פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על מפלצות וילדים

על מפלצות וילדים

שפיות זמנית | 17/8/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

דייב דויר (Dave Devries), אמן ומאייר קומיקס, יצר פרויקט ייחודי המתכתב עם עולמות הדמיון והציור של ילדים.  הפרויקט The Monster Engine מתמקד בשאלה איך יראה ציור ילדים אם הוא יצויר ויושלם באופן ריאליסטי?

דייב התבונן בציורי ושרבוטי ילדים, ובמיוחד באלו של אחייניתו הצעירה, והשלים את הציורים - הוא הקרין את השרבוטים על קיר, עקב אחר קווי המתאר וצייר באופן ריאליסטי את הציור. מאז, במשך שמונה שנים, הוא אוסף ציורי ילדים, נפגש ויוצר עמם בבתי הספר עולמות חדשים של מפלצות פרי דמיונם. בספרו הוא מציג את היצירות של הילדים לצד יצירותיו שלו.

כתבה: רונית שלו

 


עוד בבלוג של שפיות זמנית

ההכרה החמקמקה בסופיות החיים ובמוות היא כנראה אחת ההכרות הקשות והמורכבות שהקיום האנושי מזמן לנו. ואם...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צליל קדםצליל קדם28/7/2016

הראית איזה יופי?. הייתי מגיבה יותר בחריפות לתגובתה של טל לוי לו סברתי שמדובר בזו שעיקר התמחותה התעללות וקשירה בחפים מפשע. אבל מטילה בכך ספק חמור וכמעט בטוחה שלא באשת החמס עסקינן, שהרי , כמה שהדוקטורים ש"זכיתי " להכיר לוקים קשות בהיגיונם, קשה מאוד להאמין שדוקטורית המקדמת ודוגלת כפייה ואונס בסמים וריפוי באזיקים תעשה שקר בנפשה הטהורה נגד תפארת הקשירה ותצא פומבית נגד "כפייה" מדומה.

אז ראשית - כמי שהוגדרה אינפנטילית , גם אני מעולם לא חדלתי להיות ילדה. ואם להזכיר לכם את אמרתו של פיקסו שגם הוא בדומה לרוב אחינו אנוסי הפסיכיאטריה , נשאר כל חייו ילד בנפשו - ילדים נולדים אמנים גדולים. הם מאבדים את גדולתם ברבות השנים כאשר הסוציאליזציה משכנעת אותם להפוך לנורמלים. (פרפרזה על האימרה הידועה). מבוגרים נורמלים לעולם לא יבינו שכובע יכול להיות נחש בריח הבולע פיל ויטענו שהילד השתגע כי כמו דוקטור טל לוי ברגמן וחבר מרעיה - צרות ה מוחין ומוגבלות הדימיון והחשיבה אופיינית דווקא לאלה המכונים "נורמלים" רק כי הם רבים יותר בשתי סטיות התקן המרכזיות של עקומת גאוס והטובים מהם או הרעים מהם שבקצוות - אלא המסוגלים ליותר - עוברים השפלות פומביות כאילו היו נחותים גינטית, רק בזכות יכולתם להישאר ילדים כל החיים ואפילו ילדים זקנים ....

ולעניין בו עסקינן -

1. ממש מקומם לכנות את האמנות של ילדים בשם "שרבוטים". כפי שמקומם לכנות ציורי סכיזופרנים שכולם אומנים אאוטסיידרים בשם "פתולוגיה". די ברור שהפתולוגיה היא של מוגבלות המטפלים! מוגבלות וצרות מוחין של חסרי דימיון המניחים שמה שהם אינם מסוגלים לתפוס ולהבין הופך את אלה שכל מסוגלים - לחולים!

2. לא מדובר על שום כפייה או פלישה לתחום הדימיון הילדי . מדובר על פרשנות נוספת והצעה לדיאלוג עם ילד שלמד וניחן במסוגלות טכנית לצייר בסוגה אחרת יותר בוגרת. - הז'אנר הריאליסטי שמקנה לציורי הילדה פן הלוקח אותה כאילו חזרה למציאות חיה מונפשת פרי דימיונה , לא רק מחמיא לילדה אלא גם מאפשר זווית ראייה מקורית חדשה, מאירה, לא פוסלת , אלא פרשנית ומכבדת. ילדים (בכל הגילאים ) צריכים קודם כל שיכבדו את מה שהם מבטאים . התייחסות כל כך רצינית לציורי ילדים והעלאתם לאג'נדה הציבורית בספר רב ערך (כולל המחיר המופקע למענם של כל הפרייארים מעריצי הילדה...) בתוספת לעמדתו הרצינית של האמן שמציע את הפרשנות שלו - לא כחלופה אלא כהתחברות שלו אל ילדותו היא מעשירה, מפרה ומבורכת מכל וכל . והרי כל מתרגם הוא בוגד מטבע מלאכת התרגום שלו , אבל למרות בגידת הבגד באמנות המקור , אם המתרגם מוכשר דיו - הרי שלא עשה עוול למקור בהעלתו לסדר היום התרבותי של דורו, אלא היפכא מסתברא - בהודאתו שלא התכוון לשפרו אלא רק להעמידו על הסגנון הפרטי שלו - יצר במה ברוכה לדיון בציורי אחייניתו שלולא התייחסותו , בוודאי היו מגיעים לסל האשפה מבלי שאיש ישית ליבו לאמנותה של ילדה ולדימיונה הפורה בגיל בו טרם נשללה ממנה חירותה בידי תרבות ללא נחת וחברת פי הפחת, העוסקת באבחון הפרעות של חיבור קדוש לסמלי אגדות ומשמעויות עמוקות לטווית שדים ושירי זה"ב משחת, ונוטלת מדור העתיד את כוחותיו למחות ולברוא עולם אחר טוב יותר, חדש ואמיץ, כיד "הצעירים, העזים וחסרי הלב, שרק הם מסוגלים לעוף" נגד רוח הרציונליות המבוגרת הקשישה והמפגרת, המעוותת כל פינה טובה אמיתית ויפה בנפש הילד. אותה בגרות שמלמדת ילדים לקדש עגלי זהב ורציונליציה מן התחת , תחת גן עדן של דימיון ילדי ותחת אינפטניליות יוצרת מפריחה שממות ופורחת .... שרק העוברים דרכה ללא מופרעות הרפואה המדומה, האונסת, הורסת רוצחת וגם מפדחת, יזכו בהגיעם לבגרות לנחת מוצלחת, ההופכת כל חוויה טראומטית לצמיחה מפתחת!

הערה לא קשורה -
בזאת מתחילה לשתף בפייסבוק את כל תגובותיי הלא ראויות שעורכות פדיחות ל"תרבות "הקשירות ("רפאותם" חלאתם צואתם של דוקטור טל ברגמן, של דוקטור גרינשפון, דוקטור וויזר ויתרת גדולי דורם), ביודעי שהן מצונזרות בשם חירות הביטוי ובשם זכותה של תורת הקשירות להרוס מוחות מבלי שיערערו על תוקף הריפוי של אותן שיטות דיכוי במילים לא נאותות. תודות.

dvora ashkenazidvora ashkenazi20/8/2012

בעקבות הדמיון הילדי. חושבת שהדמיון הילדי יכול להפרות,כל צייר ואומן, השאלה אם זה טוב שהילד יראה את הרעיון שלו מבוצע בצורה כה מושלמת מבחינה גראפית.

שרה סנדרוביץשרה סנדרוביץ19/8/2012

The Monster Engine (Dave DeVries). הספר עולה באמזון 199$ (משומש) מדהים לא?

זיוה מעיןזיוה מעין17/8/2012

חדירה, הסטה ודיאלוג. בוודאי שאין כאן בטחון, כמו בכל אמצעי אחר שבוחרים להשתמש בטיפול ואין בטחון לגבי השפעתו. אך יכולה לחשוב על ילד שמבטא שנאה עצמית הכוללת גם שנאה לתוצריו. במקרים מאוד מסוימים , בעיתוי מאוד מסוים ובדיאלוג טוב, אפשר בטכניקה המוצעת, להתפעל מן ההשראה שיצירתו שהוא אינו אוהב ואינו מעריך, עוררה.
בכל שיח אינטימי יש גם חדירה, חדירה טובה , במובן של : "מרגיש או מבין אותך ". כמובן שאם הילד יהיה אכול קנאה ביצירה הנפלאה, לעומת שירבוטו "חסר הערך" , המטרה פוספסה. אך גם אז, מתוך מקום של "כשל אמפאתי" יכול להיווצר דיאלוג מענין. אך כמובן, חשוב שהמטפל ירגיש נוח עם הטכניקה , יהיה הרפתקן וקצת נועז - כשמתאים.

טל לויטל לוי17/8/2012

לא בטוחה. שמבוגר היה שמח לפרשנות ציורית כזו של ציוריו. זה כמו חדירה והסטה של עולם הדימיון. אין פה דיאלוג אלא כפיה של דימוי.

זיוה מעיןזיוה מעין17/8/2012

שרבוטים שהקורמים עור וגידים והופכים לציורים. אהבתי את הרעיון. נותן לילד המשרבט הרגשה שראו אותו מבפנים, העצימו אותו , כמו מין קסם כזה שהשרבוט הוא הבסיס לקסם...משהו שאולי אאמץ בטיפול בעיתוי המתאים ובנסיבות המתאימות...