פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על פגיס, מכתבים ומסעות בזמן

על פגיס, מכתבים ומסעות בזמן

נורית ענבר-וייס | 25/1/2020 | הרשמו כמנויים

(1)
קַשְׁתוֹת הַתַּחֲנָה קְמוּרוֹת כִּזְרוֹעוֹתַיִךְ. תָּמִיד פְּרִידָה.
לַיְלָה עֵר וְלָבָן, לַיְלָה חָתוּם
בֶּעָשָׁן הַבָּהוּל, בַּפְּלָדָה.
הַנִּסִּים נִסְתַּלְּקוּ וְנָסְעוּ. בָּאֲוִיר הָאָטוּם,
קָרוֹב כָּל כָּךְ, כְּבָר אֵינֶנִּי מַגִּיעַ עָדַיִךְ.
בֵּין הָאוֹרוֹת הַנָּסִים אֶשָּׂא עַל כְּתֵפַי
אֶת אֵשׁ הַתָּמִיד שֶׁל יָדַיִךְ.

המשורר דן פגיס, יליד רומניה, איבד את אמו כשהיה בן ארבע, בעקבות פרוצדורה רפואית שהסתבכה. הוא גדל אצל סבו וסבתו מצד אמו, שרד את השואה ובגיל 17 הגיע ארצה והתאחד עם אביו, שעלה לארץ עוד לפני המלחמה.
שיר זה של פגיס אהוב עלי מאד. הייתי רוצה לכתוב עליו, להתעמק בו על מנת להבין מדוע הוא מעורר בי חוויה רגשית חזקה כל כך. נדמה לי שפגיס מתאר סצינה של פרידה מאמו בתחנת רכבת, אולי את הרגעים האחרונים שזכורים לו ממנה. התמונה עזה וחיה מאד, עשויה כולה מראות ותחושות, כמו מנקודת מבט של ילד שעדיין קולט את העולם בעיקר דרך חושיו ופחות דרך השפה. הוא תופס פרטים, פרגמנטים - קשתות, עשן, פלדה - שאינם מצטרפים בתודעתו לשלם. צעיר מכדי ליצור לעצמו סיפור של האירוע, צעיר מכדי לתפוס בזמן אמת את משמעותו ולהבין את סופיותה של הפרידה הזו (ובעצם איש לא היה יכול לדעת, רק בדיעבד זו הפכה לפרידתם הסופית). מנקודת המבט של הילד, זהו רגע בו סדרי העולם מתהפכים באופן מטריד - הלילה ער ולבן, האוויר איבד את שקיפותו - וכל מה שיקר לו, כל מה שטוב ומחַייה, מתרחק ממנו ובורח. הנִסים נסתלקו ונסעו, האורות נַסים ממנו, ובין לבין האם שהייתה עמו עד לפני רגע נשמטת ממנו ומתרחקת עד שתיעלם. "קרוב כל כך, כבר אינני מגיע עדייך".

"תמיד פרידה", כותב פגיס על התמונה הזו, ורומז על התודעה הבוגרת שחוזרת שוב ושוב לאותה סצינה גורלית של אובדן שהייתה בלתי ניתנת לעיכול כשנחוותה לראשונה. התודעה חוזרת אל תמונת האירוע - אולי בעֵרות, אולי בחלום - אך הוא נותר ללא שינוי. לא מעוכל, לא מפוענח, טראומטי.

ועם זאת, חוט נמתח בין הצירוף "תמיד פרידה" לבין המילים החותמות את השיר: "אש התמיד של ידייך". האור והחום היציבים של אש התמיד עומדים בניגוד לפרטים המוחשיים של סצינת הפרידה, ולתחושת הבהילות האופפת אותה. האֵם עצמה אמנם אבדה לעולם, אך הותירה את זכרה כנוכחות פנימית קבועה ומיטיבה. באופן זה, אובדנה של האם הופך בכל זאת ליש, לקניינו הנפשי של המשורר. ואולי התנועה הנפשית בין "תמיד פרידה" הטראומטי לבין "אש התמיד של ידייך" - אולי תנועה זו גם היא תמידית ובלתי פוסקת.

(2)
איך הגעתי לפגיס דווקא בימים אלה? בתוך התכתבות ארוכה ויפה, שלחה לי מי-טל חברתי שיר אחר של פגיס, שגם הוא עוסק במות אמו:

Ein Leben
בְּחֹדֶשׁ מוֹתָהּ הִיא עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן,
אִשָּׁה צְעִירָה בְּסִלְסוּל תְּמִידִי, אֶלֶגַנְטִי,
מְהַרְהֶרֶת, מִסְתַּכֶּלֶת הַחוּצָה.
בַּתַּצְלוּם הַחוּם.
מִבַּחוּץ מִסְתַּכֵּל בָּהּ עָנָן שֶׁל אַחַר-צָהֳרַיִם
מִשְּׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַרְבַּע, מְטֻשְׁטָשׁ, לֹא בְּפוֹקוּס,
אֲבָל נֶאֱמָן לָהּ תָּמִיד. מִבִּפְנִים
מִסְתַּכֵּל בָּהּ אֲנִי, בֶּן אַרְבַּע, כִּמְעַט,
עוֹצֵר אֶת הַכַּדּוּר שֶׁלִּי,
יוֹצֵא לְאַט מִתּוֹךְ הַתַּצְלוּם וּמַזְקִין,
מַזְקִין בִּזְהִירוּת, בְּשֶׁקֶט,
שֶׁלֹּא לְהַבְהִיל אוֹתָהּ.

מי-טל כתבה: "זה אחד השירים שאני הכי אוהבת בעברית. קראת כבר את מכתבים לאבא? אם לא, רוצי לקרוא". הסכמתי איתה בנוגע לשיר והחלטתי לחפש את "מכתבים לאבא". פגיס הוא משורר שלא הגעתי אף פעם לקרוא בהעמקה אבל כל מפגש אתו מעורר אצלי סקרנות ורצון לקרוא עוד ממנו.
בעקבות ההמלצה הזו קרה לי מקרה שרציתי לכתוב עליו, מקרה שבאופן מוזר מתכתב עם מסעותיו של פגיס בין זמנים שונים בחייו, בשני השירים וגם במכתבים ובמקומות נוספים.

הגעתי עד חנות הספרים, איתרתי את מדף השירה וחיפשתי בין ספרי פגיס עד שמצאתי את מבוקשי. התברר ש'אבא' היא יצירה לא גמורה בפרוזה בצורת מכתבים של פגיס לאביו המת. המכתבים לא פורסמו בספר נפרד, כפי שהנחתי בטעות, אלא מופיעים כחטיבה בספר "כל השירים", ספר עבה בכריכה קשה בצבע כחול.
כשראיתי את הספר בחנות, ידעתי שאיני צריכה לקנות אותו. זכרתי שהכריכה מוכרת לי, שהספר כמעט בוודאות כבר מצוי בספרייה הביתית. (באותם רגעים נזכרתי בסיפור על האיש שחלם על אוצר הטמון באדמה בארץ רחוקה, ורק משהשלים את מסעו למקום עליו חלם, התברר שהאוצר טמון בעצם בגינת ביתו).
חזרתי בערב הביתה וניגשתי לספרייה העמוסה. הספר אכן היה שם, ממתין על אחד המדפים.
כשפתחתי אותו, גיליתי על הכריכה הפנימית מדבקת אקס ליבריס עם שם הנעורים שלי, בכתב עגלגל ומעט ילדותי. הופתעתי.
אני לא זוכרת את הסיטואציה בה הספר הגיע לרשותי, אבל נוטה לחשוב שקניתי אותו לעצמי, אי-אז בימי התואר הראשון. הייתי אז על סף חיי הבוגרים. העתיד היה מסתורי ופתוח, ועובדה זו עוררה בי סקרנות, התלהבות ודאגה עמוקה, לסירוגין (ולפעמים בו-זמנית). ספרים מסוימים שנתקלתי בהם עוררו בי ציפיות עמומות. קניתי אותם לעצמי בתקווה למצוא בהם דברים שיעזרו לי לגלות את התשובות לשאלות הגדולות שהעסיקו אותי, או אולי, בעיקר, להפוך לאישה שרציתי להיות. כמו ציפור שמלקטת ענפים ועלים לבנות מהם קן, אספתי לעצמי חומרים שיזינו את הצמיחה הנפשית שלי. (רק שנים רבות מאוחר יותר שמעתי על מושגים כמו "אובייקט מתמיר" ו"גנרה נפשית" *).
ואת פגיס כנראה קניתי לעצמי ולא ממש הגעתי לקרוא, לא יודעת למה. שכחתי ממנו.
למצוא כך את הספר, זו הייתה הרגשה נעימה ומשונה. האקס ליבריס עם הכתב הילדותי עורר בי הרגשה של מכתב בבקבוק ששלחתי פעם לעצמי והגיע סוף סוף. או קפסולת זמן לעצמי העתידית, כלומר עצמי של היום, לספר-להזכיר לה על עצמי של פעם.
גם צירוף המילים "קניתי את הספר לעצמי" קיבל פתאום משמעות חדשה. בתחילת שנות העשרים לחיי קניתי את הספר לאישה שאהיה בעוד שניים וחצי עשורים. שתי הנשים האלה דומות זו לזו ושונות זו מזו. אני חשה חמימות כלפי האישה הצעירה שהייתי אז, אבל אני כבר לא היא. הרבה תחושות ומחשבות-חלום התעוררו בי בעקבות המפגש הלא צפוי בין עצמי של ההווה לבין עצמי הצעירה.

(3)
פגיס הלך לעולמו ב-1986, אבל החוויה הרגשית העזה שלי במפגש עם כתיבתו בספר הכחול העבה, מתרחשת ממש בימים אלה. במובן זה כל אדם שכותב, שיוצר, שמבטא אמת רגשית דרך מדיום זה או אחר, שולח מכתב בבקבוק שאין לדעת מתי ייפתח ועל-ידי מי.


---
פגיס, דן. כל השירים/אבא, הקיבוץ המאוחד, ירושלים 1991.

*המושגים "אובייקט מתמיר" ו"גנרה נפשית" נטבעו על ידי הפסיכואנליטיקאי הבריטי כריסטופר בולאס, ומתוארים במקראה העברית של מאמריו:
בולאס, כריסטופר. המקראה של כריסטופר בולאס. מאנגלית: דפנה רוזנבליט. הקדמה ועריכה מדעית: איתמר לוי, תולעת ספרים, תל-אביב 2015.

עוד בבלוג של נורית ענבר-וייס

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס28/9/2020

-. תודה אורית יקרה, שימחת אותי בתגובתך והמחשת שגם רשימת בלוג היא מכתב בבקבוק. אני שמחה שהגיע אל החוף שלך.

אורית אלפיאורית אלפי27/9/2020

מקסים ונוגע ללב. גם המפגש שלך עם פגיס (גם אני לא מכירה היטב אבל כל פעם שמתגלה פיסה ממנו - אני נפעמת) וגם המפגש שלך עם עצמך הצעירה יותר. יש משהו מנחם במטאפורת המכתב בבקבוק , לחשוב שלכל יצירה (גם קניית ספר ) יש חיים משל עצמה וגם אם לא מצאנו בה תועלת או משמעות במיידי , מי יודע מתי אנחנו או מישהו אחר נגלה אותה מחדש

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס30/1/2020

תודה אילה! [ל"ת].

אילה אילוזאילה אילוז28/1/2020

יפה להפליא. אינני מכירה את סיפור חייו של דן פגיס וגם לא את שיריו, אבל היה משהו באופן בו כתבת את הדברים שעורר משהו בתוכי. משהו במבט שלו על תחנת הרכבת וידי אמו. משהו במבט שלך על הדברים ועל החיבור בין מי שהיית למי שאת עתה, נגע והרעיד. תודה.