פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בסטת - החתולה שבקצה הפירמידה  / שלומית מירון

בסטת - החתולה שבקצה הפירמידה / שלומית מירון

חברי הקהילה | 14/2/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

*בסטת - כינוי לחתולה שהואדרה לאלה במצרים הפרעונית

הפרעונים ידעו להעריך את עוצמותיו הבלתי ניתנות להסבר של החתול. הוא נתפס בעיניהם כאלה קדושה ורבת חסד.
מטבע האדם, הדימוי הנעלה הזה לא ניתן לחתולים בחינם. להיפך, הוא כנראה עלה להם מאוד ביוקר - בפירמידות העתיקות במצריים נמצאו כדים שבהם נשתמרו חתולים חנוטים לצד המת, שכה חפץ ביקרם.
אני מתבוננת בבסטת - החתולה האומללה שלי ותוהה האם אישיותה מתעצבת כמו אישיותו של האדם - מן סלט של אפיונים גנטיים ונסיבות חיים. ובקיצור האם החתולה שלי מתאימה לטיפול אדלריאני קלאסי - טיפול כזה שבו המטפל שואל אותה על מקומה במשפחה והוא עונה כמובן - בת בכורה, ואז המטפל מהנהן ורושם לעצמו: פרפקציוניסטית, אידיאליסטית, נוקשה.
או למשל- מהו זיכרון הילדות הראשון שלה. ובסטת שלנו משפילה את עיניה בעצב ונזכרת בנביחות העזות בבית החולים לחיות, שם בקעה לאוויר העולם מרחם אמה הפצועה.
בכל אופן, כשאני מביטה בה עכשיו – כבר מעל לשנה בביתנו החדש – מתכווצת לה בפינה קטנה בחצר, מסתתרת מהחתולים שהיו כאן לפניה, אני מבינה שבסטת השתנתה בעיקר עקב נסיבות חייה. כי בבית הקודם שלנו היא פרחה, משאירה מאחוריה את כל טראומות הינקות. מהר מאוד הבינה שאוהבים אותה, לא רק בני הבית אלא גם ידידיה - חתולי השכנים. טוב, זו לא חוכמה, כולם שם היו שבעים, בעלי שם ומאושרים. זה לא חוכמה לאהוב כשאתה ככה – מוגן ומסופק. זה גם לא חוכמה לפרגן - במצב כזה.
לכאן היא הגיעה עם קולר נוצץ והרבה בטחון עצמי, צועדת ישירות לתוך חבורת חתולים שאף פעם לא היה להם – לא הוד, לא הדר ולא שם. בעלת הבית הקודמת הייתה זורקת אליהם שאריות של אוכל בנוח עליה הרוח, והם למדו להתאזר בסבלנות עד לפעם הבאה - אחרי יומיים, שלושה או שבוע.
פתאום הגיעה לה זאת, והיא אף פעם לא מחפשת אוכל. היא מחפשת חברים, הנכבדת, כמו אלה שהיו לה בביתה הקודם. רובצת לה גבוה על אחד המדפים העליונים של פירמידת מאסלו, מחפשת אהבה, עניין ומשמעות. בהתחלה היא לא הבינה מדוע הם מתקיפים אותה, הרי לא נאבקה איתם על מזון, שכן מעולם לא הייתה רעבה. אפילו לא על רצועת החול שבה נהגו להשתין, שכן היה לה ארגז צרכים מרווח ונקי משלה. היא באמת לא הבינה. הייתה חוזרת הביתה מייללת ופצועה. ואט אט, יום אחרי יום, היא הלכה וויתרה, ויתרה והלכה.
והיא עקשנית - בסטת, עקשנית ונחושה ויודעת מה היא רוצה, אבל כשאני רואה אותה יושבת שם בקצה החצר, מצמצמת את עצמה, דרוכה כולה למקרה שיגיע מי משכניה הזועמים והמתוסכלים להוציא עליה את קצפו - אני נזכרת כמה שונות היו עיניה בימיה העליזים וחסרי הדאגה בבית הקודם. איך ניתרה והתגלגלה בחדווה על הדשא מתלקקת ו'מתנשכת' עם החתול הג'ינגי של השכנים. היא כבר הייתה מעוקרת והוא לא רצה ממנה דבר, רק להתגלגל כך - כאילו לא היה מחסור בעולם. כאילו לא היו קנאה ותסכול.
אך מותר האדם מן הבהמה – ובעלת הבית הרחומה נכנסה לפעולה. התוכנית הייתה כזאת: אני אאכיל גם אותם – את חתולי הרחוב הזועמים האלה. הם ישבעו, יירגעו, ויתפנו לעונג ולשעשועים -ביחד עם בסטת.
אז ככה זה התחיל. החתולים ההמומים הביטו בחשדנות במטמורפוזה שעברה בעלת הבית הכעוסה – זו שעד היום סילקה אותם בכעס בשל ההתקפות הזדוניות על חתולתה - לפתע יוצאת אליהם בצעדים רכים, מציבה קערית עמוקה וממלאת אותה בכל טוב. אחרי ההלם הראשון, הם הביטו ימינה ושמאלה ועטו על הקערה תוך דחיפות הדדיות. בעלת הבית חייכה לעצמה כמי שתובנה ברוכה התמקמה במוחה הקודח והלכה להביא עוד מנה.
אבל אז קרו שני דברים – הציפייה לאוכל קרבה את חתולי הרחוב אל ביתה ועקב כך הגבירה את התקפותיהם הזדוניות על חתולתה האומללה ובנוסף - היא לא יכולה הייתה לצאת מהבית מבלי שחבורה שלמה של חתולים, שהלכה וגדלה בקצב מפחיד, ארבה לה וייללה אחריה עד כניסתה לרכב, או בכל פעם שיצאה לפנות את האשפה.
החיים הפכו לבלתי נסבלים בעליל. היא וחתולתה היו כלואות בבית - בכלוב של זהב. אוכל היה להם בשפע וגם הגנה, אבל אור השמש, והחוץ חסר הגבולות - היה שייך להמון הזועם שחיכה להם בחוץ – מרוכז כולו רק בהם ובמשאביהם הנכספים, מחכה לשעת כושר.
האם יש דרך לפרוץ את מעגל האימה הזה.
- רק אם מישהו יאמץ את החתולים האלה כמו שאת אימצת את החתולה שלך - צוחקת אליה השכנה.
- נו, אז אולי את?
- מה אני? מה זה יעזור?! תראי כמה חתולים יש פה. מה זה ישנה אם אאמץ חתול אחד. במקומו מיד יתייצב פה עוד פה רעב. כאן זה לא "חתולים בצמרת" מותק. אף אחד לא יחלץ לטובת הנסיכה שלך. פשוט תרגילי אותה להישאר בבית.
אבל בסטת תעדיף למות מאשר להישאר בבית, ואני מעדיפה לראות בבדידותה מאשר להרוג אותה. לפחות יש לה זיכרונות יפים מעברה – לא זה הרחוק המגיע עד תקופת הפרעונים, אלא זה הקרוב -שעדיין צרוב בחושיה.


עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שלומית מירוןשלומית מירון26/2/2012

דבורה, שמחה שאהבת... וכמובן כתבתי עלינו - בני האדם. החתולה שלי היתה רק השראה:)

dvora ashkenazidvora ashkenazi25/2/2012

חתולים בצמרת. כאמא לשתי חתולות הספור מאוד נגע ללבי. המון תודות