פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כמו קרחון שהתנתק מן היבשת: על אלימות במשפחה ותביעת הנפגע/ת להכרה

כמו קרחון שהתנתק מן היבשת: על אלימות במשפחה ותביעת הנפגע/ת להכרה

נורית ענבר-וייס | 25/2/2021 | הרשמו כמנויים

אני מוצאת הרבה 'דמיון משפחתי' בין סיפורים שונים שנחשפתי אליהם בשנים האחרונות, על גילוי עריות, אלימות והתעללות נפשית במשפחה, ואפילו על פגיעה מינית ביחסים טיפוליים.
רציתי לחלוק כמה מחשבות על מאפיינים שמופיעים ברבים מן הסיפורים. מחשבות אלה מעסיקות אותי כבר זמן רב. חשוב לי לומר שהן אינן מתייחסות לשום מקרה ספציפי, אלא מנסות לומר משהו על דינמיקות אופייניות למקרים כאלה.

1) בריונות בעקבות פוגענות : סיפורים רבים על פוגענות שמתרחשת בסתר, מתאפיינים במבנה דומה. תחילה מתרחשת פגיעה, בדרך כלל פגיעה מתמשכת. מאוחר יותר מגיע שלב בו הנפגע/ת מבקש/ת לתבוע הכרה כזו או אחרת בפגיעה. הפוגע - ובפרט ככל שהוא אדם מכובד ובעל מעמד - מרגיש איום עצום מהאפשרות שהתנהגותו תיחשף ברבים ותדמיתו והסטטוס שלו ייפגעו בצורה חמורה, אולי גם יינקטו נגדו סנקציות. לעתים קרובות יש בצד של הפוגע אנשים נוספים שמאוימים גם הם מחשיפה כזו, שעלולה להכתים גם אותם. קשה לתאר עד כמה האיום בחשיפה של סוד עלול לעורר התנהגויות אלימות ומאיימות, באופן גלוי או סמוי, ישיר או עקיף. לעתים מופעלת צורה כזו או אחרת של בריונות כלפי הנפגעת, במטרה להשתיק אותה. בריונות כזו עלולה להיות טראומטית לא פחות מהפגיעה הראשונית.

2) יש איזו תפיסה רווחת, שצדדיו האפלים של אדם אמיתיים יותר מצדדיו המוארים. כאילו גילוי הצדדים האפלים מסיר מעליו את המסיכה היפה וחושף את פניו האמיתיים. זה נכון כשמדובר בפסיכופת, אבל רוב האנשים אינם פסיכופתים. אנשים הם מורכבים, מלאי סתירות, והפנים היפים יכולים להיות אמיתיים לא פחות מאלה המכוערים. לא בזה העניין אלא ביחסים שבין החלקים שהאדם מוכן להכיר בהם כשלו, כחלק אינטגרלי מזהותו, לבין החלקים שאותו אדם לא מוכן לקחת עליהם בעלות, מתנכר אליהם, תופס אותם כ"לא-אני".

3) שום אדם אינו זהה לעצמו לחלוטין מעבר לסיטואציות שונות. כל בני האדם נעים בין מצבי עצמי שונים. אך במקרים מסוימים, חלקים של העצמיות ממש מתפצלים ומתנתקים מן העצמי המרכזי. (מי שנחשף למצב עצמי מפוצל אצל זולתו עשוי לומר ש"באותם רגעים, הוא כאילו הפך למישהו אחר. זה לא היה האדם שהכרתי"). יש כמה דינמיקות נפשיות שיוצרות פיצולים כאלה. במקרים רבים מדובר באדם שאינו מסוגל לסבול את מה שהוא תופס כחולשות של עצמו ו"לאסוף" מצבים רגשיים שונים, דחפים מסוימים והתנהגויות שונות ולהכיר בהן כשלו, במיוחד כשמצבים כאלה מלווים בתחושה של חוסר שליטה על עצמו. אותו אדם מתחיל להפקיד את החלקים הנפשיים שהוא מתנכר אליהם ומתנגשים עם זהותו החברתית, בתוך מצב עצמי שהוא מזהה אותו כ"לא-אני". כאשר הוא מצוי מחוץ למצב הזה, הוא מתכחש אליו לחלוטין (לפעמים באלימות) ולא נותן עליו דין וחשבון, גם לא לעצמו. אם יעומת עם התנהגותו, יכחיש בתוקף מתוך שכנוע פנימי עמוק.
במצבים מפוצלים כאלה, אין הכרה, אין בעלות ואין אחריות של האדם כלפי צדדיו האפלים. אין דיאלוג בריא בין חלקי העצמי המודרים לבין העצמי המרכזי והזהות החברתית של האדם. החלקים המודרים הם כמו קרחון שהתנתק מהיבשת ונסחף בזרם. ההתנהגויות, התחושות והמחשבות שמזוהות איתם הולכות ומקצינות.

4) יש קשר הדוק בין פיצולים כאלה לבין נרטיבים מתנגשים: כשאנשים שקרובים לפוגע רואים אותו בצורות שאינן מתיישבות זו עם זו. הנרטיבים המתנגשים הם תמונת מראה של הפיצול הפנימי אצלו, ביטוי לצדדים סותרים ומנותקים באישיותו והתנהגותו.

5) כשאחים מדברים ביניהם לאורך שנים על דמותו של אחד ההורים, לכל אחד מהם יש תמונה אחרת של אותו הורה. במשפחות בריאות, ההבדלים בין התמונות דומים להבדלים בין תמונות של אובייקט אחד שנצפה מזוויות שונות. צירופן יחד יוצר דמות תלת ממדית, כמו בראיית עומק. (במצב כזה, התמונות השונות גם משפיעות זו על זו ומעצבות זו את זו בתהליך בלתי פוסק שבו דמות ההורה נוצרת שוב ושוב, באופן שיש בו בעיקר המשכיות אבל גם מקום מסוים לשינויים).
אבל יש מצבים - לרוב מצבים של חולי רציני במשפחה - שבהם התמונות שמחזיקים בני המשפחה שונות זו מזו באופן שלא ניתן לגשר עליו, כאילו לא מדובר בתמונות שונות של אדם אחד. אלה מצבים מערערים ביותר עבור כל הנפשות המעורבות בהם.

6) כשנוצר מאבק בין תמונות מציאות שסותרות זו את זו ודיאלוג אינו אפשרי, שני הצדדים נוטים לנסח את הנרטיבים שלהם כאילו הם שוטחים את עניינם מול צד שלישי שתפקידו לשפוט ביניהם, כמו בבית המשפט, וכך הקיטוב ביניהם הולך ומחריף. האיום על תפיסת המציאות של הנפגעת, תחושות החרדה, העוול והכעס, נוטים לגרום לה לנסח את הנרטיב שלה במבנה של כתב אישום, המגולל את טענותיה כשהן נתמכות בכל ראיה מסייעת אפשרית. בעמדה פנימית כזו קשה מאד להחזיק במורכבות הגדולה של המציאות.

7) מצב כזה הוא חוויה בלתי נסבלת למי שנמצאים בו לבדם - להרגיש כל כך לא מתוקפים, כל כך משוגעים ובודדים (ולעתים גם מואשמים, בהתעקשותם על נרטיב המאיים כל כך על אחרים). התרחקות רגשית ואפילו ניתוק הקשר נראים אז למי שחשה נפגעת כמו פתרונות בלתי נמנעים, שנועדו להגן על שלומה הנפשי.



כתובת לתגובות: nurit.inbar@gmail.com

עוד בבלוג של נורית ענבר-וייס

כשהייתי נערה אהבתי מאד לצייר, ובזמן השירות הצבאי לקחתי קורס ברישום ריאליסטי קלאסי, שנקרא 'רישום במוח...