בין חשיפה עצמית לדוגמה אישית בטיפול
ד"ר חנה דויד | 22/5/2025 | הרשמו כמנויים
אנשי מקצוע רבים בתחום בריאות הנפש, בעיקר ה"לא-פסיכולוגים", דוגמת מטפלים באמנות, ביבליותרפיסטים, או קלינאי תקשורת, הם מומחים בתחומיהם, שאחד מהיתרונות שלהם – על-פי אמונתם ועל-פי אמונת מטופליהם – הוא היותם בעלי נסיון אישי או משפחתי בבעיה שהיא מומחיותם. הנפוץ ביותר מבין התחומים הוא הפרעת קשב וריכוז: לפעמים ניתן לראות אפילו בכרטיס האישי של המטפלת, לפני הפרטים על ההשכלה והנסיון, את העובדה שהמטפלת לוקה גם היא בהפרעה זו, והיא מציינת זאת כעובדה חיובית, שנועדה לשכנע שהיא אכן מבינה את מהות ההפרעה, ונסיונה האישי עושה אותה למטפלת טובה. על משמעותה של נטייה זו, וכיצד, אם בכלל, היא משרתת את המטופלים, ניתן להרחיב, אבל כאן אסתפק רק בשאלה: האם מומחה ממין זכר לטיפול בסרטן השד, בהכרח נחות מרופאה בשל היותו חסר שדיים?
עם זאת, "קול המון כקול שדי". אם קיימת אצל המטופל אמונה, ש"מי שחווה את זה בעצמו יבין אותי טוב יותר", מובנת הנטייה להשתמש בלקות, במחלה, או במגבלה של המטפל ככלי שיעזור לבניית ברית טיפולית, הבנה ואפילו אהדה. מדוע אם כן נטייה זו רווחת דווקא אצל ה"לא-פסיכולוגים"?
התשובה האינסטינקטיבית לשאלה זו היא ההכשרה שיש לפסיכולוגים, שבמסגרתה ניתן מקום מרכזי לעניין החשיפה-העצמית. אמנם, משנה לשנה גדל מספרם של פסיכולוגים הנחשפים באמצעי התקשורת, והתשובה לשאלה בדבר אחריות מקצועית, נאמנות למקצוע, למטופל או למממן – כמו למשל בתכניות טלביזיה – אינה ברורה כלל. אבל בבסיסה של השאלה קיימת ההנחה, שגם אם יש פסיכולוגים שמעמדם ככוכבי תקשורת מחייב חשיפה-עצמית, עדיין מי שאינו הולך בנתיב זה של פרסום (שקשור כמובן בכסף) מקפיד על חשיפה-עצמית מינימלית, ובוודאי לא יחשוף מרצונו לקות, מגבלה, או נסיון חיים שהצנעה יפה לו ככלי ל"גיוס" מטופלים.
אין כאן חלילה הבעת עמדה נחרצת נגד חשיפה עצמית. כתבתי על כך בהקשר של טיפול במחוננים (ראו למשל דויד, 2021, David, 2022), וגם אחרים התייחסו לדגשים הספציפיים של חשיפה עצמית כאשר המטופלים הם ילדים ובני נוער מחוננים. כך, לדוגמה, הארווי-סאלין ((Harvey-Sallin, 2018 מייעצת "איך לשמור על גבולות ומתי להשתמש בחשיפה עצמית עם מחוננים", ופייפר ((Pfeiffer, 2022 מתאר בהרחבה נער מחונן שבטיפול בו השתמש בחשיפה-עצמית בהצלחה. אבל, בהכירי את מגבלותי, אני נוטה יותר לכיוון של אי-חשיפה. כאן אתאר מצב בו יכולתי להעטות על עצמי שום מסכה: גופי "דיבר בעד עצמו".
לפני כארבעה חודשים שברתי שתיים מעצמות הקרסול שלי. לאחר הגבס, הניתוח והתאמת ה"מגף" התחלתי ללכת בעזרת קביים, "התקדמתי" לקב אחד, ואחר כך לצליעה ללא קביים. יכולתי כמובן לנצל את חופש המחלה שלי – היא מוארכת בכל ביקור שלי במחלקה האורתופדית ב"אסף הרופא" ונכון להיום תסתיים – אם לא אקבל הארכה נוספת – ב-18.7, כחצי שנה לאחר הניתוח. אולם, לא היתה לי כל אופציה להסתיר את מוגבלותי. ידעתי שהפציעה תעורר שאלות, אבל לא צפיתי את המגוון הגדול שלהן ואת ההתעניינות הממושכת במצב בריאותי. למשל: שוב ושוב נשאלתי, כיצד ייתכן ש"ספורטאית" כמוני "הצליחה" לשבור את הקרסול? למה חבר של מישהו, ששבר גם הוא את הקרסול, שוכב במיטה כבר חודשיים מדוכא ואני נראית "ממש בסדר"? כמה זמן אצטרך ללכת עם "הדבר הזה" (המגף)? האם אחזור לללכת "כמו קודם" או שתמיד אצלע? ועוד ועוד.
החלטתי שעלי לנסות להפוך את הלימון ללימונדה, ולעזאזל כל העקרונות שלי על חשיפה-עצמית. הבנתי שאין לי כל אפשרות לא לענות, תשובות מלאות ככל האפשר, על כל השאלות – הן כדי שניתן יהיה "לעבור" לנושאים אחרים, כי הפיל הלבן לא ייעלם, והן כדי לא לאבד את האמון שנבנה על כנות וחשיפה-עצמית במקרים שלא ניתן היה למנוע. אבל, החלטה זו עזרה, ועדיין עוזרת לי גם בריפויי-שלי: המוטיבציה שלי להשקיע יותר זמן, יותר מאמץ, בעיקר – לסבול יותר, כי כל תרגיל פיזיותרפיה כאב, ועודנו כואב, וכדי להתקדם יש להגיע תמיד אל סף הכאב, עלתה. כשסוף סוף העזתי להתקלח ללא חשש החלקה, כשהצלחתי לראשונה לצלוח גרם בן 7 מדרגות הרגשתי ש"עשיתי את זה".
עדיין אינני יודעת מה יהיה "בסוף", והאם על אף כל מאמצי לא אצליח לחזור לאשטנגה יוגה, או אפילו לא לרמת ביטחון עצמי שתאפשר לי לעלות על כיסא כדי להוריד בגד ממדף גבוה. אבל בינתיים אני מרגישה, שהצלחתי במשהו שחשוב לא פחות: בהוכחה, ש"כשנפצעים אחרי גיל מסוים, כבר אי אפשר לעשות X". הכאבים, הנפיחות, הנימול, הצבע הסגול המפחיד – כולם באים והולכים אבל הידיעה, שילדים, מתבגרים והורים רואים בי דוגמה לנחישות שמנצחת שברים, ניתוח, לוח פלטינה וברגים תישאר אצלי תמיד.
מקורות
דויד, ח. (24.11.2021). חשיפה-עצמית של המטפל: על התועלת שבשיתוף המטופל ביציאה מאזור הנוחות של המטפל. נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5655
David, H. (2022). Self-disclosure in treatment of gifted children and adolescents. Journal for the Child Development, Exceptionality and Education, 3(2), 49-58. https://jcdee.com/index...ticle/view/2
Harvey Sallin, J. (15 November, 2018). Supporting Gifted People: Guidelines for Therapists & Coaches (and Advice for Gifted Clients). Retrieved from https://intergifted.com/supporting-gifted-people
Pfeiffer, S. I. (2012). Counseling gifted children. In Serving the Gifted: Evidence-Based Clinical and Psychoeducational Practice (pp. 47-64). New York: Routledge.
