לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
"האיש שלא פסק לישון" – מחשבות על תפקיד השינה בתהליך ההחלמה ובשיח עם המטופל.

"האיש שלא פסק לישון" – מחשבות על תפקיד השינה בתהליך ההחלמה ובשיח עם המטופל.

אורי ניצן | 24/2/2021 | הרשמו כמנויים

רבות נכתב על תפקיד השינה בחיי הנפש, על החלימה והמשמעות הגלומה בה, ועל העיוות בדפוסי השינה שמתלווה להפרעות נפשיות רבות. במטופלים קשים, בטח במחלקה אשפוזית, האינטואיציה הקלינית היא לרוב לאזן את השינה – ז"א, להביא את המטופל למצב שיירדם בלילה בלי בעיות מיוחדות, יישן 6-8 שעות (ולא יותר) בלי להתעורר באמצע, ויקום בשעה הרצויה לו כשהוא מאושש ואנרגטי. איזון השינה נעשה בעזרת תרופות, התערבויות התנהגויות, והיגיינת שינה, והוא מתבסס על תצפיות של הצוות ולעתים גם על יומן-שינה בו המטופל מתעד את מאפייני השינה שלו והקשיים עמם הוא מתמודד. אותו יומן-שינה מתאר את דפוסי השינה הפורמאליים של המטופל, אבל המילה "יומן" מתקשרת אצלי יותר לתיעוד בעל אופי אישי, תיעוד אינטימי של חיי הנפש והקשרים עם הזולת – "יומני היקר" שכותב הילד, וספרות שלמה של יומנים שחלקם זכו לתפוצה עצומה – "יומנה של אנה פרנק", "יומנו של גנב" מאת זאן זנה, "יומנו של סופר" שכתב דוסטוייבסקי, ועוד.
בספרו היפיפה ("האיש שלא פסק לישון") אהרון אפלפלד כותב "יומן שינה" ייחודי בו תיאור דפוסי השינה של הגיבור שזור בחלומות שלו, ובתהליך ההשתלבות של עולה חדש במדינת ישראל המתהווה. השינה היא פונקציה באמצעותה נבנה לאורך הספר גשר בין זהות הגיבור כישראלי ולוחם בהגנה לזהותו הישנה כבן יחיד למשפחה יהודית בצרנובי'ץ, ניצול שואה וחבר בקהילת הפליטים. "האיש שלא פסק לישון" הוא אפלפלד עצמו (גיבור הספר מעברת את השם שלו לאהרון) ודפוסי השינה המתועדים ביומן האוטוביוגראפי הזה, חורגים מגבולות המוכר לנו. הספר נפתח כך: "מאז תום המלחמה אני שרוי בתרדמה נמשכת. אני אמנם עובר מרכבת לרכבת, ממשאית למשאית, ולפרקים מעגלה לעגלה, אך הכול מתוך שינה סמיכה שאין בה חלומות". השינה של אהרון מעוררת תגובות של דחייה וביקורת מצד הסובבים, אבל רבים מהפליטים מבינים את הצורך שלו לישון, משתדלים לא להפריע לו; בלי הרבה מלים הם מסייעים לו באכילה, בתנועה ממקום למקום, ובאוריינטציה בזמנים בהם הוא מתעורר. השינה העודפת היא לא סימפטום בעולמו של אפלפלד, היא גם לא שינה לצורך מנוחה או התאוששות פיזית, אלא קודם כל זמן פרטי, זמן של לבד, בו ניתנת לנו הזדמנות לבלות עם עצמו. כחלוף הזמן השינה של הגיבור מתמלאת בחלימה וחזיונות שדרכם הוא מחדש ומשמר את הקשר עם הוריו המתים, עם שפת אמו, ועם מחוזות הילדות האירופאיים. אחרי הטראומה הנוראית שחווה השינה היא פעילות שבמסגרתה הסדר הפנימי מושב על כנו וניתנת הזדמנות לקווי הזהות האבודים של אפלפלד לבצבץ בהדרגה מן האפילה. במהלך הספר מתפתחת בתוכו אינטגרציה שלא מאפשרת לזהות הנכפית מבחוץ (ציוני-לוחם) למחוק את הזהות הקודמת של היהודי הרוחני-גלותי, שהפך נרדף, שהפך פליט. השינה, והחלימה הנלווית לה, עוזרים לאהרון להבין מה הן המטרות שיעניקו משמעות מחודשת לחייו; הוא מתחבר דרכם לשפה העברית, לציור האותיות, וליכולת להשתמש בשפת הקודש כדי לבטא מהויות עמוקות שנוגעות לכלל רבדי החיים והחוויה האנושית. בסופו של הרומן אהרון הופך לאהרון אפלפלד ומוצא את ייעודו כסופר שכותב בעברית המתחדשת על חייו הישנים כילד יהודי על גדות נהר ה"פרוט".
הספר המרגש הזה גרם לי לחשוב שוב על היחס שלי לממד השינה בחייו של המטופל. השאלות בנוגע ל "כמה אתה ישן?", "מתי אתה נרדם?", "מתי אתה קם?", הן חשובות, אבל אולי יש מקום להעשיר את השיח בסקרנות מהותית יותר ביחס לשינה, ולאתגר את המפגש הקליני עם שאלות כגון: "למה אתה ישן?", "מה המשמעות של השינה עבורך"", "החלומות שלך קשורים לסיבה שבגינה אתה מאושפז? לטראומה?", "השינה\החלימה היא תרופה עבורך?". גם ברמת ההכלה של המטופל, שווה להתאים את היחס לממד השינה והחלום למטופל הספציפי, כאשר נכון לאפשר שינה ככל שתידרש לאותם מטופלים שהפונקציה הזאת משרתת אותם באופנים שאפלפלד מתאר; כזמן לעכל דברים, להתאבל, להתעצב מחדש. במקרים כאלה עלינו לדאוג שהמטופל יאכל בין תנומה לתנומה, לסייע לו במעבר ממקום למקום, ולעזור לו באוריינטציה בזמנים שמתעורר, מבלי להחיל עליו ציפיות ודרישות שנגזרות מנקודת המבט הרפואית וה DSMית. השינה של אפלפלד היא מצב "גולם" מתמשך, אסור להפריע, אסור להאיץ, ובסופו של תהליך יבקע מתוכו פרפר צבעוני שלא הכרנו.

עוד בבלוג של אורי ניצן

לאחרונה נמתחה ביקורת על הדיסק החדש של שלומי שבן, לפיה למרות כישרונו הגדול והחביבות שלו, אין לו היכולת...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.