פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
רינגטון בחדר הטיפול

רינגטון בחדר הטיפול

ד"ר אילן טבק - אבירם | 24/1/2012 | הרשמו כמנויים

זה מכבר הפכו צלצולי הטלפונים הניידים לחלק בלתי נפרד מפס הקול של חיינו ובכל מקום. נדמה שכבר התרגלנו לצלצולים הטורדניים באולמות הקולנוע והקונצרטים, בכיתות הלימוד, בפגישות עבודה וכן, גם בחדר הטיפולים. ראוי לדייק, כי ברוב המקרים לא מדובר עוד כלל בצלצול אלא בזמזום רוטט ולא פחות טורדני, שמשום מה נדמה לרבים (כולל למטפלים רבים) שאינו מורגש, אך כמו זבוב תועה, גם הוא מצליח לבקוע את חומת הקשב ולתפוס מקום בחלל החדר ובתוך חדרי המוח שלנו.

בתחילת דרכי המקצועית סבלתי במיוחד מהתופעה וחשתי חוסר אונים בהתמודדות עימה. בצר לי, שגיתי בפנטזיה שהעזרה תגיע מאיזו רשות אכיפה חיצונית וחזקה, כמו למשל הנהלת קופת חולים, שתציב שלטים בחדר הטיפולים שאוסרים על שימוש בטלפון הנייד ותנחה את השומר בכניסה להחרים מכשירים סלולאריים, או מהמדריכים שלי, שינחו אותי לכלול בחוזה הטיפולי הנחייה לכיבוי הטלפונים הניידים במהלך הפגישות הטיפוליות או שיחזקו אותי לנקוט ביד קשה וזרוע נטויה. משעזרה מסוג זה בוששה להגיע, נאלצתי להתמודד עם מציאות של שיחות תכופות, במיוחד במסגרת טיפולים ספציפיים, בהם רבו הצלצולים והשיחות הנענות תוך כדי המפגש עצמו. נדמה היה לי ששיחות טלפון אלה ממש "מתקיפות" את המחשבה וקוטעות כל דיאלוג דווקא ברגעים קריטיים של התקרבות, כשמשהו של ממש ננגע - "אז איפה היינו"....?
במהלך הזמן למדתי לראות, אולי בלית ברירה, כי לא פעם לצלצול הטלפון הנייד ולשיחה המתנהלת בחדר בעקבותיו תפקיד של העברת מסרים שונים של המטופל אלי והמטרד הפך להיות גם למקור אינפורמציה וערוץ תקשורת, גם אם עדיין עוקצו המטריד לא ניטל ממנו.

לעיתים, קול השיחה הרם בטלפון הנייד נשמע עוד מחדר המדרגות, והמטופלת נכנסת בדלת הכניסה תוך כדי שיחה ערה בטלפון. הדרך מדלת הכניסה אל תוך החדר ועד לישיבה על הכורסא אמנם אינה מאד ארוכה, אך יכולה להחוות כויה דולורוזה של ממש כאשר היכולת לשאת את הבדידות והריקנות נשמטת, והשיחה בטלפון הנייד מהווה מעין בן לוויה מחזיק ומכיל, עד שאולי משהו בפגישה יתחיל לספק פונקציות מרגיעות מעין אלה.
לא פעם יישאר הטלפון הנייד מונח ליד המטופל כל הפגישה, שומר על נוכחות פאסיבית וכמעט בלתי מורגשת. הבהוב האור הקבוע שמעיד על אות החיים הסלולארי ידהה בסבך המילים והתחושות בחדר ויישכח, אך זוהי לרוב שכחה זמנית וחלקית בלבד. ברגעים של חרדה, בדידות, ברגעי שתיקות או ברגעים שתוכן מטריד יעלה, האצבעות יאחזו מחדש במכשיר, ילטפו את המסך וכך תושג רגיעה, גם אם זמנית באמצעות חפץ המעבר הזה. המגע במכשיר ידליק מיד אור, כמו נר נשמה בחדר, ותופיע השעה, מזכירה כי העולם בחוץ ממשיך לסוב סביב צירו.

פעמים אחרות, התזכורת של המציאות בחוץ תחדור לחדר באמצעות הטלפון הנייד באופן פחות עמום ויותר פולשני, כשתגיע שיחה ויישמע הצלצול או הרטט. כאן יגיבו מטופלים שונים באופנים שונים, שמשמעות רבה בצדם. חלקם ימהרו לכבות את המכשיר, יתנצלו ויביעו אשמה וחרטה. מעניין להשתהות ולחשוב על מה אשמה זו, מעבר לאשמה הקונקרטית על ההפרעה לשיחה. אולי זו אותה האשמה על "פליטת הפה" הבלתי צפוייה שחושפת תוקפנות סמויה שלפתע נתגלתה וזוהתה, או שמא אשמה על רגע של אגוצנטריות ילדית שבו הרשה לעצמו המטופל להתכחש לנוכחות שלנו. ייתכן ובא לידי ביטוי כאן הקושי לשאת את האינטימיות הדיאדית, שלפעמים כל כך מעיקה והמכשיר משמש כ"כסא מפלט" בעתות מצוקה ומחנק.

אך מה נעשה אנו מול הפלישה הזו? כיצד נגיב לקטיעה של רצף המחשבות שלנו ולאשמה שמתעוררת במטופל? האם ניתן ביטוי גם לכעס שמתעורר בנו, או שמא נכחיש אותו וננסה לדבוק בשמירה על חוט המחשבה בכל מחיר. מעניין מה ביון היה אומר על המיכל המחורר בזמזומים וצלצולים ועל היכולת של המטפל לשמור על דפנות המיכל גם כשננקבים בהם חורים. יש לי תחושה שאולי גם במקרה זה היה קורא לנו לחזור לפגישה בכל קטיעה וצלצול מחדש – "ללא זיכרון וללא תשוקה".

השאלות ששאלתי רלוונטיות עוד יותר כשהפלישה הסלולארית אינה נדחית על ידי המטופל אלא מאומצת על ידו תוך מענה לשיחה בתוך החדר, מולנו. ראשית קשה במקרים אלה להתכחש לרגשות הקשים שעשויים לעלות אצלנו, רגשות שנעים בין חוויה עמוקה דוולואציה ומחיקה לבין כעס והכחשתו. האם מדובר בטכניקה נוספת של הזדהות השלכתית שמצליחה לשים אותנו בעמדה הננטשת, הנמחקת שמוכרת למטופל? ובמידה וכן עולה השאלה כיצד להחזיר תחושות אלה באופן מרוכך, שעדיין לא תהיה בו הכחשה של האקט התוקפני
.
בנוסף על החוויה הרגשית המורכבת, המטופל בוחר כך, באופן לא מודע, שנתוודע לצד נוסף שלו, לקול המציאות בחייו. האחר, השלישי, חודר לחדר, אך באופן חלקי בלבד. את השיחה נשמע רק דרך הצד של המטופלת, דרך תשובותיה, הנהוניה והבעות פניה במשך השיחה. לעתים נקבל הצצה אל פן אחר בחייה דרך טון דיבור שונה ואחר מכפי שהורגלנו לו בחדר, מאפייני שפה והתנסחות שונים ואולי אף תכנים מודעים ובלתי מודעים יוצפו על פני השטח. לפעמים זוהי אמירה של המטופל כי גם אם נחשפו צדדים פגיעים שלו בטיפול, מחוץ לחדר הוא אדם חשוב, חזק ומתפקד, שזקוקים לו מחוץ לחדר לפחות כמו שהוא זקוק לנו.

לעיתים, המטופל יצהיר בפני האדם בצד השני של הקו כי אינו יכולה לדבר ואולי אף יצהיר על קיומה של הפגישה. רמות שונות של אזכור הפגישה יכולות גם הן ללמד על מקומו של הטיפול בחיי מטופל, אך גם על משאלות וחרדות מהנוכחות/אי-נוכחות שלנו מחוץ לחדר הטיפול. "אני חייבת לסיים כי אני בפגישה /אצל הפסיכולוג/ אצל אילן" – כל אחת מן האפשרויות היא מסר אחר, משאלה אחרת וחרדה אחרת.
האחת אולי מעידה על הצורך לשמור אותנו כמקום פרטי ובלעדי, ועל החרדה פן מקום זה יטמא. השנייה שמה אותנו במגירה המקצועית, השמורה והקורקטית, ואילו בשלישית ייתכן ויש ביטוי למשאלה לגבי נוכחותנו הרציפה גם מחוץ לחדר, ולאו דווקא בכובע הטיפולי. אלה כמובן רק הצעות בודדות לפרשנות מתוך מגוון רחב אפשרי.

ניתן לשער,שכמו מגוון הצלצולים והרינגטונים האינסופי (שגם הבחירה בו יכולה להיות משמעותית), כך גם דרכי ההתמודדות של מטפלים שונים עם הימצאות ה"שלישי" הסלולארי בחדר. זה המקום לקוות שיתקיים שיח מעשיר של אנשי מקצוע בנושא, שיוכל להרחיב את ההבנה של התופעה הזו שהיא כיום חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה. זה המקום גם להודות לאלה שהגיבו על הפוסט הקודם ובמיוחד לד"ר ארנון רולניק שאף הציף את השאלה הסלולארית למגוון פורומים נוספים ומעניינים. בעיקר משמעותי הנושא הזה על מנת ללמוד כיצד ניתן להשתמש בזבוב הטורדני ובפלישה הסלולארית (שכנראה היא כבר עובדה מוגמרת) על מנת לא רק ללמוד משהו על המטופל, אלא גם כאירוע בינאישי חווייתי שקורה בין שני מרכיבי הדיאדה הטיפולית ושיכול לאפשר מגע עם חלקים שבסטינג השמור והסטרילי של הטיפול הפסיכולוגי נותרים בצל.



עוד בבלוג של ד"ר אילן טבק - אבירם

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

בן משה דניאלבן משה דניאל30/1/2012

ובכל זאת, כדאי להימנע משני הצדדים המעורבים בטיפול. בהפעלת המכשיר הסלולרי ולדאוג לכבות בתחילת המפגש. זה בסך הכל 50 דקות ! לא יותר מזה...ואני לא רואה שום סיבה, למעט מקרים חריגים במיוחד עליהם מודיע המטפל או המטופל, בהם הטלפון או הפלאפון צריכים להיות נוכחים בזמן הפגישה הכל כך קצר. ברוב המקרים, ואולי בכולם, צלצול הפלאפון/טלפון הוא מעין ברקס לרעיון שעלה במוחו של המטופל ושל הרגע האינטימי , עליו נכתב קודם לכן בתגובות, שלא יחזור כבר...
וברצוני גם לשבח את מיכל לביא, על האכיפה הזו בטיפולים הפארא-רפואיים, שבאמת שם רואים את החשיבות הגדולה של הכבוד למקצוע וגם את חשיבות הניתוק מהחיים הקדחתניים של החוץ, אל הפנים הרגוע והשלו.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם30/1/2012

בהמשך. זה בהחלט מעניין ופחות צפוי שזה עלה מפני שכוונתי הייתה לגעת בזה מהכיוון השני. אם כבר עלה, כנראה שזה מעיד על תופעה רווחת וחבל. בכל מקרה, מהצד של המטפל זה אמור להיות יותר פשוט, וכמובן שהסלולארי לא צריך להיות במצב צלצול או רטט שיפריע לשיחה. כולנו בני אדם, ובמקרים בהם אמורה להגיע שיחה דחופה וחשובה, ומטפל יודע שעליו להשאיר את הטלפון פתוח, באחריותו להעלות את הנושא בתחילת המפגש. במידה והשיחה אכן מגיעה ונענית, זו גם הזדמנות לשאול את המטופל איך הוא הרגיש כשהמציאות (של המטפל) חדרה לחדר.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם30/1/2012

תודה. תודה על ההתייחסות מדיסיפלינה קצת אחרת. זה בהחלט מעורר מחשבה - האם זה צריך להיאמר במפורש בתחילת המפגשים כחלק מהסטינג או שמשאירים את זה פתוח (כמו שקורה אצלי ואצל מטפלים נוספים). אני מניח שכל אחד צריך לבחור מה מתאים לגישה הטיפולית שלו ומה מתאים לסטינג שהוא מבקש להבנות. בעיקר חשוב שיתעורר דיון בעניין, כי זו תופעה שלא ניתן להתכחש לה. אגב אני לגמרי משוכנע שגם אם תנתן הנחייה ברורה בחלק מהסטינג לכבות טלפונים ניידים וזה יסומן כגבול, עדיין יהיו מקרים שבהם הגבול הזה ייחצה ומה אז? האם מטפלים רק ייצמדו לקו הדידקטי ומסמן הגבולות, או שמא תפתח אפשרות לחשיבה מה בעצם הצורך הלא מודע שעלה.

מיכל לביאמיכל לביא30/1/2012

בתחומים בהם אני עוסקת דווקא יש קונצנזוס - ללא פלאפונים!. קראתי את הבלוג המעניין, ונשמתי לרווחה :-)
התחום הטיפולי בו אני עוסקת משיק לטיפול הפסיכולוגי (טיפול במגע ויוגה, מתמחה בעבודה עם אנשים וילדים עם בעיות נפשיות), והרבה פעמים הבעיות והקשיים הטיפוליים דומים, אם כי המשמעות שניתנת להם היא לעתים שונה לחלוטין.
דווקא בתחום זה של " הפרעות סלולריות", המצב אצלנו יותר טוב.
אחד מהכללים הבסיסיים (ולעתים גם הכתובים) של כל טיפול ברפואה משלימה או שעור יוגה, הוא כיבוי הטלפון הסלולרי לפני השעור/טיפול, ובד"כ הוא גם נשאר מחוץ לחדר.
יש משהו מאד משקיט ומרגיע בעובדה שעכשיו, שעה שלמה (או שעתיים, או יום...) אין לך נגישות לנייד, ואין לו נגישות אליך. אצל חלק מהאנשים זה יכול לעורר חרדות, תחושת בדידות, ניתוק, דאגות, ואצל אחרים תחושה של חופש, שמחה, הסרת עול, הרפיה ועוד... אבל אני לא חושבת שיש מישהו שנשאר אדיש לכך - ובכך החשיבות הטיפולית (לדעתי).
גם כשאני מתרגלת לבד בבית, אני מנתקת את הטלפונים בבית. ממליצה לנסות - זו איכות אחרת של שקט. שקט לא מאויים.
כמטפלת ומטופלת בטיפולי מגע, וכמתרגלת יוגה ותיקה, אני ממליצה - בלי טלפונים סלולריים בפגישה/טיפול/תרגול!

tal lctal lc27/1/2012

טוויסט. מעניין איך כל התגובות נוגעול לפאן ההפוך מזה שכתבת עליו. לא הנייד של המטופל אלה זה של המטפל.
יש כמובן שונות גדולה בין מטפל מטופל בפגישה הטיפולית. אני מדמיינת את הדו-שיח:
מטפל: הטלפון שלך צלצל...
מטופל: ?!!!.
מטפל: אתה נותן למשהו חיצוני לחדור לחדר, אתה רוצה לומר לי על ידי כך משהו על הקשר שלנו?
אני מדמיינת את הדו-שיח:
מטופל: הטלפון שלך צלצל....
מטפל: האמממ...
מטופל: אתה רוצה לדבר על זה?
מטפל: השאלה הזו, אממ.., זה נסיון להתייחס לכאן ועכשו?

כנראה, שב"מערך הכוחות" הזה, החויה של המטופלים לשמע צלצול הנייד היא קשה הרבה יותר.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם27/1/2012

רשימה שהעבירה לי ידידה, בהקשר לסלולאר שמצלצל בפגישה, גם אצל המטפל. אני יושבת בשעה השבועית שלי אצל הפסיכולוג. ממשיכה את רצף המצוקות של שבוע שעבר – בשבוע אפשר לצבור הרבה מאד מצוקות וגם לספר על המשפחה הבלתי מתפקדת. אני מתחילה לשתף אותו בסידורים הבלתי נגמרים, הבנקים ולמה דברים נראים כאילו אני מנהלת את העולם ובעצם אני בנאדם פשוט שבקושי מצליח לנהל את עצמו ברמה מסויימת של סבירות בתוך המשפט הזה אני שומעת את הרטט של הסלולר שלו ותנועת הגוף החדה שלו כדי לסגור את המכשיר ולהתנצל במהירות. עושה רושם שהוא רוצה למחוק את העניין מסדר היום.

בוא אני אעשה לך את זה יותר קצר. אתה מזנק במהירות שזה דבר יוצא מן הכלל בפני עצמו, מראה על גמישות (אני מניחה שגם מחשבתית), אבל אין מה לעשות – אותה שנייה שבה נשמע הרטט, שינית בחדות את שפת הגוף שלך, שלחת יד לכבות את הסלולר וטרחת להתנצל (כמיטב המסורת הפולנית) באותו זמן – שמת ברקס לרעיון שהיה כבר מובנה אצלי ועכשיו אני בעצם לא יודעת אם להתחיל מהתחלה או מהמקום שאני זוכרת או פשוט הלאה …..

זו לא התלבטות פילוסופית – היא ממש שאלה טכנית. הזכרון שלי הוא זכרון של עכבר ברוורס ולכן קשה לי לחזור לאותו מקום שבו הייתי ואני צריכה איזה סוג של עזרה בדמות שאלה : אז איפה היינו או עד לאן הגעתי….- אתה אף פעם לא תוכל לומר לי איפה בדיוק הייתי מבחינת תחושה או מבחינת מקום ולא מפני שאתה לא רוצה אלא מפני שאתה לא יכול. הדבר היחידי שיכולת – לדאוג שהסלולר יהיה סגור (לא על רטט) או שלא יהיה בזמן טיפול.

זה לא נאמר ממקום של חוסר כבוד. הדברים נאמרים ממקום של כבוד אלייך ואליי. טלפון סלולרי עבורי הוא עוד חפץ שצריך להשתמש בו ולא צריכה אותו בזמן טיפול. אני באה אלייך כדי שתוכל להקשיב לי, כדי שתהייה מרוכז בי ולא בצרחות של השכנים, לא ייקראו לך מלמטה ולא יחפשו אותך בסלולרי. דחוף ? קורה. תדאג רק לומר שאתה עלול לקבל שיחה ולכן הקו נשאר פתוח – אל תשאיר לי את זה פתוח כאילו אתה ראש הממשלה ואני אורחת אצלך. לא. אני לא מסכימה לתנאים האלה.

זה מפריע לי גם אם אני מדברת שטויות. זה קוטע את המחשבה הבסיסית שלי שאני צריכה לגייס כדי לדבר על המשפחה הבלתי מתפקדת שלי – שזה נושא בעייתי בבסיסו. אני לוקחת את הזמן שלי, אני מנטרלת את עצמי מכל מה שמסביב כדי להיות מפוקסת בעצמי – אם פירגנתי לעצמי את השעה הזו – אני רוצה שהיא תהייה שלי. בלי רעשים ברקע. רעשים יש לי מהכביש, מהשכנים - אני צריכה שהשלטר של הרעש הפנימי שלי ייכנס לפעולה ויעזור לי להוריד את הרעשים מסביב.

אני מבינה (לא באהבה גדולה) שזה חלק מהחיים, זו עוד משבצת שלאן שלא תלך תמצא את המכשיר הזה בפעולה. יש מקומות שאני בוחרת / צריכה להיות שם ולא מעניין אותי הרינגטון של הסלולר – החיים לא סטריליים והם מלאי רעשים. ככה זה. אבל… שעה טיפולית לא צריכה להיות כזו בשבילי – אני צריכה שקט חיצוני ופנימי. אני באה אלייך כדי שאני אדבר (בשקט פנימי עד’ כמה שאפשר) ואתה תקשיב. זו בערך החלוקה ביננו. לא צריך מתווכים – בדמות סלולר. אנחנו לא אוייבים ולא צריך או"ם או גדר באמצע. אני מסתדרת טוב ואם אני צריכה אתנחתא – אני אומרת.

גם ככה אני מדלגת בין המכשולים הפרטיים שלי ובין אלה של החיים. בין הצעקות של "למה" או "אמרתי לך" או סתם תחושות שהייתי רוצה לחלוק – אבל לא עם מישהו קרוב מדי – צריכה מישהו שיוכל להקשיב ולפעמים אני צריכה את השתיקה שלו בתור תשובה ולפעמים אני צריכה לשמוע במילים. אני צריכה את הריכוז הזה, והרעש הזה מקמט לי את הריכוז ומעיף אותי, את המחשבות והרגשות לכל הרוחות.

אני לא יודעת מה עובר לך בראש כשאתה סוגר את הסלולר שלך בזמן שזמזם לו חרישית (אעלק חרישית), אולי יש לך אשליית "כיביתי וזהו" – אבל הדבר הקטן הזה הרעיש את החדר ואותי מאד. תשמע – אף אחד לא צדיק וגם לי זה קורה (אבל אני ממש ממש משתדלת שלא) – אבל דווקא במקומות כמו טיפול פסיכולוגי שזו סוג של התפשטות מילולית בעירום, במקום שאני מרגישה כל כך פגיעה כי חלקתי מילים ותחושות אישיים כל כך נשארתי מרגישה חשופה ולא מוגנת.לא רצית את זה, נכון?

חדר הטיפולים בשבילי אמור להיות אי של שפיות. שקט , רוגע, שלווה שבתוכם אני יכולה לשייט בשקט או בסערה ולדעת שאתה סוג של עוגן לשעה. שאני יכולה לשוט גם אם הים סוער כי אתה שומר על המילים והתחושות שלי, שאני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את המקום שאני כל כך, כל כך לא רוצה להיות אבל אתה תעזור לי להגיע – אני יכולה לעשות את זה רק בשקט מוחלט – כל רעש ולו הקטן ביותר (ואולי זה נשמע דבילי) מקמט את המטרה שבשבילה אני אצלך. נכון, באתי גם כי נחמד וצריך את האתנחתא הזו וגם כי בדרך כלל אני צודקת..:) אבל גם באתי כי אני יודעת שאתה ערסל הבטחון שלי וכל רעש חיצוני מוציא אותי מהמקום הכל כך עדין שהיייתי בו באותה שנייה.

כשאני אצלך – תן לי להיות אצלך. אצלך נטו. אני רוצה לדעת ולהרגיש וחשוב לי נורא שתבין שאני שם כדי שתעזור לי לדלג או להתגבר על המכשולים בחיים שלי. אל תשים לי עוד מכשול בצורת רינגטון של סלולר בשעת הטיפול שלי

איציק פישאיציק פיש26/1/2012

מאוד מעניין, תודה רבה על הכתיבה והעלאת הנושא הרלוונטי [ל"ת].

טל פישרטל פישר26/1/2012

מחשבות מעניינות מאד - תודה!. בהחלט נושא חשוב, שפרויד ואחרים לא היו צריכים להתמודד איתו בעבר - לא היתה יכולה להיות זליגה כ"כ חזקה של המציאות אל הפנים, ועוד באופן כ"כ מקובל חברתית, משום מה.

למשל, לי ממש מפריעים אותם אנשים שיושבים בפגישות/ ישיבות/ שיחות חשובות, והטלפון שלהם מצלצל שוב ושוב, ואף שהם לא עונים הם משאירים אותו על צלצול, מהסיבה של "אני לא יודע איך להשתיק את הצלצול".. באמת?? שבוע אחרי שבוע אתה בא עם הצלצול הזה, ועדיין לא חשבת לברר איך להעביר לשקט?
זה יכול להראות, אולי, על הצורך להשמיע קול ולהיות נוכח כייחודי. וזה יכול להיות מחוסר התחשבות בנוכחים שמסביב ומחשבה נרקסיסטית ו/או אגואיסטית.

אילה אילוזאילה אילוז25/1/2012

נראה לי מובן מאליו. שבזמן השיחה הטיפולית הטלפון לא דלוק, לא אצלי ולא אצל המטופל. לעיתים יאמר מטופל, שהוא חייב להשאיר את הטלפון דלוק באופן חד פעמי, ואז זה בסדר כמובן. מעניין, שנדיר שאצטרך לומר למטופל לכבות את הטלפון. למטופל שבכל זאת לא יבין מסוג האווירה הקיים בחדר, שהדבר לא מתאים, אפשר להעיר בעדינות, ותם הסיפור.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם25/1/2012

נקודה חשובה. שניכם נגעתם בנקודה חשובה וכואבת. למרבה הצער גם זה קורה. כמודרך זה קרה לי לא פעם ולמרות שדין הדרכה אינו כדין טיפול לא הייתה זו חוויה נעימה כשמדריך נהג לענות לטלפון במהלך פגישות. התחושות שנוצרות בצד של המטופל במקרה כזה הן של נטישה. מקווה שדבריכם יציפו נושא זה על פני השטח.

בן משה דניאלבן משה דניאל25/1/2012

אבל מה קורה שצלצול הטלפונים קורים למטפל ולא למטופל... לעיתים נוצר מצב הפוך, בו דווקא למטפל מצלצל הפלאפון או הטלפון בחדר הטיפול באמצע בפגישה, דבר שמקומם מאוד את המטופל, כי כפי שהכותב מציין שהדבר קוטע את המחשבה וקוטע כל דיאלוג דווקא ברגעים קריטיים של התקרבות, כשמשהו של ממש ננגע...והמטפל בסיום השיחה, כרגיל, מתנצל ואז מנסים לחזור לשיחה שהחלה להתפתח. לעניות דעתי, מדובר במעשה מזלזל לא רק מצד המטופל אלא גם מצד המטפל...וזהו נושא למחשבה כיצד ניתן לאכוף אותו בדיאדה הטיפולית, מצד המטפל ומצד המטופל כדי שהדברים לא יחזור בשנית.

tal lctal lc25/1/2012

נראה כל כך פשוט. ראשית מעניין היה לקרוא את הפוסט. בהתחלה טעיתי לחשוב שאתה מדבר על הצילצולים אצלכם המטפלים. זה נושא לפוסט שיכתב על ידי מטופל. אופס, שכחתי לסגור את הנייד. או שולי שיחה פרטית שמסתיימת עם הכניסה לחדר, וכן, יש מטפלים שגם אומרים סליחה ועונים...
אני כמטופלת הייתי מכבדת מאוד "סעיף" בחוזה הטיפולי שמדיר את הנייד מהטיפול. כמו שנהוג להכריז בתחילת הופעות "נא לכבות את הנייד בכניסה לחדר"