לכאורה כאמצעי לעזרה לאחרים המתמודדים עם סוף החיים. למה לכאורה? מפני שקריאת הספר מציגה לנגד עיניי הקורא אנשים שפרדתם מן החיים דומה עד מאוד לרשימת מלאי שהכין האגו המשותף שלהם. כבר בפתיחה הם מונים הישגים אקדמיים שונים, סטטוסים, ובהמשך ניכר כי החפצים שאספו והידידים בעלי השם שרכשו, מהווים כולם יחדיו עוגן משמעותי ועיקש דרכו הם נאחזים בזהותם המאוימת ובמה שהם מכנים "החיים". כמה הצלחות היו לנו, בטיפול, באקדמיה, בספרות הפופולרית, כמה אוספים, לכמה יוקרה והערכה זכינו, כמה חפצים יקרי ערך רכשנו, באילו מקומות יוצאי דופן ביופיים ובעושרם זכינו לבקר ולשהות, ובכן, נגסנו את הביס העצום שלנו בחיים. כך נאמר בין השורות ואולי כמעט אף בתוכן של הספר. הזוג יאלום ניצב כדמות ראשית בספר זה, נרקיסיסטית ביותר, מפלצת תהילה דו ראשית, המתהדרת באיכויותיה האנושיות המצדיקות במובלע את הצורך לגולל את סיפורה. הפרידה מהחיים כואבת להם עד מאוד שכן, חייהם היו ועודם טובים מאוד, וחשוב לשניהם שנדע, אלו היו חיים טובים יותר מאשר אלו שחיו אחרים, וככל הנראה, חיים טובים בהרבה מאלו שחייתם אתם, הקוראים. בגב הספר נכתב: "בני הזוג יאלום בורכו ביתרונות רבים- משפחה אוהבת, בית בצילו של עץ אלון אדיר, מעגל רחב של חברים, המוני קוראים ברחבי העולם ונישואים ארוכים ומלאי סיפוק." נדמה שבאקט אחרון זה, בטרם הם יורדים מן הבמה ויעלה המסך על ההצגה, הם מתעקשים, אנחנו המנצחים.
מקובל להניח שהמודעות למוות והקרבה אליו מהווים פתח או הזדמנות לפרספקטיבה רוחנית יותר מזו שאפיינה את שאר החיים. מקובל להניח שאנשים מרפים מהאגו, מהחומר, לטובת דבר מה אחר. אולם, "נקודת ההתכה" כמו "עניין של מוות וחיים" מציבים סימן שאלה גדול ביחס להנחה זו, ומקשים בשאלה משלהם: האם חיים בעידן קפיטליסטי ונרקיסיסטי יכולים להיגמר אחרת מאשר בניסיון מגוחך, עלוב וחסר הגיון לדבוק באגו ובהישגיו בכל מחיר? נדמה שהיאלומים, אילו היה הדבר עולה בידם, היו נקברים, כפרעוני מצרים, עם קוראיהם, מטופליהם, רכושם וחבריהם כולם. סצנת הסיום של "נקודת ההתכה" גם היא ניסיון מאני עיקש וסרבני להיפרד מן המעמד והזהות של גיבורי הספר שנרכשה בעמל רב בעולם הזה.
שני הספרים, באופן דיי יוצא דופן, בוחרים לספר אודות החיים דרך ההזדהות הזוגית. היאלומים כותבים את חייהם הזוגיים בשני קולות ואילו "נקודת ההתכה" הוא ספר שכתוב כולו בגוף ראשון רבים. הבחירה הזו לטעמי אינה מקרית. האשליה ששניים הינם ישות אחת, מאפשרת מעין הרחבה של האגו. הרחבה של תחושת ההישג, הכוח, השליטה והתהילה. ההצלחה אינה כפולה, היא כפולה ומכופלת, שכן השלם הזה עולה בהרבה על סכום חלקיו. הזוג, כיצור חברתי הוא בעל ניעות גבוהה יותר. היאלומים עוזרים זה לזו בעריכה ובכתיבה הדדית וכך גם בהרחבת הרשת החברתית והמקצועית. כך גם גיבורי "נקודת ההתכה":
"היה בינינו תאום מושלם. סודנו היה במקצב. בקושי נזקקנו לקשר עין. ידעו בעל פה את הלך המחשבה של השני, והמשחק בינינו היה מתואם להפליא... את האקדמיה חלקנו כזירה משותפת שבה הושטנו יד זה לזה פעמים רבות מאחורי הקלעים ומאחורי הגבות המורמות של אחרים. היינו שותפים לדרך בכל המובנים למרות השבילים המתפצלים, קשורים בעבותות זה לזה במחשבותינו. מפעם לפעם הייתה תיאוריית הנפש כותבת את ההצגה, ומחזה היה מעניק פרוש ללא מודע." (עמוד 81).
הכוח הנצבר בידי האנחנו מתדלק את האשליה עליה נשען האגו:
"...הגענו אל הקשר מן השוליים של החברה, שני חלומות שאפתניים שנפגשים. שני אנשים מעט דהויים, קצת חנונים, מאוד פחדנים. התביישנו בגופנו הדקיק, נבהלנו מהחיים מלאי המהמורות והאתגרים. חששנו מדחייה ומכישלון, הסתובבנו בעולם די אבודים. האנחנו הציל אותנו בהרבה מובנים. הוא נתן לנו ביטחון וכוח, וכמו בנדנדה התחלנו לדחוף זה את זה למעלה וקדימה וגלינו-יש בנו יכולת להצליח ולהיות חכמים, רהוטים, מרשימים, יפים, גאים ומצליחים." (עמוד 83-84).
הבחירה בכתיבה כזוג אצל היאלומים יכולה ללמד דווקא על מפגן הכוח העז אל מול סוף החיים וההיאחזות באותו אגו דמיוני שסופו קרב ובא ולא על השחרור ממנו.
שני הספרים מספרים על זוג שנמצא כמעט בכל עת אפשרית, בעמדת מודעות משותפת מתבוננת אינסופית. מחשבה, רגש, מילה, דיבור, כתיבה, אלה הם הכלים דרכם מתקיימת אותה תודעה משותפת המכורה לרפלקציה עצמית. אולם, באופן פרדוקסלי, דווקא עמדה זו לוקה בחוסר מודעות עצמית בנקודה הקריטית ביותר. וכך, בניגוד ליאלומים הבשר ודם, הכותבים מתוך התאהבות נרקיסיסטית אחרונה בצלמם, "נקודת ההתכה" מספרת לנו שגם הרפלקציה העצמית הופכת לעיתים למאורת ארנב סבוכה דרכה נופלים האנשים הנאורים והמודעים ביותר בעומדם אל מול סוף החיים.
רשימת מקורות:
הלפרין מימון, א. "נקודת ההתכה, 2025. התחנה הוצאה לאור.
יאלום, ד. א. ויאלום, מ. "עניין של מוות וחיים", 2001. כנרת זמורה- הוצאה לאור.
