פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
גילוי וכיסוי בשפת הרגש - תגובה לספרו של נפתלי ישראלי

גילוי וכיסוי בשפת הרגש - תגובה לספרו של נפתלי ישראלי

נורית ענבר-וייס | 14/8/2020 | הרשמו כמנויים

דברים שכתבתי לערב ההשקה לספרו של דר' נפתלי ישראלי "שפה רגשית: איך לדבר על מה שאי אפשר לדבר עליו" (כרמל 2019. https://carmelph.c...guage/).
(כמו אירועי תרבות רבים אחרים, גם הערב הזה נדחה בינתיים וגורלו כרגע לוט בערפל)
---
ספרו של נפתלי ישראלי עוסק באחת השאלות הגדולות והמרתקות של מדעי האדם - שאלת היחסים בין השפה לבין העולם הרגשי והחווייתי. נפתלי דן בשאלה זו מנקודות מבט מרובות, בדרך מקורית, בהירה ואינטגרטיבית. הוא כותב כחוקר אקדמי, אבל גם כפסיכולוג קליני וכאב לילדים. ניכר שהעמיק מאד לחשוב, והוציא תחת ידיו עבודה עשירה שפותחת כיוונים רבים למחשבה.

הדברים שאומר כעת מבקשים לשוחח עם כמה מן הרעיונות המרכזיים בספר. ברצוני לדבר על כמה מתחים בין כוחות ויסודות מנוגדים, המעצבים את האופנים שבהם החוויה מיוצגת בשפה, במשחק גומלין מתמיד בין גילוי וכיסוי, חשיפה והסתרה. הרמיזה בכותרת דבריי למסה המופתית של ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון" אינה מקרית. ביאליק מציע תובנות עמוקות שיש להן נגיעה ישירה לשאלות שאדון בהן. השפעתן על המחשבות שלי נוכחת לכל אורך הדברים, אף שקוצר הזמן לא יאפשר לי להתייחס אליהן באופן ישיר.

פרק מרכזי בספרו של נפתלי דן בתהליכי ההסמלה של החוויה והרגש. נפתלי מציג בפרק זה את השאלה, כיצד אפשר לייצג את החוויה והרגש באמצעות השפה, שהרי החוויה והשפה הם דברים מסדר שונה. החוויה הרגשית מעוגנת בגוף, פרטית, ייחודית ומורכבת להפליא, ואילו השפה במהותה היא משותפת, מופשטת, ומורכבת ממונחים כלליים. למשל, כשאני אומרת שנעים לי כאן הערב, המילה "נעים" מתַקשרת משהו מתוך החוויה שלי באופן שכולכם יכולים להבין, אבל אינספור דקויות של החוויה הסובייקטיבית הספציפית שלי בערב הספציפי הזה, נותרות מחוץ למבע הלשוני.

נפתלי מתאר שורה של פתרונות אפשריים לבעיית הייצוג של החוויה באמצעות השפה. כל פתרון ומאפייניו, יתרונותיו ומגבלותיו. הפתרון המורכב ביותר כרוך בהכלה של פרדוקס הייצוג, ללא ניסיון לפתור אותו. בפתרון זה, המילים בשפה מתפקדות כאובייקט מעבר ברוח ויניקוט. כלומר, המבע הלשוני הוא כפול פנים. מצד אחד הוא קשור לעולם הפנימי ומבטא אותו, ומצד אחר הוא פונה החוצה אל העולם המשותף. הוא בעל משמעויות סובייקטיביות ואובייקטיביות בו-זמנית.

כאן אני מבקשת להתעכב לרגע על השאלה, כיצד ייצוג פרדוקסלי עשוי להתבטא ברמה הלשונית, ואיך חקירתם של מבעים לשוניים מסוימים עשויה לחשוף את עושרה ומורכבותה של החוויה הרגשית. אספר על רגע בְּשעה טיפולית. אמא צעירה לילדים קטנים, גאה מאד בזהות שלה כאם. יום אחד היא אומרת בחיוך מעט עייף: "את יודעת איך נראה היומיום שלי, הילדים כרוכים על צווארי". האווירה וסוג הקשב בפגישה מזמינים השתהות על בחירת המילים הלא שגרתית. ההשתהות מאפשרת למצוא בצירוף הזה רמזים המצביעים על כמה משמעויות שונות, אפילו סותרות, ומתברר בהמשך השיחה שהמטופלת מרגישה הזדהות עם כל אחת מהן. מצד אחד היא נהנית מהתחושה שילדיה תמיד מסביבה, כרוכים אחריה. העובדה שהיא כל כך אהובה וחשובה עבורם, מרגשת אותה ועונה על צרכים עמוקים. עולה אצלה מין דימוי, שהילדים כרוכים על צווארה כמו צעיף נעים ומחמם בחורף, ואפילו כמו משהו שמסמן את שייכותה למסדר היוקרתי של האימהוֹת. מצד אחר, הצירוף הספונטני "הילדים כרוכים על צווארי", מביע גם את הקושי, את התחושה שהילדים קצת חונקים ולא נותנים לה אוויר. "כרוכים על צווארי" אפילו נשמע קצת כמו "כריחיים על צווארי", כלומר כעול כבד. אישה צעירה זו גדלה במשפחה של נשים חזקות ומתפקדות. לפי האתוס המשפחתי, קושי בגידול הילדים מתקשר עם חולשה או פינוק. אבל גם המשמעות הזו נמצאת שם, ותוך כדי השיחה היא עולה למודעות.

הדוגמה שהבאתי מחזיקה בתוכה כמה מאפיינים אשר הופכים מבעים לשוניים מסוימים למתאימים במיוחד לצורך משימת הייצוג הפרדוקסלי וכינונה של שפה רגשית. אפשר לומר שהמטופלת הייתה משוררת לרגע. היא יצרה צירוף פואטי ספונטני, בכך שעשתה שימוש פרטי וייחודי במילים בעלות משמעות ידועה ומשותפת. דנה אמיר עמדה על כך שצירופים כאלה רווחים מאד בשפתם של ילדים, ועשויים להוות מין גשר בין משמעויות פרטיות וכלליות, סובייקטיביות ואובייקטיביות. אני רוצה להוסיף על כך את העובדה שמבעים פואטיים (כמו דימויים, מטאפורות והֵרמזים) הם עמומים ורב-משמעיים מטבעם. הם עשויים לרמוז על משמעויות מרובות, ולעתים סותרות. באופן זה הם מתאימים במיוחד לייצוגה של החוויה הרגשית, שהיא במהותה לא-לוגית, עשירה, מורכבת, ולעתים קרובות מתאפיינת באמביוולנטיות, סתירות ופרדוקסים.

בנוסף, צירופים פואטיים עשויים לעקוף את הערוץ הלוגי-שכלתני ולהעביר מידע עשיר על החוויה הרגשית על ידי פנייה לערוצים רגשיים וחווייתיים אצל המאזין או הקורא. תומס אוגדן כותב בהקדמה לספרו "הקצה הפרימיטיבי של החוויה", על הקושי העצום לתאר לקוראיו חוויות הנשלטות על ידי הממד התחושתי, "ממש כפי שקשה לתאר טעמו של שוקולד לאדם שלא טעם שוקולד מימיו". אוגדן מציין כי משימה מרכזית עבורו בכתיבת הספר, הייתה למצוא מטאפורות שיעבירו לקורא משהו מטעמן של חוויות אלה.

נדמה שאמירות ספונטניות כמו "הילדים כרוכים על צווארי" יודעות על הדוברת יותר ממה שהיא עצמה יודעת, קצת בדומה לאופן שבו חלומותינו חכמים לפעמים מאיתנו. ההשתהות עם אמירות כאלה תוך חקירת האפשרויות הנפתחות למשמעויות חלופיות וסימולטניות, מעלה לעתים משמעות מטאפורית אחת עשירה. במקרים אחרים (כמו בדוגמה זו) עולות כמה משמעויות נפרדות שנשמעות מתאימות, כאילו הנפש דחסה מספר משמעויות לתוך יחידה לשונית אחת. התופעה האחרונה מזכירה את ההבחנה של פרויד בדבר היקבעות היתר של רכיבי החלום על ידי ריבוי של גורמים בחיי החולם, כך שלרכיב אחד בחלום עשויות להיות כמה הצדקות ולכן גם כמה פרשנויות.

מאפיין חשוב נוסף שאפשר למצוא בדוגמה "הילדים כרוכים על צווארי", הוא הקִרבה שלה אל החוויה הגופנית. יואב יגַאֵל ורווית ראופמן הציעו כי מטבעות לשון המעוגנים בחוויה הגופנית וכוללים איברי גוף או התייחסויות לחוויות גופניות - למשל "כבד לי היום על הלב", "הרגשתי שאין לי גב", "האדמה רעדה לי מתחת לרגליים" - משמשים לפעמים בו-זמנית במשמעות קונקרטית ומטאפורית, ועשויים להוות גשר טבעי בין החוויה הגולמית לבין הייצוג המנטלי שלה. לדבריהם, מטבעות לשון כאלה הם דרכו של הגוף להציג את עצמו בפני השפה.

כעת אני רוצה לחזור לציר המרכזי של דבריי, ולשאלת המתחים המעצבים את האופנים שבהם אנחנו חושבים על החוויה הרגשית ומייצגים אותה בשפה. אפשר לשאול מדוע החוויה הרגשית מסתתרת פעמים רבות כל כך מפניה של השפה. אין זה רק מפני שהיא קשה לייצוג. החוויה הרגשית בגולמיותה היא עזה מדי, מציפה מדי, והמגע הבלתי מתוּוך איתה עלול להיות מסוכן לנפש. לבני-האדם יש צורך לדעת את האמת על החוויה הרגשית שלהם. ואולם, הצורך בַּאמת מצוי במתח עמוק ומתמיד עם הצורך להתגונן מכאב נפשי בלתי נסבל. כוחות בלתי מודעים בנפש פועלים ללא הרף על מנת להתאים את תמונת המציאות ליכולת של האדם לשאת אותה. רות שטיין הציעה כי האישיות עצמה היא במובן מסוים התגבשות האיזון בין המידה בה האדם יכול להרשות לעצמו לדעת אמיתוֹת רגשיות, לקלוט התרחשויות בתוכו וסביבו ובכך לחיות את חייו בבהירות ובמלאות, לבין הגבול שמעבר לו מסתתרת סכנה נפשית לאותו אדם - מה שנפתלי מכנה בשם "המסוכן". נראה כי כל ניסיון לייצוג של החוויה הרגשית כרוך בחיפוש לא מודע אחר איזון או פשרה בין שני הכוחות האלה, וכל מבע לשוני המתאר את החוויה, משקף את הפשרה שהושגה.

יתר על כן, בכל פעם שאנו מנסים להבין את החוויה הרגשית שלנו ולייצג אותה במילים, עלינו לקבל את העובדה שכל תהליך של הבנה כולל גם היבט פרשני, וכל תהליך של חשיפת משמעות כולל היבט של יצירת משמעות. תהליכי ההבנה לעולם לא נעשים מתוך ניטרליות ושוויון נפש. הם תמיד מושפעים מצרכינו העכשוויים ומנקודת המבט שלנו, המעוצבת על ידי ניסיון חיינו, תפיסת עולמנו ונטיותינו האישיות. בפנייה שלנו אל החוויה הרגשית איננו חושפים משמעויות הנמצאות שם מלכתחילה, אלא יוצרים משמעויות מתוך האינטראקציה בין תודעתנו לבין הנתונים הגולמיים של החוויה. הבנה ופרשנות תמיד ארוגות זו בזו, ונותר רק לנסות לעמוד על אופיו של משחק הגומלין ביניהן, בכל ניסוח המתייחס לחוויה הרגשית.

אני רוצה להדגיש אף יותר את ההיבט היצירתי של תהליכי ההבנה של החוויה הרגשית. מדי יום ביומו, התודעה האנושית עסוקה בניסיון להבין את האמת בנוגע למציאות החיצונית והפנימית, ולנסח את האמת במילים. התודעה מתמודדת עם שטף של נתונים, מהם נתונים המגיעים אליה מבחוץ ומהם נתונים תחושתיים ומנטליים. מתוך השטף הזה היא עמלה ללא הרף לייצר תמונה שימושית של המציאות, שיש בה סדר, בהירות, היגיון ומשמעות. תמונה כזו מכוונת את צעדינו ומסייעת לנו להתמצא בעולם, לצפות התפתחויות ולקבל החלטות.

אם כן, תמונת המציאות שלנו (החיצונית והפנימית כאחת) אינה אלא הבניה אפשרית אחת של שטף הנתונים, ביטוי לאופן בו בחרנו לארגן את עולמנו ברגע מסוים. זהו ארגון פעיל שיש בו ממד יצירתי. (שלומית ידלין-גדות כותבת על כך בהרחבה). אוסיף כי היצירתיות והפעלתנות בניסוח האמת הרגשית באות לידי ביטוי בצורה המרכזית שבה אנו מארגנים את ההתנסויות שלנו - סיפורים. לסיפורים יש חשיבות עצומה בחיים האנושיים. הנרטיביזציה של אירועים במציאות ובמציאות הפנימית היא פעולה ההופכת זרם אינסופי של חוויות כאוטיות, חסרות פשר ומנותקות זו מזו, לסיפור קוהרנטי ומובן שיש בו משמעות והיגיון פנימי. זוהי פעולה פרשנית ומארגנת, הכרוכה בזיהוי̞ים של דפוסים בתוך זרם הנתונים, וביצירה של סמלים, תמות ומבנים עלילתיים, המסייעים למספר להבנות את עולמו ואת תפיסת העצמי שלו.

לאור כל זאת אני רוצה להציע שככל שהסיפור שלנו על החוויה הרגשית רהוט וקוהרנטי יותר, כמו יצירה ספרותית ששום פרט בה לא נמצא שם "סתם במקרה", כך הוא משקף דרגה גבוהה של עיבוד, המתרחקת מן החוויה הגולמית. מסיפור כזה אפשר ללמוד פחות על החוויה בגולמיותה ויותר על האופנים שבהם האדם נוטה לפרש את עולמו. אני רוצה אם כן להנגיד בין הקוהרנטיות והרהיטות של הסיפור (בלי לגרוע מערכו וחשיבותו) לבין אותן התבטאויות ייחודיות או לא צפויות, אותם צירופים פואטיים ומטבעות לשון מפתיעים, המבצבצים מתוך הדיבור כמו עשבים שצומחים בין אבני המדרכה. אלה האחרונים הם הסדקים המאפשרים לפעמים הצצה אל החוויה הרגשית-גופנית, שלא תמיד מתרחשת בדרך אחרת.
---
קיצרתי את החלק התאורטי של דבריי כדי להביא סיפור הממחיש כמה מהנושאים שדנתי בהם, ובפרט את המתח בין גילוי וכיסוי של החוויה הרגשית. הסיפור אמנם בדוי מסיבות אתיות, אך יש בו בכל זאת גרעין של אמת.

אורן הוא רווק בסוף שנות הארבעים לחייו, חשב שכר בחברה גדולה. הוא גבר אינטליגנטי, חרוץ וישר, מסור מאד לעבודתו. אורן מתקשה להבין סיטואציות חברתיות, לקלוט רמזים ותקשורת לא מילולית, ויש לו גם קושי בפענוח החוויה הגופנית-רגשית שלו עצמו. הוא סובל מדימוי עצמי נמוך ומחרדה חברתית. גופו כבד ומסורבל, ועובדה זו מפריעה לו.

לפני כמה שנים נכנסה לתוך חייו של אורן סיגלית, אישה שפגש באתר היכרויות. היא הייתה אישה נאה ובעלת מידה של קסם אישי, ואורן הופתע והתרגש מן העניין שגילתה בו. שנים רבות ייחל לזוגיות והשתוקק להקים משפחה, וכעת הרגיש כי ההזדמנות שחיכה לה הגיעה. פרטים שונים על סיגלית היו חסרים, מבלבלים או מעורפלים, אך עובדה זו לא משכה בשעתה את תשומת לבו. תוך זמן קצר הם עברו לגור יחד ודיברו על עתיד משותף.

פגשתי את אורן כשנתיים וחצי לאחר מכן. הוא הגיע לטיפול במשבר קיומי עמוק, לאחר שהתברר לו בהדרגה, אך מעל ומעבר לכל ספק, שחלק את מיטתו ואת חייו עם נוכלת. סיגלית תעתעה באורן, ניצלה אותו לצרכיה, חילצה ממנו במרמה סכומי כסף גדולים ופגעה בו בצורות נוספות.

אורן סיפר כיצד האמת בנוגע לאופייה של סיגלית ולטיבה של מערכת היחסים, חלחלה אליו באופן איטי והדרגתי. במשך חודשים רבים, אורן חשב שהכול ביניהם בסדר. היו סימנים שהיו אמורים לעורר בו דאגה, אבל אורן זיהה אותם ככאלה רק בדיעבד. היו סימנים אחרים שכן הדליקו אצלו נורות אדומות, אבל סיגלית סיפקה הסבר לכל עניין שהטריד את אורן, ואורן קיבל את ההסברים שלה. עם הזמן, מצבו הנפשי של אורן הלך והורע, אבל הוא לא ייחס זאת בהכרח לקשר עם סיגלית. תחושת המועקה שאפפה אותו הייתה מעורפלת.

בהמשך, אורן פיתח מחלה מוזרה, שהתבטאה בהקאות ושלשולים בלתי פוסקים. שורה של בירורים רפואיים לא העלתה שום מקור גופני לבעיה. לימים, כשסיפר לי על תקופת המחלה, אורן אמר: "מאוחר יותר הבנתי בעזרתם של חברים שהמחלה שלי ביטאה לחץ וחרדה שלא הייתי מודע אליהם. הגוף שלי הבין שסיגלית מסוכנת לי ומסובבת אותי בשקרים, אבל *אני* עדיין לא הבנתי את זה. זה לקח עוד חודשים רבים".

בתוך כמה שבועות, אורן איבד קילוגרמים רבים ממשקלו. יום אחד פנה לסיגלית ושאל אותה בתום לב: "יכול להיות שאת מרעילה אותי?" סיגלית לא נראתה מופתעת או מזועזעת מהשאלה. היא רק משכה כתפיים וענתה ביובש: "לא, אני לא מרעילה אותך". אחרי הדיאלוג הזה, בני הזוג המשיכו בקשר כרגיל עוד זמן-מה.

שאלתי את אורן: "מה חשבת לעצמך כששאלת את סיגלית אם היא מרעילה אותך? הבנת שזו שאלה קצת לא שגרתית בין בני-זוג?". אורן ענה: "אה... אני לא בדיוק יודע. איבדתי הרבה משקל, לא הבנתי מה קורה, וחשבתי שאולי סיגלית רוצה שארזה ומכניסה תרופות משלשלות לתוך האוכל שהיא מכינה לי."

עד כאן הסיפור, ומכאן מחשבותיי עליו על רקע הקריאה בספרו של נפתלי. אורן וסיגלית, שניהם אנשים שמתאפיינים בפיצול בין החוויה והשפה. סיגלית היא אישה שמסוגלת לשקר בלי להניד עפעף. הפסיכופתיה שלה אפשרה לה לבנות עולם שלם ושקרי באמצעות דיבורים, מצג שווא שאין שום קשר בינו לבין רגשותיה וכוונותיה האמיתיים. אורן היה קורבן קל, מפני שהוא אדם שמבין דברים כפשוטם ומתקשה לקרוא את המצבים הרגשיים והחווייתיים של הזולת. סיגלית אפילו לא נאלצה להפעיל מולו כישורים תיאטרליים ולגלם אישה אוהבת. די היה בכך שאמרה לו שהיא אוהבת אותו. אפשר לומר שסיגלית תעתעה באורן גם במובן זה שהיא הטעתה אותו ביחס לכללים של משחק השפה שלה. אורן לא ידע שכל אחד מהם פועל לפי כללים שונים לחלוטין של ייצוג החוויה בשפה.

עם זאת, בסופו של דבר, אורן חש בגופו את האמת של המצב. הוא חווה את הפער בין מראית העין של היחסים לבין מה שרחש מתחת לפני השטח, אך לא הצליח לעבד את החוויה שלו לכדי שפה ומחשבה. אפשר לנחש שגופו של אורן שלח לו בתחילה רמזים עדינים, אבל אורן הוא אדם שמתקשה לקרוא רמזים. לכן, ממש כמו בחיים החברתיים, הגוף נאלץ לשלוח לו רמזים יותר ויותר עבים ובוטים. כך קרה שאורן חלה. באותה עת, אורן לא היה מודע לכך שהוא נתון בסכנה, אך גופו פיתח תגובה הדומה לתגובה הביולוגית לסכנה פיזית, כאילו ניסה להיפטר מחומרים רעילים.

כשאורן תהה אם סיגלית מרעילה אותו, הוא טעה במובן העובדתי. סיגלית לא החדירה לו רעל למזון. התסמינים הגופניים שלו נבעו ישירות ממצבו הנפשי. יחד עם זאת, במובן המטאפורי, הוא דייק לגמרי. נראה שהתודעה של אורן, במאמציה לפענח את החוויה שלו בקשר עם סיגלית, ייצרה מטאפורה קולעת ביותר. מטאפורת ההרעלה מתארת מצב של תרמית, של תעתוע. למראית עין מדובר באישה מסורה ודואגת, אבל בפועל היא מסוכנת ביותר, ומחדירה חומרים הרסניים - המוסווים כחומרים תמימים - היישר לתוך המערכת הפסיכופיזית של אורן.

אורן טעה בכך שפירש את המחשבה שלו על הרעלה באופן קונקרטי ולא במובנה הסמלי. הנטייה לפרשנות קונקרטית מאפיינת אנשים שמתקשים להבין את העולם הרגשי והחוויתי ולייצג אותו באמצעות השפה. אני מדמיינת זאת כאילו בשלב זה של היחסים, אורן חלם שסיגלית מרעילה אותו, אך כאשר התעורר משנתו ונזכר בחלום, לא היה מסוגל לחשוב על משמעותו הסמלית אלא רק על הפשט, על הרובד הגלוי. בפרפרזה על המימרה התלמודית "חלום שלא נפתר הריהו כאגרת שלא נקראה", אפשר לומר כי באותו שלב גופו של אורן שלח לו אגרות בהולות, בפונט ענק עם הרבה סימני קריאה, והתחנן אליו שיברח על נפשו. אך אורן עדיין לא הבין שהאגרות מיועדות אליו, ושיש בהן תוכן משמעותי. הוא לא קרא בהן.

כעת אני רוצה להסב את תשומת הלב לאופן שבו אורן הסביר לעצמו את המחשבה המוזרה שסיגלית מרעילה אותו. כזכור, הוא אמר לעצמו שאולי היא מחדירה למזון שלו תרופות משלשלות כדי לגרום לו לרזות. אני רואה בהסבר הזה דוגמה לאופן שבו הנפש עובדת ללא הפסקה בניסיון לארגן את שטף הנתונים הפנימיים והחיצוניים לתמונה של עולם יציב וקוהרנטי, שיש בו היגיון פנימי ומשמעות. מצד אחד, המחשבה "סיגלית מרעילה אותי" ניקרה באורן והרגישה אמיתית. מצד שני, המחשבה הזו נראתה חסרת פשר ותלושה מהמציאות, ולמעשה היה דיסוננס חריף בין רעיון ההרעלה לבין המציאות השלמה של היחסים, כפי שאורן תפס אותה באותה תקופה. במקרה זה התודעה שלו מצאה פתרון, שאיפשר לגשר איכשהו, באופן זמני וקצת מאולץ וקלוש, בין "בת זוג מרעילה" לבין "בת זוג אכפתית ואוהבת". אפשר לחוש את המתח בין גילוי וכיסוי ביחס לאמת של המצב – היו כוחות שקירבו את אורן לגילוי האמת, והיו כוחות מנוגדים שהרחיקו אותו ממנה.

אפשר גם לשער, שבזמן בו נחשבה המחשבה על הרעלה, התודעה של אורן עדיין לא הייתה בשלה ומסוגלת לתפוס את המציאות כהווייתה. לאורן היה צורך לדעת את האמת על חייו, אבל ייתכן שהתפכחות פתאומית מאשליה הייתה מסוכנת מדי לנפש שלו ואורן היה צריך לתת להבנה לחלחל אליו באופן איטי והדרגתי, גם אם זה עלה לו בחודשים נוספים של סבל לצדה של סיגלית. הצורך של אורן בהתוודעות הדרגתית לאמת מזכיר לי שיר יפה של המשורר הנורבגי אולַב האוגֵה שנקרא "אל תבוא אליי עם כל האמת". אקריא כעת את השיר, בתרגומן של סבינה מסג וחנה-מאי סבנדל, ואיתו גם אסיים את דבריי:

אַל תָּבוֹא אֵלַי עִם כָּל הָאֱמֶת.
אַל תָּבִיא לִי אֶת כָּל הַיָּם כְּשֶׁאֲנִי צָמֵא.
אַל תָּבִיא לִי אֶת כָּל הַשָּׁמַיִם כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ קְצָת אוֹר.
בּוֹא עִם שֶׁמֶץ, נִיצוֹץ, טִפָּה שֶׁל טַל,
כְּשֵׁם שֶׁצִּפּוֹרִים נוֹטְלוֹת אִתָּן רַק אֲגָלִים
מִן הַטְּבִילָה בַּמַּיִם
וְהָרוּחַ רַק גַּרְגֵּר שֶׁל מֶלַח.

---
לקריאה נוספת (לפי סדר הופעת המקורות בטקסט)
נפתלי ישראלי, שפה רגשית: איך לדבר על מה שאי אפשר לדבר עליו, כרמל, סדרת "פרשנות ותרבות", 2019.
(לקריאת פרק המבוא ופרק הסיכום של הספר, ראו כאן: https://www.hebpsy...=3974)

ח"נ ביאליק, גילוי וכיסוי בלשון. בתוך: כל כתבי ח.נ. ביאליק. דביר, תשך 1959. עמ' רז-רט.
דנה אמיר, על הליריות של הנפש, מאגנס, 2008.
תומס אוגדן, הקצה הפרימיטיבי של החוויה, תרגמו אבנר ברגשטיין וחגית אהרוני. עם עובד, 2001.
זיגמונד פרויד, פירוש החלום, תרגמה רות גינזבורג, עם עובד, 2007.
יואב יגאל ורווית ראופמן, 'תחושות בטן' ו'הרהורי לב': מטבעות לשון כגשר בין התנסויות גופניות לחוויות מנטליות, שיחות, כג (3), 2009.
רות שטיין, חידושים בתורת האפקטים הפסיכואנליטית – צעדים לקראת אינטגרציה עם הקליניקה. שיחות, ח (1), 1993.
רות שטיין, חידושים בתחום האפקטים: חלק ב' השלכות לתיאוריה ולפרקטיקה הפסיכואנליטית. שיחות, ט (1), 1994.
שלומית ידלין–גדות, צִירי אמת והנפש הרב–שפתית: תאוריה וטכניקה בראי האמת. מארג, ה, 2014.
אולב האוגה, הנהר שמעבר לפיורד, תרגמו סבינה מסג וחנה־מאי סבנדל, כרמל 2017.


כתובת לתגובות: nurit.inbar@gmail.com

עוד בבלוג של נורית ענבר-וייס

העניין שלי בתהליכי צמיחה נפשית והתמודדות עם טראומה ואבדן מוביל אותי בזמן האחרון לחיפוש אחר טקסטים...