כִּצְחוֹק יֶלֶד לְמַרְאֶה לֵיצָן נוֹפֵל
עלון פסיכולוגיה עברית | 28/2/2021 | הרשמו כמנויים
חג פורים של 2020, סימן את קו השבר בין החיים שלפני הקורונה לבין החיים איתה ולצידה. עכשיו, שנה אחרי, אנחנו באווירת שינוי מעורערת קמעה - מחוסנים בהיקפים גדולים, מריחים את הפתיחה המתקרבת של השווקים ושל אירועי התרבות. ועדיין – פגיעים, חלשים, מקווים ומייחלים אבל לא בטוחים. אזור הביניים הזה מבלבל ויוצר חוסר קוהרנטיות בסביבה שלנו – מאבקים על חופש הפרט בצד מאבקים על בריאות הכלל, מתח בין עוד קצת איפוק לפתיחת כל גבול (ולפעמים גם להסרת כל עול). ובתוך כך, לרגעים קשה להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. ולא יודעים, ומבקשים פיכחון, ועוד קצת אורך רוח (וברגעים של תעוזה עזה, מתפללים גם שיתהפך הכל לטובה).
והשבוע באתרנו, מאמרים מקצועיים חדשים וטורים חשובים:
השבר הבסיסי של החוויה הפסיכוטית הוא היעדרה של תחושת ביטחון והגנה בעולם מאיים ומפחיד. מאמרו של דני שטיינברג מתאר שילוב של עמדה משחקית בתהליך הטיפולי והשיקומי, כדי לאפשר לאדם שחווה פסיכוזה לחזור לתפקוד, ולתחושה שהוא שייך ומשמעותי. ההצעה המרכזית היא שעמדה משחקית יכולה לאפשר את שיקומה של תחושת הביטחון הבסיסי של המטופל הפסיכוטי.
במדור סקירת המאמרים - מאמרו של לואיס ארון, בו הוא מציג מודל של הפעולה הטיפולית כתהליך בינאישי שמייצר, הן אצל המטופלת והן אצל האנליטיקאית, מודעות עצמית רפלקסיבית (reflexive self-awareness). רפלקסיביות עצמית, לפי ארון, היא תהליך דיאלקטי קוגניטיבי, רגשי וחווייתי, שמאפשר את היכולת להתבונן בעצמי ובאחר הן כסובייקט והן כאובייקט.
ובפסיכובלוגיה -
איילת כהן וידר בטורה 'Me Too של המלכות' כותבת ברוח החג על קהילת "אדמת מרפא נשית" המיועדת לטיפול בנשים שעברו פוסט טראומה מורכבת. "אחרי שמרדכי כפה עליה שתיקה בבית המלך, פתע לפתע הוא כופה עליה לזעוק יחד עמו, לפרוע את כל הכללים בבית המלוכה ולסכן את עצמה למוות. אסתר, כמו הרבה יתומות ויתומים רגישה מאד לזיופים, זועמת על המסר הכפול בדברי מרדכי ונוזפת בו קשות על היותה כלי משחק בידיה. זו הנקודה בה אסתר כנראה מבינה שתם עידן הבכי במסתרים. תם עידן השתיקה. תם עידן הצייתנות לגבר שכביכול יודע מה לעשות, כביכול יודע איך העולם מתנהל אבל בעצם מטיל עליה את כל כובד האחריות. היא נחלצת מהעמדה השתוקה ומתחילה לפעול ולספר את הסיפור בעצמה"
יציאתו לאור של הספר 'דבר שמתחפש לאהבה', מאת גליה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז, בו היא מגוללת את חוויות הילדות רוויות האלימות והכאב שעברה, עורר דיונים גועשים ברשת על דינמיקות משפחתיות סביב אלימות והכחשה.
נורית ענבר-וייס בטור חשוב ומעניין על אלימות במשפחה ותביעת הנפגע/ת להכרה - "אני מוצאת הרבה 'דמיון משפחתי' בין סיפורים שונים שנחשפתי אליהם בשנים האחרונות, על גילוי עריות, אלימות והתעללות נפשית במשפחה, ואפילו על פגיעה מינית ביחסים טיפוליים. רציתי לחלוק כמה מחשבות על מאפיינים שמופיעים ברבים מן הסיפורים. מחשבות אלה מעסיקות אותי כבר זמן רב והוצאת ספרה של גליה עוז דחפה אותי לנסח אותן בכתב. עם זאת, חשוב לי לומר שהן אינן מתייחסות לא לספרה של גליה ולא לשום מקרה ספציפי אחר אלא מנסות לומר משהו על דינמיקות אופייניות למקרים כאלה".
וד"ר אסתר פלד, בטור 'סיכוי טוב שזה קרה' כותבת בחדות נוקבת על תגובות של משפחות לעדות על פגיעה בתוך המשפחה "המטופלת שלי אומרת, 'אני לא יודעת מה לחשוב'. 'אני לא יודעת מה לחשוב' בסיטואציה הזאת היא תגובה טובה. לא מעולה, אבל טובה. טובה, כי מכילה קונפליקט בין נכונות לדעת אמת לבין משאלת-עיוורון. יש התלבטות אם לראות או לא לראות. התלבטות זה טוב; זה מצב פתוח, אולי דומה לאמביוולנציה, אבל אמיתית. בסיטואציה של הקליניקה שלי, אני, לצערי או לשמחתי, ידעתי מה לחשוב, וחשבתי מהר. ילדה בת 3 לא מספרת שסבא עושה לה דברים בפיפי כי בא לה, או כי יש לה פנטזיות. ילדות בנות שלוש, בניגוד לילדות בני 30, לא מתבלבלות".
ד"ר אורי ניצן כותב על "האיש שלא פסק לישון" מאת אהרון אפלפלד, ומציע מחשבות על תפקיד השינה בתהליך ההחלמה ובשיח עם המטופל.
לֵיצָן נוֹפֵל / דן אלבו
מַה שֶׁחָסֵר לִי עַתָּה הוּא צְחֹוק גָּדוֹל
כְּמוֹ לִפְנֵי הַגְּשָׁמִים הַגְּדוֹלִים
כַּאֲשֶׁר הַדְּבָרִים בְּשֵׁלִים לְהִתְבָּרֵר מִתַּחַת לִירִיעַת הָאוֹר
וּמַשֶׁהוּ לֹא בָּרוּר, אֲבָל חִיּוּנִי
יַלְדּוּתִי מַמָּשׁ, מִתְלַקֵּחַ בְּךָ כִּצְחוֹק יֶלֶד לְמַרְאֶה לֵיצָן נוֹפֵל.
