שִׁבּוֹלִים כּוֹרְעוֹת עֹמֶס
עלון פסיכולוגיה עברית | 25/5/2025 | הרשמו כמנויים
בראשית השבוע הבא יצויין חג השבועות, ואיתו תסתיים ספירת העומר – ימלאו שבעת השבועות שבין חג הפסח לחג הקציר. ספירה היא מעין כלי שמאפשר לא פעם להחזיק את החוויה בתוך המרחב האוקייני של הזמן הלא מחושב – הנה, חלף לו שבוע, והנה שניים ושלושה. ספירה מאפשרת לא פעם להכניס מידה של ויסות בתוך בתוך האין-זמניות של ההרגשה. ספירה מרחיבה לא פעם את היכולת לשאת תחושות כואבות, מתח ודאגה – עוד קצת, עוד יום, עוד שבוע, הנה זה נגמר, או – הנה זה בא. ויש ספירות שאחריתן לא ידועה. הן לא ספירות לאחור, וקשה לומר שבהכרח מובילות לאיזושהי נקודה ברורה, להתרה. כך היא ספירת הימים מאז אבד אהובנו לבלי שוב. תחילתה ידועה, ואחריתה – בסופנו. ודומה אבל גם אחרת בתכלית, ומורטת קצות עצבים היא ספירת הימים מאז התחילה המלחמה, מאז נחטפו מביתם, ממסיבתם, ועדיין לא שבו. ועדיין ימיהם נספרים. ועדיין הימים חולפים, השבועות, החודשים. מתי?
השבוע באתרנו מאמרים וטורים מעוררי מחשבה:
מאמרה של הגר חג'ג' ברגר טובע את המושג "טראומה ממוכנת", המוגדרת כתופעה חברתית מורכבת בה עולות הציפיות החברתיות על סך הטראומה האישית ומכתיבות לפרטים את התנהלותם למול הטראומה שחוו. באמצעות ניתוח השיר "בובה ממוכנת" לדליה רביקוביץ' והשוואתו לתהליכי עיבוד טראומה חברתיים, נבחן כאן השימוש שעושה החברה בטראומה אישית לצרכיה. הכותבת טוענת כי החברה הישראלית מייצרת "בובות ממוכנות" – סובייקטים המסתכנים בהתנכרות לחלקים מעצמם כדי לעמוד בדרישות המערכת החברתית, תוך הדחקת החוויה האותנטית של הטראומה בשם האתוס הלאומי של גבורה והקרבה. לבחינת שאלה זו, אעזר בתיאוריות ובמושגים אנתרופולוגיים, סוציולוגיים ופסיכואנליטיים כגון בזות, טוהר וסכנה, הזר והאלביתי. הפעולה החברתית של המרת הטראומה האישית לצורך ניכוסה על ידי הזיכרון הקולקטיבי תיבחן דרך המקרה של שורדי שבי החמאס.
בפסיכובלוגיה –
קול שנאלם, קול שנולד: על עדות טיפולית בעבודת טיפול עם נשים מודרות – מאמרה של אופירה אליגון נכתב מתוך עשייה טיפולית ממושכת עם נשים החיות בעוני, בתנאי שיקום קשים, ובצל טראומות מורכבות - בהן פגיעות מיניות בילדות, הזנחה והדרה. מתוך שדה העבודה הטיפולית והקהילתית, נבחן כיצד תיוגים מוסדיים כגון "מונמכת קוגניטיבית" פועלים כמנגנוני מחיקה, וכיצד טיפול מתמשך המושתת על הכרה, עדות ונוכחות, עשוי לאפשר שיקום של קול וזהות. המאמר מתבסס על תיאוריות של טראומה חברתית (זיו, 2012), פרקטיקה מודעת עוני (קרומר-נבו, 2016) והתיאוריה הפוליווגאלית (Porges, 2011), ומציע הבנה מחודשת של שתיקה, דיסוציאציה ואינטגרציה רגשית כנושאים אתגריים בחדר הטיפולים עם נשים מודרות.
בהמשך למאמרה של אפרת ליה שחף שפרסמנו בשבוע שעבר וניתח את הסדרה 'התבגרות', השבוע ליאת טייר כותבת על ניגודיות כחוויה מרכזית בצפייה בסדרה 'התבגרות' - העדשה מזווית ראיית ה'קרימינולוג הקליני' - מפגש מטלטל זה בין הנער המואשם ברצח לבין הפסיכולוגית, ולמעשה זווית ההתבוננות של הסדרה כולה, חושפים את הצופים למורכבות עבודת הקרימינולוג הקליני בישראל או עבודתם של פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ובכללם עובדי בריאות הנפש המוצאים עצמם מעריכים ומטפלים בפוגעים ובמשפחתם. הקונפליקטואליות מהווה חלק מעמדת המטפל אשר מחד מתבקש לסייע לעבריינים ונחשף אל חלקיהם האנושיים והכואבים, ומנגד, מצופה לייצג את החברה אשר מעוניינת להפחית את מסוכנותם גם אם במחיר של הגבלתם והרחקתם מהחברה. הקרימינולוג, כמו הצופה בסדרה זו, נאלץ להתמודד עם סתירות המתעוררות בתוכו הנעות בין סקרנות לגועל, בין הבנה אמפתית לכעס ותסכול, בין אהבה לשנאה, בין אובייקטיביות לסובייקטיביות, בין המפלצתי לאנושי.
ד"ר רפאל יונתן לאוס כותב על מחקר ופסיכותרפיה דינמית – הידוע ה'לא נחשב'? ומזמין אותנו לחשיבה אחרת –
"המחקר האמפירי על טיפולים דינמיים התרחב והתפתח מאוד בשנים האחרונות. אנחנו יודעים שהוא יעיל ומבוסס ראיות ויכולים לומר לא מעט על מנגנונים וטכניקות שפועלות בתוכו – למשל שהשגת תובנה קשורה בשיפור סימפטומטי או שיש קשר בין שימוש בטכניקות והתערבויות דינמיות לשיפור סימפטומטי גם בגישות שאינן דינמיות. שאלה שאני עסוק בה היא מעבר לאישוש של מה ששיערנו.. שהתיאוריה והניסיון הקליני הצביעו עליו כל השנים מה הדבר החדש שאנחנו לומדים? היכן אנחנו מופתעים? ואולי חשוב מזה מה היישומים של כל המאמץ המחקרי הזה לפרקטיקה? זו השאלה שהובילה לגיליון מיוחד של Current Psychology שפרופ' לאורה מוצ'י ואני נערוך – אני מקווה שנקבל תשובות טובות או לכל הפחות מעניינות. אז מה אתם ואתן חושבים וחושבות?"
וד"ר חנה דויד כותבת את מחשבותיה בין חשיפה עצמית לדוגמה אישית בטיפול, ותוהה למה פסיכולוגים נוקטים פחות בחשיפה עצמית לעומת 'לא פסיכולוגים'?
"התשובה האינסטינקטיבית לשאלה זו היא ההכשרה שיש לפסיכולוגים, שבמסגרתה ניתן מקום מרכזי לעניין החשיפה-העצמית. אמנם, משנה לשנה גדל מספרם של פסיכולוגים הנחשפים באמצעי התקשורת, והתשובה לשאלה בדבר אחריות מקצועית, נאמנות למקצוע, למטופל או למממן – כמו למשל בתכניות טלביזיה – אינה ברורה כלל. אבל בבסיסה של השאלה קיימת ההנחה, שגם אם יש פסיכולוגים שמעמדם ככוכבי תקשורת מחייב חשיפה-עצמית, עדיין מי שאינו הולך בנתיב זה של פרסום (שקשור כמובן בכסף) מקפיד על חשיפה-עצמית מינימלית, ובוודאי לא יחשוף מרצונו לקות, מגבלה, או נסיון חיים שהצנעה יפה לו ככלי ל"גיוס" מטופלים..".
בשבוע הבא, ערב שבועות, לא ישלח ניוזלטר, נתראה כרגיל בשבוע שלאחר מכן!
שיבולי פז / עמירם קופר
עמירם קופר נחטף מביתו אשר בניר עוז, את השיר הזה כתב בשנת 1960 לכבוד חג החומש (החמש) של קיבוץ ניר עוז. קופר נרצח בשבי החמאס, וגופתו עדיין לא הושבה.
שִׁבּוֹלִים כּוֹרְעוֹת עֹמֶס
שֶׁפַע בַּר עַל כָּרִים,
עַלְמוֹת חֵן יִשָּׂאוּ
עֳמָרִים.
חֶרְמֶשִׁים כְּבָר הֻשְׁחָזוּ
וְנִשְּׂאוּ מֻנָּפִים.
שִׁבּוֹלֵי פָּז יִרְחָשׁוּ
שִׁיר חַג.
רַב הַגֹּדֶשׁ
בַּאֲסָמֵינוּ בַּר בְּשֶׁפַע
בָּא הַחֹדֶשׁ, עֵת אֲלֻמּוֹת בָּא.
רַב הַגֹּדֶשׁ
בַּאֲסָמֵינוּ בַּר בְּשֶׁפַע
בָּא הַחֹדֶשׁ, עֵת אֲלֻמּוֹת.
Photo by Jez Timms on Unsplash
