לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
על מגילת הסתר בעקבות המלחמה  ואפשרות לצמיחה /אתי רוזנצוייג

על מגילת הסתר בעקבות המלחמה ואפשרות לצמיחה /אתי רוזנצוייג

אתי רוזנצוייג | 25/3/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

צמיחה פוסט טראומטית נראית לעיתים כאוקסימורון, כמטפלים למדנו לעומק את תחום הטראומה, אנו יודעים למנות את הקריטריונים של ה DSM לפוסט טראומה, כמטפלים, כאנשים, כאומה אנו עמוק שם. משמחת תורה אנו בתוך ענן ממסך, מעיק לעיתים מחניק של מלחמה. זו לא טראומה ולא פוסט טראומה, כי אנו עדיין בתווך ולעיתים במטווח. ובכל זאת, אין כמו ערב ימי הפורים, ימים המסוגלים בנהפוך הוא, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, להחזיק את האפשרות של צמיחה.

כאדם שחווה "דבר או שניים", כמטפלת וביתר שאת מאז שמחת תורה וככל שחולף הזמן, אני מתעסקת בשאלה איך ומה יהיה עם המשפחות הנפגעות, משפחות השכול, השבי, הפציעות הקשות, האובדנים, החטופים  והאם ניתן לחזור לחיים שיש וראוי לחיות אותם ואף לצמוח, למרות ולצד משברים וטראומות כמו אלו שעברנו ולצערנו עדיין.

וברמה האישית, בטוחה שה' ברא עולם להיטיב ושבתוך כל משבר טמונה הזדמנות לתקומה. מגילת אסתר, מגלה טפח ומכסה טפחיים, מגוללת סיפור חוצה מדינות, אנשים, עמים ושנים. מגילת אסתר, הסיפור בה מתגלגל בהסתר. ואנוכי הסתר אסתיר [דברים, ל"א, י"כ]. גם הסיפור החיצוני מחופש, עד דלא ידע. אין במגילה באופן גלוי את שם ה', והכול מוליך אל יד ה' שלעולם לא תקצר.

מודל הצמיחה הפוסט טראומטית  נחקר ע"י – Tedeschi & Cann ,Calhoun, 1995 משמעותו  צמיחה חיובית הנובעת מהתמודדות עם אירוע טראומטי ונחקר משנת 1995 באופן רשמי. המודל אמנם חדש, יחסית, אך רעיונות אודות צמיחה כתוצאה ממשבר ואירועי חיים קשים משובצים במקומות רבים בתרבות ובהיסטוריה של האנושות – במיתוסים קדומים, בספרות ובדת.

Tedeschi & Cann ,Calhoun חקרו במשך שנים כיצד מתפתחת צמיחה פוסט טראומטית, ובמודל שפתחו הם יותר ממציעים אפשרות לצמיחה פוסט טראומטית.  הם מדגישים כיצד מאפיינים תרבותיים יכולים להשפיע על צמיחה פוסט טראומטית.


- פרסומת -

מתוך חיבור לערכי הרוח והתרבות היהודיים אנסה לחבר למקומות אלו  [ממליצה לשמוע את הגרסה של רפי ביטון, מקהלת קולות מן השמיים והתזמורת הפילהרמונית].

אבא- אביתר בנאי
אבא אני רוצה לעמוד מולך
ולהאמין שאתה אבא טוב
אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב
 
אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה
 
אבא אני רוצה לחזור אליי
ולמצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור , אבא
ושם אני מאמין לעצמי
 
יונתי בין חגווי הסלע
השמיעיני את קולך
תשירי לי שיר חדש חדש
שיאיר ליבי ואת מיתרי

מפוסט טראומה לצמיחה, האמנם? האפשר?

במאמרה של פרופסור דנה אמיר: אם עץ נופל לבדו ביער ראוי שישמיע קול. ראוי שנשמע. היא מביאה באופן מוחשי עם דוגמאות מהמלחמה רעיון של ביון בו, לעיתים, בעקבות טראומה, לא רק החפץ נעקר, אלא מהותו. כך, מחלחל הרע ומזיק ברמה עמוקה וקשה יותר.

"מופיעה תצורה ייחודית של הלינקים השליליים, תצורה שאני מכנה "לינקים שבורים". הלינקים השבורים אינם מייצגים רק שלילה של חיבור – אלא גם שלילה של האובייקט.

כך, בלינק האהבה בו כאשר מושא האהבה מת, לעיתים, נגזלת היכולת לאהוב. ואף עלולה להיפגע האהבה לחיים ורצון להצטרף לאלו שאינם בחיים ולקדם את הזמן אל מותם של הנותרים.

"כשלינק השנאה נשבר מה שמתגלה איננו הכחשת השנאה אלא תצורתה הרצחנית, החורגת מכל פרופורציה או הקשר. מטרת השנאה הופכת להיות השנאה: גילומה המוחלט". בדיוק כפי שראינו ושמענו על המעשים שאין מילה וסופרלטיב שיכול לתארם, שנעשו לשם רוע צרוף , רצח, אונס ועינוי.

כשהדבר שיכול לנסות ולמזער נזקים הוא עבודת החיבור, שמתכתבת עם הגדרת הטראומה ע"פ רוג'רס:"כשהאתמול אינו מנבא את מחר", כלומר, כשיש קטיעה ברצף, התפקיד שלנו הוא לחברו ככל הניתן.

מלחמת העולם השואה, האירוע שאין מילים לתארו, יכולה ללמדנו את כוחם של החיבורים, הנתקים והאפשרות לצמוח.

סבי וסבתי נשאו רגע לפני פרוץ השואה, בט"ו בשבט 1939.  משפחתו של סבי שכללה הורים ושמונה ילדים היתה בגרמניה, משפחתה של סבתי גלתה מיוזמתה לסיביר. סבי נשאר עם משפחתו, רצה לגונן עליהם, לעזור לאביו שהיה כבר מבוגר. שבוע שלם התחוללה מריבה בבית, כשהוריו אומרים לו : "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו אשר לקח" [בראשית ב'  כ"ד]  והוא מצטט מעשרת הדיברות:  "כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך". הוא שמע בקול הוריו כשהצטרף לאשתו, סבתי, ומשפחתה, ורק הוא נותר זכר ושארית מכול בני משפחתו. משפחתה של סבתי גלתה כקבוצה, לסיביר וגם השיקום הטוב שלהם יכול ללמד על מה שהם יצרו לעצמם בחמש שנות הזעם. הם חיו בצריף אחד, בו כל אחד נתן כוח לזולת. השייכות, הביחד, התמיכה והאמונה היו העוגנים שלהם בימים לא ימים אלו. הם התמודדו עם קור שרק סיביר יכולה לייצר. לסבי קפאה הרגל, ועד יום מותו סבל מאי זרימת דם וכאבים עצומים. אכן, דם כבר לא יכל לזרום אחרי, כמו הלפני. הם התמודדו  עם רעב, שסבי עד יום מותו אכל לחם בן שבועיים ובוודאי לא זרק, ובעיקר הם לא וויתרו על ערכי הרוח. הם מסרו נפש על קיום המצוות לאורך שנות הזעם, הפחד, הכפור והרעב והצליחו להיות מוזנים מחלב האם המאמין, אותו ינקו בשפע וניזונו ממנו עד יום מותם, כשדווקא השואה חידדה, חיזקה וחיברה אותם ביתר שאת לעבודת ה' מחוברת יותר.

אסתר המלכה אומרת, מבקשת, מתחננת למרדכי היהודי:" לך כנוס את כל היהודים" [מגילת אסתר, פרק ד', פסוק ט"ז]. למה היא מבקשת את כל היהודים? השיב על כך הרב תמיר גרנות, שאבד את בנו החתן אמיתי צבי גרנות הי"ד במלחמה זאת, שכאשר אנו מאוחדים, כאיש אחד, בלב אחד, דברים גדולים יכולים לקרות. התפילה אחרת. וזו תמיכה של קהילה, של ביחד.


- פרסומת -

כל בוקר, לפני היציאה למחנות העבודה, היה  לסבי ולסבתי טקס יומי  שהיווה בלא מודע, ואולי דווקא כן, עוגן, grounding, אי של יציבות וחוסן בתוך הטירוף של השטן. הדיבור בראש ובפה "האמנתי כי אדבר" [תהילים] , העשיה  והשליטה כמנגנוני הישרדות, חיבור למוכר וליציב, כמו אתי הילסום שכתבה השמיים שבתוכי, או דר' ויקטור פרנקל, אלוף מאלף המחשבות והתודעה, שרק המחשבה על כך שיפגש עם אשתו ויוציא ספר, היו החמצן עבורו.

פרופסור דנה אמיר מביאה באותו מאמר דוגמה מזעזעת בעוצמתה ומרגשת כל כך של ילד בן שמונה שבטירוף של שמחת תורה, בחר כמנטרה במשך  17 שעות  שיר שדקלם לעצמו תוך שהוא מסתתר בארון שמחוצה לו היו מוטלות גופות הוריו ואחותו. השיר היה לקוח מתוך הספר "שירים שענת אוהבת במיוחד", מאת יהונתן גפן (1969, עמ' 45) ונקרא "ענת אומרת לאלוקים בערב":

וְשֶׁהַלַּיְלָה לֹא יִהְיֶה כָּל כָּךְ רָטֹב וְלַח,
תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי עָצוּב כָּל כָּךְ.
תַּעֲשֶׂה שֶׁמָּחָר בַּבֹּקֶר אָקוּם לַגַּן,
וְאִם לֹא אִכְפַּת לְךָ וְיֵשׁ לְךָ עוֹד טִיפּ-טִפָּה זְמַן -
כַּבֵּה בְּבַקָּשָׁה אֶת הָאוֹר הַקָּטָן,
אֲנִי כָּל כָּךְ עֲיֵפָה, וּכְבָר מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה.
וְתוֹדָה רַבָּה לְךָ מִמֶּנִּי וּמִכָּל הַמִּשְׁפָּחָה.

הילד דקלם לעצמו שוב ושוב, ללא קול, את השורות האחרונות של השיר הזה. הוא לא ידע לומר מדוע בחר דווקא בשיר הזה, רק אמר שהרגיש שהשיר שומר עליו. הילד שימר באמצעות שורות השיר את העולם שקדם לעולם הזה, ובאופן עלום גם את העולם שיבוא אחריו. הוא הפך את הלינק השבור ללינק: הוא לא רק השיב לעצמו את האובייקטים הטובים שאבדו לו דרך זיכרון השיר שנהגו הוריו לקרוא לו ולאחותו, אלא גם יצר לעצמו עמדת תצפית על סבלו שלו, דרך הפנייה לנמען השיר דרך ההחזקה הלא מודעת של נמען אבהי/אימהי גדול ממנו ש"שומע את זה" גם כשהנמענים האחרים אינם שומעים עוד.

כך, "הפסוקים שלהם" של סבי וסבתי, שנהפכו עם השנים ל"פסוקים שלנו", בטאו את המצב, את הרצף, את התקווה, את ההישענות המוחלטת והבלתי תלויה,  אך הכל כך תלותית בבורא עולם. כששאלתי את אמי ודודותיי איך סבא ואומה הצליחו להאמין ולשמור על אמונתם כשראו כאלו דברים נוראיים, תשובתן היתה שבשאלה טמונה התשובה. האמונה, היא זו שהחזיקה אותם בחיים שיש בהם, וסייעה להם להקים דור וללדת ארבע בנות, כיום יש מאותו זוג, מאות צאצאים

אז איך מחזיקים תקווה בת שנות אלפיים?

התקווה נולדת ביושבת על המשבר, ואולי כהשלמה, באמצעות היכולת לראות את הנולד [שכך נקראו המיילדות]. ואיזה נולד, איזו אופציה אנו רוצים לראות ולהראות?

בספר מלכים ב מובאים דברי חזקיהו המלך: "יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (יט, ג). יש שפירשו שהמשבר שבפסוק הוא מקום יציאת הוולד. כך למשל מבאר רד"ק: "המשיל הצרה לאישה אשר יאחזוה חבליה, ובא הבן עד המשבר והוא הרחם, מקום יציאת הוולד, כי אז חבליה יותר קשים כשהוולד קרוב לצאת" (וראו גם דברי אליעזר בן־יהודה במילונו). אחרים הסבירו שמדובר בשלב האחרון שבלידה, קודם יציאת הוולד לאור העולם (ראו לדוגמה במילון מ"צ קדרי). כך או כך, ברור שמדובר במצב כואב הדורש כוח רב.

בלשון חז"ל המשבר הוא מושב היולדת. הצירוף 'יושבת על המשבר' מופיע במשנה (למשל במסכת ערכין א, ד), ובמסכת כלים אף נזכרים יחדיו "כסא של כלה ומשבר של חיה [= יולדת] וכסא של כובס"

ממש כמו בלידה, כשיש קושי, יש הבטחה לחיים. הרב כהנמן שאבד את אשתו ותשעה מתוך עשרה ילדיו בשואה, זכה למרות זאת לחבר בין אז ושם, לכאן והיום.  הוא בבני ברק שעדיין היתה בחיתוליה, את ישיבת פונוביז' ואת בתי אבות ששמשו פנימיה לילדי השואה, ובכך בנה, חיבר וכבד לא רק את הלינקים שנשברו אלא אף את תכלית הצלתו.

בסיום מלחמת העולם השניה הוא לקח על עצמו ללקט ילדי יהודים שהיו במנזרים בשנות השואה, רובם ככולם סגרו את הדלתות ואמרו שאין להם מסמכים, ושזה ידדרוש זמן רב, ובכלל "הם לא יודעים". הרב כהנמן זצ"ל בקש מהם חמש  דקות בכול מנזר. מה ניתן להספיק בזמן כה קצר כשיש כל כך הרבה חדרים וילדים? הוא נכנס וזעק את הזעקה שזעקו יהודים בכול הדורות: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד", ומי שעדיין זכר את ההמשך, הדהדו בו המנגינה, המשיך עם "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וכך הוא חיבר את הלינק, את הרצף, את הגרסא דינקותא, ברגעים ספורים.


- פרסומת -

גם באירועי השביעי באוקטובר, כשחששו חלק מהמשפחות ממי שבא לחלצם ועדיין לא פתחו להם את הדלתות, החיילים השתמשו בפסוק זה.

כך, הרבי מצאנז, קלוירזנבורג ששכל את אשתו ואחד עשר ילדיו, וכשעלה לארץ בחר לחבר את קהל מרעיתו בדיוק כפי שהנהיגם שם ואז, ובנה את קרית צאנז בנתניה תוך שהוא לצד בנית מפעל הש"ס וקהילה, מעלה את ערך הנתינה למען הכלל,  הבריאות, החסד בבניית בית החולים לניאדו. ובמישור המשפחתי נישא בשנית והקים דור של רבנים, תורה וחסידות. מהתעסקות באשמת הניצולים, הם בחרו להתעסק בתכלית קיומם.

"וקווי ה' יחליפו כוח, קווה אל ה' חזק ליבך וקווה אל ה'" [ישעיהו מ' ל"א]

במילה תקווה מצויה המילה קו. אנו מעבירים קו  מנקודה לנקודה, מה הנקודה הבאה אליה אני שואף מעלה. מה הצעד הבא והקטן אליו אני כן יכול להגיע. ואיך מתמלאים? אני חושבת לפעמים, שצריך לחיות חיים שלמים, בשביל לדעת איך למות...

המיילדת שמביאה חיים לעולם, באובייקטיביות שלה, כמו המטפל, רואה את השבר אבל גם רואה את הוולד, היא יכולה להחזיק כוח ותקווה ליולדת.

איך נקח זאת אלינו?

כשמגיעים אנשים שבורים, ולעיתים אף אנו כאלו, וכששבר פוגש או פוגע בשבר, מה קורה אז?

הצעד הראשון, בהתמודדות עם טראומה או אירוע חיים קשה הוא להכיר באפשרות שלכם לצמוח מתוכה. כך ההתייחסות לקושי, לניסיון תהיה אחרת. הפרופסור והסופר סטפן ג׳וזף, מתאר צמיחה פוסט טראומטית כך: ״אלו המנסים להרכיב את חייהם חזרה, בדיוק בצורה בה היו לפני כן, נשארים סדוקים ופגיעים. אבל אלו שמקבלים את השיברון ובונים את עצמם מחדש הופכים לחסינים יותר ולפתוחים יותר לחוות את החיים בדרכים חדשות״.

ביפנית, קינצוגי: שבור זה יפה. "איחוי מוזהב" והוא מסביר את הטכניקה הייחודית: הדבקה מחדש של כלי חרס שנשברו, אך במקום להצניע את קווי התיקון בתקווה שלא יראו אותם, משתמשים בדבק צבוע בזהב כדי להבליט את החיבור. "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן".

ניסיון, ניסוי, נס!

אנו מבקשים בברכות השחר, בתפילת שחרית: "אל תביאנו לידי ניסיון". במקורות שלנו למילה ניסיון כמה משמעויות: "נתת  ליראיך נס להתנוסס" [תהילים, ס']. הקב"ה נתן ניסיונות לרומם, להגביה. בתוך הניסיון טמונה ההזדמנות לצמוח.  ביטוי של התרוממות אומר הזוהר על ניסיון, מתוך הפסוק: "הרימו נס על העמים" [ישעיהו ס"ב] וגם "למען ענותך ולמען נסותך, להיטיב באחריתך".

ממצאי המחקרים של Tedeschi & Cann ,Calhoun מצביעים על כך שהמידה בה אירוע טראומטי מוביל אנשים לבחון מחדש את אמונות הבסיס שלהם, מנבאת באופן נמוך את רמות המצוקה שהם יחושו, אך מהווה מנבא חזק למידת הצמיחה הפוסט טראומטית שיחוו. החוקרים מסבירים זאת בכך שמצוקה קשה יכולה להתקיים גם אם האירוע הקשה אינו יוצר ערעור של אמונות הבסיס וסכמות מרכזיות (כך למשל כאשר אדם אהוב וקרוב נפטר בצורה טבעית), אך לעומת זאת, צמיחה פוסט טראומטית אינה מתקיימת כאשר אין ערעור של אמונות וסכמות בסיסיות. בנוסף, הם מדגישים על  השפעת הקונטקסט החברתי-תרבותי על צמיחה פוסט טראומטית השפעת נרטיבים חברתיים ותרבותיים - משפיעים על יכולת ההתמודדות עם טראומה והצמיחה ממנה.

בתפילות ר"ה ויוכ"פ אנו אומרים: "תקווה טובה לדורשיך", מי שדורש ומבקש את התקווה, טוב לו עכשיו, ברגע הזה. גם בפורים, אחרי קריאת המגילה, אנו שרים את הפיוט שושנת יעקב צהלה ושמחה, מה הדבר המרכזי בפיוט זה?

שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה... תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח, וְתִקְוָותָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹרלְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קוֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ.

אז איך עושים את זה? האמונה, היא הבסיס לתקווה. אם מאמינים כי הכול בחשבון, כי העולם – כלשונו, העלם, תעלומה, ואנו מחזיקים רק בחלק של הפאזל ולא בכול התמונה, ושאלוקים לא רק נותן אגוזים כמידת השיניים, אלא ככתוב בתהילים: "הנותן שלג כצמר" רק לפי כמות הכיסוי, הצמר, יש שלג. כלומר, אמונה כי אם קיבלתי ניסיון הוא מותאם ליכולותיי ויש בי די כוחות להתמודד איתו, וכן שאין ביכולתינו להבין, אך כל מה שה' עושה, לטובה הוא עושה, גם אם לא מתוק, זה מקל עלינו לעבור את תהליך האבל עד להשלמה אם רצון ה'  וקבלת המצב. ואגב, תהליכי אבל, דיכאון ועצב, אינם עומדים בסתירה לאפשרות לצמוח.


- פרסומת -

זוכה לראות, פעמים רבות, כי אנשים שכול חייהם ביססו את אמונתם שלא היתה פשטנית מהשפה ולחוץ ברגע הבשורה, גלשו או התרוממו לעבר F רביעי או ראשון עבורם, שאני רוצה להציע. faith, אמונה. אולי זו ריצה, ריצה לאמונה. או מלחמה, מלחמה על האמונה כשהקרקע נשמטת, יש הזדמנות לשדד מחדש מערכות עולם. או במילותיה של שורדת השואה בכבוד, ד'ר אדית אווה אגר בספרה האלמותי והמחייב: "גם בגיהנום התקווה יכולה לפרוח".  


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: מצבי משבר ולחץ, מלחמה וטרור, דת ואמונה, טראומה, רוחניות, ויקטור פרנקל
זיו לוין
זיו לוין
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
שני אלבז בצלאל
שני אלבז בצלאל
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
רשא מוסא-קעואר
רשא מוסא-קעואר
פסיכולוגית
חיפה והכרמל
כרמית מאיר שרר
כרמית מאיר שרר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה
חוה גולדברג
חוה גולדברג
עובדת סוציאלית
תל אביב והמרכז
אורי לבוא ורדינון
אורי לבוא ורדינון
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.