על פסיכולוגית האקו (לא שגיאת כתיב) והאם יש דבר כזה פסיכוזת אקלים? / it's the ecology stupid
אדם לאוב | 15/4/2022 | הרשמו כמנויים
הפוסט הקודם שלי בבלוג זכה לממש מעט צפיות. הם כולם זוכים למעט צפיות, אבל לקודם היו ממש מעט צפיות (אולי כי אני הפעם לא נכנסתי 1300 פעם, שזה בערך הפער). ההסבר שאני נותן לעצמי כדי לשמור על עצמי מפגיעה נרקיסיסטית הוא שהנושא של הבלוג של טיפול בפסיכוזה לא עד כדי כך מעניין פסיכולוגים אחרים. החוויה הזאת שאני מאוד מתעניין במשהו שאני בטוח שאמור לעניין את כולם אבל בפועל לא כל כך מעסיקה אחרים, מעוצמת בסדרי גודל כשאני עסוק בענייני אקלים. אני באמת חושב שלא קורה שום דבר חשוב יותר בעולם כרגע ממשבר האקלים, ונדהם כל פעם כשאני עומד לבד עם ילדיי או עם עוד משפחה אחת בהפגנות אקלים. אז החלטתי לבחון את ההיפותזה שלי בנושא הקשר בין כמות הקוראים לפופולאריות של תחומי העניין שלי, ולעסוק בחיבור בין השניים. אני אבקש לחשוב האם קיימת כבר פסיכוזת אקלים? כרגיל, אציע תיאור מקרה קצר, ובסוף כמה מחשבות מאוד ראשוניות על הקשר בין אקלים לשגעון, אבל תחילה אסביר כמה מושגי יסוד.
פסיכולוגיה אקולוגית, פסיכותרפיה אקולוגית והעצמי האקולוגי - על (טביעת) רגל (פחמנית) אחת
אחת ההגדרות היפות לפסיכולוגיה אקולוגית (Eco Psychology) ניתנה על ידי אחד מחולצי התחום.
העיתונאי, המחנך והפעיל האקלימי רוברט גרינווי :
"פסיכולוגיה אקולוגית היא חיפוש אחר שפה שמתארת את מערכת היחסים בין האדם לטבע. זהו כלי להבנה של מערכת היחסים הזאת, לאבחון מה בעייתי בה ולהצעת דרכים לריפוי "
העצמי האקולוגי (Eco Self), אם כן, הוא החלק בעצמי שרואה את עצמו כחלק מן הטבע. למרות שלמיטב ידיעתי אין עדיין תאוריה התפתחותית לפסיכולוגיה אקולוגית (אני על זה), ניתן לשאר שבדומה לעצמי ההתייחסותי, שמתפתח מהקשרים הראשונים שלנו עם אנשים אחרים, כך העצמי האקולוגי מתפתח מהמפגשים הראשונים שלנו עם צמחים, בעלי חיים ואיתני הטבע.
פסיכותרפיה אקולוגית (Eco Psychotherapy כפי שוודאי ניחשתם) היא טיפול נפשי שעסוק, בין היתר, גם בהתפתחות העצמי האקולוגי. הוא לעיתים יתרחש בטבע, ביער או בגינה עירונית, מתוך תפיסה שהסטינג עצמו מרפא ושלטבע יכולות ריפוי. בעשייה הטיפולית שלי ב EMDR נתקלתי לא פעם במצבים שבהם המטופלים בחרו בדמיון "מקום בטוח״ במקום של חיבור לטבע, ולאו דווקא לבני האדם. הבדל חשוב הוא שבטיפול אקולוגי רואים אזכורים של יחסים עם הטבע לא רק כביטויים סימבוליים אלא גם כמשמעותיים בפני עצמם. לדוגמא אובדן של בעל חיים אהוב שהוזכר בטיפול לא יהיה רק הזדמנות לבחון את חרדת המוות, או ביטוי לחשש מאובדן ההורים (או כל דוגמא אחרת שעולה לכם בראש), אלא גם אירוע טראומטי של אובדן שיש להתאבל עליו ולעבד אותו.
בבית שגדלתי בו, למרות שהיה בעיר, היו המון עצי פרי. היו לני שני עצי שסק, וגדר של פיטנגו, עץ מקדמיה ולימון בחצר הקדמית, ופומלה, קלמנטינה, שזיף, משמש ופג'ויה מאחור. העץ האהוב עליי ביותר היה עץ מנגו ענק, שנתן את הפרי הכי טעים, והייתי מבלה שעות בטיפוס עליו. כשהייתי קרוב לשחרור מהצבא, ולעזוב את בית הוריי, הם החליטו להרוס את הבית ולבנות על השטח בית חדש. התגוררנו בשכירות בקומה האחרונה בבניין הסמוך למשך השיפוץ. התוכנית אמנם הייתה לא לפגוע בעץ המנגו, אבל אני עדיין זוכר בכאב, את הרגע הזה שבו גילינו שחלה טעות וראיתי מהחלון למעלה בבניין הסמוך את עץ המנגו מוטל כרות. ברור שבמישור מסוים הזיכרון הזה קשור לחוויה הכואבת של עזיבת בית ההורים, וכריתת העץ יכולה להיות סמל של סוף הילדות שלי וכריתתי מבית הורי, אבל במישור אחר הזיכרון הזה קשור לקשר האמיתי שהיה לי עם עץ המנגו ועם עולם הטבע.
שנים אח"כ כשחיפשנו מקום מגורים זוגתי שלחה לי הודעת טקסט "ראיתי יחידת דיור. נראה לי שתאהב אותה. היא בתוך מטע מנגו". האהבה שלי לאותה יחידה קשורה גם לחיבור הסימבולי של מנגו עם תחושת בית בעולמי הפנימי, אבל לא פחות מכך, לעונג שאני מפיק מיציאה בבוקר קיצי לחצר ואכילת מנגו מהעץ. פעולה שקשורה לא רק לזיכרון הבית אלא גם לזיכרון ולהפעלה מחדש של הקשר עם הטבע.
פסיכופתולוגיה אקלימית: יש לא מעט דיבור על פסיכופתולגיה שקשורה למשבר האקלים. זעם אקלימי, דיכאון אקלימי וחרדה אקלימית הפכו לאבחנות די שגורות למצוקה שחווים אנשים (בעיקר מתבגרים ובעיקר במקומות אחרים בעולם) בעקבות משבר האקלים. ויש אפילו תיאור של מין הפרעת דחק פרה טראומטית. באופן נרחב יותר, לפי הפסיכולוגיה האקולוגית, כל הבעיות הנפשיות של היום נגרמות גם בין היתר סביב בעיות בקשרים שלנו עם העולם הנוסף על זה האנושי. לדוגמא, לפי גישה זו, התמכרויות למסכים, לקניות ולמזונות מעובדים, הם ביטוי להתרחקות מהקשר שלנו עם הטבע ופגיעה בעצמי האקולוגי, וניתנים לריפוי דרך חידוש קשרים אלה, והתפתחות של העצמי האקולוגי.
פסיכוזה ואקלים
בניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסן פרסמו פעם מאמר שתיאר את אוסקר, חתול בהוספיס במסצ'וסטס שתמיד נשכב על המיטה של הדייר הבא שעומד ללכת לעולמו, והצוות משתמש בכישוריו כדי להזמין את המשפחות להיפרד. לנו, במחלקה לאשפוז יום, אין את אוסקר, אבל יש לנו את מיצי החתולה הדיאגנוסטית. טוב, היא לא באמת דיאגנוסטית, אבל לא פעם ראיתי אותה יוצרת קשר מיוחד דווקא עם מטופלים ש(עדיין)לא מוצאים את עצמם בקבוצה או בעולם האנושי. דווקא מיצי, כנציגת ה more than human world, מוציאה מהם יכולת להירגע, לבטא צדדים רכים, לדאוג או להיות מנוחם על ידי האחר ("האחר החתולי"). בנוסף, יצא לי לראות תהליכים שיקומיים מוצלחים שנעשו בגינות טיפוליות, עבודה שיקומית בגן הבוטני, או במקומות שמחוברים לטבע.
לעתים קרובות שמעתי ממטופלים שלי שמתמודדים עם פסיכוזה על קשרים מיוחדים עם הטבע: אחד סיפר על התפאורה בה התחילה הפסיכוזה שלו כחיבור מיוחד לג'ונגל האסיאתי, אחר בפסיכוזה משיחית הרגיש קריאה לצאת להרי המדבר, ושלישי היה מתחזק ממזג אוויר גשום שנותן לו תחושה שהוא כל יכול. ניתן לקשר תאורטית בין החוויה העוצמתית שיכולה להיות לטבע בפסיכוזה לחוויה של "העדר עור", לתחושה שהעולם מבחוץ חודר, או שאין גבול בין האדם המצוי במצב פסיכוטי לאחר ולעולם, וניתן לראות גם את הקשר שלה לשינויים קיצוניים בוויסות החושי שהרבה מתמודדים עם פסיכוזה מתארים. בולאס בספרו when the sun bursts the enigma of schizophrenia מתאר כיצד המטופל הסכיזופרני (שפה שלו) משליך החוצה על העולם הלא אנושי (טבעי ודומם) כחלק מתהליך של התרוקנת העצמי והתרחקות מחברת בני האנוש.
בעיניי, שווה לשאול, האם בגישה אקולוגית יהיה ניתן לראות בכך מתקפה של חלקי העצמי השונים על העצמי האקולוגי? או תהליך שמקורו בחוסר האיזון בין חלקים אלה של העצמי?
אז האם יש פסיכוזה אקלימית/אקולוגית ואיך היא נראית ?
נדמה לי שהחוויה של היות מודע למשבר האקלים, לגודל הסכנה, ולפער בינה לבין מה שנעשה כדי למנוע את האסונות העתידיים, יכולה להיות כשלעצמה מציאות נוראית, שתוביל אנשים בעלי ארגון אישיות מסוים לפעולה, אחרים לדיכאון ואולי אחרים, בעיקר כאלה שחרדת הכיליון עוצמתית עבורם, לפסיכוזה. נוסיף על זה שקיים משבר גדול שצפוי להעמיק בין ילדים ונערים שמגלים על המציאות האקלימית שלנו, לבין הוריהם, שבהתנהגותם ממשיכים להעמיק את גודל המשבר. זהו פער שיכול בעצמו עבור אנשים מסוימים לערער את תחושת הביטחון בעולם, את התחושה שיש מבוגר שומר, ואף את תפיסת המציאות. האם המשוגעים האקלימיים יהיו האנשים שיבחרו לא לקחת חלק בכלל בהרס הפלנטה, ינטשו את הקניות, הבגדים, האוכל המעובד, מגורי הקבע, לא יסכימו לשום שימוש בדלקים פוסיליים, אולי בכסף בכלל? באותו הספר, בולאס (שאגב, מתאר בפרוט את הנוף והעצים סביב הקליניקה שלו), מציע שהחברה תמיד תתייג כמשוגעים את אלה שלא מסכימים לשתף פעולה עם השיגעון החברתי המקובל. ומה יותר משוגע מאשר לממן בכספי הפנסיה שלנו את התעשיות שהורסות לנו את העתיד? או להמשיך לצרוך ולצרוך כשכבר יש לנו כל כך הרבה ?
דבורה[i] ורני בננה
את רני בננה פגשתי בטיול אחרי צבא בעיירה רורה-נבקה, ממנה יוצאים טיולים רבים לג'ונגל ולאזור הביצות בבוליביה ויש בה גם מנגו מעולה. שהיתי בעיירה מספר שבועות, ובכל בוקר שבו לא הייתי בטיול, פתחתי בחיפוש אחר רני, אמריקאי מזדקן, שהסתובב עם עגלה ומכר את לחם הבננה שהרגע אפה. יום אחד נשארתי לדבר אתו מעט יותר, ורני הזמין אותי לארוחת ערב אתו ועם אשתו. הוא סיפר לי שבעבר היה גולש בקליפורניה, אך הגיע לרורה-נבקה כשנמלט מה-CIA שהשתילו משדר מאחורי אוזנו. הוא נשאר פה בג'ונגל כי הוא בטוח שאין כאן למשדר קליטה.
דבורה, בת 45, פנתה אליי לאחר שחרורה מאשפוז. היא סיפרה לי על כך בהודעת וואטסאפ בה הוסיפה שתשמח אם אוכל לעזור לה, למרות שאינה מעוניינת בטיפול פסיכולוגי. אני הצעתי שנדבר בטלפון לבדוק כיצד זה אפשרי, וסייגתי מראש שמלבד טיפול אין לי הרבה מה להציע. בשיחה היא סיפרה שאביה לוחץ עליה לפנות לעזרה אבל היא אינה מעוניינת בטיפול, ובוודאי לא בכזה שיש בו העברת כספים. בסוף השיחה קבענו להיפגש פעם אחת יחד עם אביה ובת זוגתו, ומתוך נאמנות לגישת הדיאלוג הפתוח וחששות של תחילת הקורונה הסכמתי לבקשתה שניפגש בגינה הפרטית שמחוץ לקליניקה. בשיחה שיתפתי אותם במספר כתובות פחות שגרתיות למתן עזרה הן בפן הטיפולי והן בזה השיקומי, חיזקתי את דבורה בכך שאמרתי לאביה שאני חושב שזה יהיה טעות לכפות עליה טיפול, במיוחד כשלא מזמן נכפה עליה אשפוז שנחווה באופן טראומטי, ושעליה לבחור בכך בעצמה. עוד המלצתי לו ולאשתו לפנות לטיפול בעצמם מתוך תפיסה ש(1) גם הם חווים משבר סביב ההידרדרות במצבה של דבורה; ו(2) שינויים במערכת עשויים להטיב עם דבורה גם אם היא אינה לוקחת חלק בטיפול. כולם סירבו לטיפול, ונפרדנו. כחצי שנה אח"כ דבורה אושפזה פעם שנייה, "ההורים" פנו אלי שוב, והגיעו שוב לפגישה אחת לחשוב יחד, להתאפס, לחשוב על אפשרויות, לשמוע הזמנה נוספת לטיפול ולסרב לה. התהליך חזר על עצמו חודשיים לאחר מכן כשהשתחררה מהאשפוז, וכעבור כמה חודשים באשפוז השלישי של דבורה. בין לבין למדתי שהאשפוז הראשון היה לאחר שהחזירו אותה מדרום אמריקה, לשם נסעה לאחר גירושין, וניסיון שלא צלח להיכנס להריון, ושבין אשפוזים היא משתפת פעולה באופן חלקי עם רצון ההורים שתשהה בביתם, אך לפרקים מבלה לילות בטיולים בטבע או בלינה בחוף הים. בפעם האחרונה דבורה יצרה איתי קשר לפני כמעט שנה וביקשה להתלבט טלפונית בנושא החיסון. אביה לחץ עליה להתחסן מפאת גילם המבוגר, ואני חשבתי לעצמי שאי התחסנות היא גם הדרך עבורה לצאת שוב לטבע, להפסיק לשהות בבית, ולסכן אותם. בשיחה הופתעתי כשהעלתה מיוזמתה את השאלה האם החשש שלה מהחיסון הוא חשש לגיטימי מהלא ידוע, או שאריות של הפסיכוזה שלה, שבה הרגישה שמשתלטים על גופה. נתתי לגיטימציה לחשש אבל גם לשאלת השאלה, ועזרתי לה לנסח שאלות אותם תוכל לשאול רופא משפחה ופסיכיאטרית, לדוגמא: האם לחיסון, או למחלה, יכולות להיות השפעות על מצבה הנפשי ואילו? מהוריה למדתי שהחליטה לקבל את החיסון, ושהגיבה לכך במה שהם ראו כתגובה דיכאונית, היא לא יוצאת יותר לטיולים, ומספרת שהמעשה של שיתוף פעולה עם ניסיונות ההשתלטות על בני האדם של המנהיגים, גרם לקשר שלה עם הטבע להתנתק. שהיא אינה מרגישה מחוברת יותר לטבע כשיוצאת מהבית, ואינה רואה בכך טעם. לא פעם שאלתי את עצמי האם דבורה לא היתה יכולה, כמו רני בננה, למצוא לעצמה פינת טבע בה מה-שזה-לא-יהיה, שרודף אותה בעולם בני האדם, לא יוכל להגיע לשם. בוודאי שהרגשתי שזה מה שלפרקים היא מבקשת.
מחשבות אחרונות
נדמה לי שההסתכלות שלי בפסקה על פסיכוזה אקלימית מעלה את השאלה לגבי ההבדל בין פסיכוזה אקלימית לבין בחירה שרבים בוחרים בתקופה זו לנטוש את הסדר המקובל, ולהרגשתי זו שאלה דומה לגבי ההבדלים בין רני בננה לדבורה. בפודקאסט המצוין New Books in Psychoanalysis מציעה ליסה בורטולטי בשיחה עלThe Future of Delusions שההבדל בין דלוזיה לסתם מחשבה אי רציונאלית לא צריכה להיות מידת הפגיעה בלוגיקה, אלא האם היא עושה אותך מאושר, נותנת לך משמעות ומקרבת אותך לאנשים, או שמא עושה אותך חרד, ומבודדת אותך. נדמה לי שאת אותו קריטריון אפשר להציע גם לשאלה שהעליתי כאן.
בספרו The Psychotic Core, מצייע מייקל אייגן שעבור מטופלים מסוימים פסיכוזה יכולה להיות חוויה רוחנית. עבורי, למרות שהכרתי אנשים שתיארו חוויות שלהם ככאלה, בחדר הטיפולים חוויתי בדרך כלל את הפסיכוזה כחוויה של התמוטטות נוראית. בכתיבה תהיתי האם גישה של פסיכותרפיה אקולוגית, שרואה בקשר עם הטבע קשר חשוב בפני עצמו, שניתן לפתח בטיפול, ואף פועלת לעודד קשר זה באופן אקטיבי (לדוגמא דרך הסטינג הטיפולי), יכולה לעזור למטופלים לעבור את הפסיכוזה שלהם ככזו, או לפחות לאפשר יותר תהליכי צמיחה לאחר המשבר.
תנועה מאוד מרגשת שמתרחשת היום בעולם של פעילי האקלים היא תנועה של Rewildernes החזרת אזורים שהופשרו לחקלאות או בניה והפיכתם שוב לאזורים פראיים או של הפיכת הערים למיוערות יותר, כפי שעושה עמותת ונטעת בתוכנית עיר-יער. באותו פודקאסט בפרק Towards an Ecopsychotherpy מציעה האנליטיקאית היונגיאנית מרי ג'יין ראסט שאולי תהליכים של Rewildernes יהפכו גם את בני האדם לפחות מבוייתים, ואני תהיתי איזה השפעות יהיו על החלקים הפראיים בנו, שיקבלו יותר מקום, מה זה יעשה לאופן בו אנחנו תופסים שגעון, ולמקום שאנחנו נותנים לאנשים להשתגע.
נ.ב
אם אהבתם כתבתי באתר על אקלים גם מחוץ לבלוג
https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=4243
נ.ב 2
לעומת כל מיני מושגים שאני ממציא וחושב שלא המצאתי, או שאני לא ממציא וחושב שכן המצאתי, די ברור לי שעל ה"אחר החתולי" קראתם לראשונה כאן. בתמונה מיצי החתולה הדיאגנוסטית
[i] כמו תמיד בבלוג השמות בסיפורי המקרה בדויים והסיפורים עצמם הן הלחמות של מספר טיפולים, בדיון, ופרטים שמובאים באישור.
