קול שנאלם, קול שנולד: על עדות טיפולית בעבודת טיפול עם נשים מודרות
אופירה אליגון | 20/5/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מאמר זה נכתב מתוך עשייה טיפולית ממושכת עם נשים החיות בעוני, בתנאי שיקום קשים, ובצל טראומות מורכבות - בהן פגיעות מיניות בילדות, הזנחה והדרה. מתוך שדה העבודה הטיפולית והקהילתית, נבחן כיצד תיוגים מוסדיים כגון "מונמכת קוגניטיבית" פועלים כמנגנוני מחיקה, וכיצד טיפול מתמשך המושתת על הכרה, עדות ונוכחות, עשוי לאפשר שיקום של קול וזהות. המאמר מתבסס על תיאוריות של טראומה חברתית (זיו, 2012), פרקטיקה מודעת עוני (קרומר-נבו, 2016) והתיאוריה הפוליווגאלית (Porges, 2011), ומציע הבנה מחודשת של שתיקה, דיסוציאציה ואינטגרציה רגשית כנושאים אתגריים בחדר הטיפולים עם נשים מודרות.
כמטפלת וכעובדת סוציאלית אני פוגשת נשים שמגיעות אלי ממסגרות של הרווחה, לרוב ממשפחות החיות בעוני מתמשך, חשיפה לאלימות, ולעיתים קרובות היסטוריה של טראומה התפתחותית, הזנחה הדרה ופגיעות מיניות מתמשכות שעוברות מדור אל דור. נשים אלה מלוות בדוחות סוציאליים שמתארים אותן לעיתים כ"מונמכות קוגניטיבית" או ככאלו בעלות "יכולות הוריות דלות" (זיו, 2012).
כשהראייה על האדם מצומצמת, סיכוייו להיתפס כבעל פוטנציאל שיקום קטֵנים. כפי שכתבה אפי זיו, טראומה עיקשת היא טראומה שלא רק חקוקה בגוף ובנפש – אלא מוטבעת גם בשיח החברתי-מערכתי (זיו, 2012).
הגדרות אלה מהוות אקט של מחיקה. הן לא מתארות פערים קוגניטיביים אמיתיים, אלא משקפות היעדר נגישות מתמשכת למשאבים פסיכו-חינוכיים, טיפוליים, ולעיתים אף לשפה. מי שמעולם לא ניתן לה מקום להמשיג את חוויותיה - תתקשה לבטא אותן. מי שלא ניתנו לה תנאים להתפתחות רגשית וקוגניטיבית, תיתפס כ"דלה".
נשים ששרדו טראומות מתמשכות - לרבות גילוי עריות, הזנחה רגשית קשה, או עוני כרוני – חוות שיבוש במנגנוני ויסות, ניתוק רגשי, ופגיעה בתחושת האפקטיביות האישית (sense of agency). כפי שמתארת התיאוריה הפוליווגאלית של פורג'ס, הגוף עצמו עובר למצב קיפאון (freeze), שתוקף את המערכת הווקאלית. ומה נראה בקליניקה? לעיתים, הדיבור עצמו הופך לקשה: הדיקציה משתבשת, האינטונציה שטוחה או לא סדירה, המילים אינן מחוברות למשמעות (Porges, 2011).
כמטפלת וכעו"סית אני רוצה לספר על תהליכי פלא שקורים לי עם נשים שמגיעות אליי לטיפול ממשפחות מורכבות. ממקומות של הריסות וכאב, פעמים רבות של סיכון. אני מטפלת בתוכניות של הרווחה מזה כתשע שנים, באופן ישיר או באמצעות עמותה המתמחה בהפעלת שירותים למשפחות ילדים ונוער בסיכון. כמו כן במהלך שנות חיי המקצועיים, עשיתי פסיכותרפיה לצרכני/יות סל שיקום ולמשפחות רווחה. פעמים רבות נכתב בדוחות הסוציאליים על נשים אלה - מתוכניות השונות ברווחה ומסל שיקום - שהמטופלת היא "מונמכת" או שהיא "דלה".
בפגישה הטיפולית, אני עדה לתופעה הזו. יש רגעים שבהם המטופלת אינה מסוגלת לדבר. לפעמים זו שתיקה, לפעמים שפה מקוטעת, לפעמים רק תנועת גוף או מבט. הסיפור הקפוא מחפש מִשען. לא פעם, הוא מתפרש בטעות כקושי שפתי, קוגניטיבי או נפשי חמור - בעוד שלמעשה מדובר בהסתגלות פוסט-טראומטית ארוכת שנים, שדרכה הצליחה לשרוד.
אם שפה מסוימת אינה ברורה לי - זה אומר שעוד לא הבנתי את מבנה החשיבה שלה. אני צריכה להתאמץ להבין, ולהיות גם בנכונות לחיות רגעים של אי־הבנה - מבלי למהר לפרש ככשל. להצמיד את המילים "מונמכת קוגניטיבית" פירושו לצרף את עצמי למחיקת האדם. זה לסמן אותה, והרי הסימון הזה משקף יחסי כוח: מי מחזיק בכוח להגדיר, ומה המשמעות של זה בטיפול?
קרומר-נבו כותבת שפרקטיקה מודעת-עוני מחייבת הכרה בעובדה שהעוני אינו רק מצב כלכלי - הוא מבנה חברתי שמייצר בושה, הדרה, ותיוג. לכן, תפקידנו אינו רק לשקם - אלא גם להתנגד לשיח שמדיר. האבחנות שאנו נותנים – אינן ניטרליות. הן יוצרות מציאות (קרומר-נבו, 2016).
השתיקה איננה העדר - אלא ביטוי לקיום שהודר מהשיח. זו אותה אישה שקולה, תבונתה, לבה ורצונותיה הודרו שוב ושוב. כפי שמתארת קרומר-נבו, אחת הדרכים המרכזיות לשיח טיפולי רדיקלי היא תרגום השתיקה: לזהות את מה שלא נאמר, את מה שלא יכול להיאמר, ולהציע תוקף היכן שהיתה שלילה. האישה שמוגדרת כ"מסרבת טיפול" או "חסרת שיתוף פעולה" – פעמים רבות מנסה לשרוד בתוך שפה שלא נוצרה עבורה.
בתוך חדר הטיפול אני לא מוותרת על האפשרות לשפה - אך אני מבינה שהיא תיוולד לאט. אני שואלת שאלות פתוחות, משאירה זמן לעיבוד, לעיתים "מתרגמת" את מה שלא נאמר - מבט, תנועה, שתיקה - לשפה רגשית. אני משתמשת בגוף שלי, מקשיבה למה שעולה בתהליכי העברה והעברה נגדית, ומדברת את זה - כמו לגלות שפה שלא נולדה עדיין. פעמים רבות המטופלות חושבות שאני 'רואה להן', אבל אני לא רואה דרכן - אני רואה אותן. אני מתחקה אחר כל מופע - כחכוך בגרון, גבות מתכווצות, גב ששוקע, נימת קול משתנה, תנועה עדינה שמתרחשת בשלד, אנרגיה שהשתנה בחדר – זאת הילדה שמופיעה - ומחזירה להן את המראה: "מה קרה עכשיו?" "שמתי לב שכיווצת את הכתפיים כשאמרת את זה." זו שפת הגוף, שהיא עצמה לפעמים שפה ראשונית של טראומה, כמו שתיארו ניצה ירום או מקדוגל - הגוף כתיאטרון נשי. התרגום הזה לתדרים ולמחוות גופניות הוא גשר לקול שלא קיבל מילים - ואני מבקשת לבדוק יחד האם מה שראיתי, נכון גם לה. ואז שואלת האם זה נכון לה. כשהיא מהנהנת - אני יודעת: נבנה בינינו אמון. והיא לומדת שגם שתיקה יכולה להיות מדוברת.
כך, בהדרגה, נולדת סובייקטיביות מחודשת - לא מתוך הדרכה או נירמול, אלא מתוך הכרה. ההכרה הזאת היא אקט טיפולי עמוק. היא שואלת: איך היה לגדול כך? מה חסר אז - ואיך אפשר לרפא היום? מהם תנאי ההחזקה שאת צריכה כדי להיות אמא מיטיבה, כדי להירגע, כדי לנשום?
כן, כשאני שומעת את הדברים ממך הם אכן בלתי נסבלים. תודה שהסברת לי. עכשיו אני ממש מבינה. ואם אין להן מילים להסביר - למצוא את ההסבר עבורן, עד שיאמינו שסיפרת את הסיפור שלהן באופן ביקורתי. הצלחת לקלוט תנועות חבויות ומילים שלא נאמרו. עזרת לה לתרגם את המערכות שהתנכלו, את הבית שנולדה אליו, את איך שזה הסתבך. לכל אחת זה היה יכול להסתבך. את עדה. הכאב לא רק שלה - זו לא האישיות שלה. והנה השפה משתנה, ההגייה, המילים. זה כמו תינוק רעב שלא יודע שהוא רעב - רק חוויה גופנית. האֵם שמוכוונת אליו תספר לו על הרעב, תשיים, תחזיק, תערסל, תעזור לו לשאת רגשות, לשאת את עצמו.
כשהאוזן שלי מקשיבה יגיע הקול. ואז המילים. והיא תצליח לשאת את עצמה. ולכן, חובתנו כאנשי מקצוע היא לאפשר את ההולדה הזו של קול, בכל מקום שבו נאמר שהוא "לא קיים".
לפעמים, אחרי שנים, זה אכן קורה: יום אחד נכנסת אותה אישה לחדר, ויש שפה. השפה ברורה, קוהרנטית, פחות שתוקה, פחות ניתוק. יש תנועה, יש רגש, יש נוכחות. זו אינה רק עדות ליכולת לדבר - אלא לאינטגרציה.
הדיסוציאציה, שהייתה מופע הישרדותי העיקרי בחדר מול מסר חברתי עמוק שלדעתי הופנם; "עדיף שתשמרי על שקט, על הימנעות, על היעלמות - אם תגלו לנו מה עברת בבית המשפחה בקהילה, כולנו נתפרק כאן". הדבר הזה מתחיל להתפוגג. כמו בטיפול בפגיעות קשות של גילוי עריות, שם כל מגע, כל זיכרון, כל מילה עלולים להציף - כך גם כאן: יום אחד יש קול שאינו רק לא שותק – אלא מחובר. קול שלא רק יוצא - אלא קול שמתחבר לזיהוי אני יודעת מי אני ומה אני רוצה אני יודעת להגיד את זה. אני יודעת שמותר לי לספר את הכאב שלי את הגבולות שלי, את הרגשות שלי .
במונחים טיפוליים, ניתן לראות בזה הליך של איסוף - אינטגרציה של עצמי שהיה מפורק, מנותק, חבוי. לא תמיד אדע להסביר איך זה קורה, הנקודה שזה נולד, אבל נרגיש את זה בחדר. בשפה שנולדת מחדש, בידיעה שהיא מסוגלת לשאת את עצמה, ולהישמע.
אני מטפלת בתוכניות של קרן רש"י מטעם המדינה: פנימה, מפגש, נושמים לרווחה, סל שיקום – תוכניות הדגל של משרד הרווחה והשירותים החברתיים.
ביבליוגרפיה:
Porges, S. W. (2011). The polyvagal theory: Neurophysiological foundations of emotions, attachment, communication, and self-regulation. W. W. Norton & Company.
זיו, א. (2012). טראומה עיקשת: שפה חדשה לטראומות ממושכות. הוצאת רמות.
קרומר-נבו, מ. (2016). תקווה רדיקלית: פרקטיקה מודעת עוני בישראל. הקיבוץ המאוחד.
