פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
זמן, אבלות: שינויים בתפיסת הזמן בעקבות אובדן טראומטי בספרה של אנה אנקוויסט 'קונטרפונקט'

זמן, אבלות: שינויים בתפיסת הזמן בעקבות אובדן טראומטי בספרה של אנה אנקוויסט 'קונטרפונקט'

נורית ענבר-וייס | 18/5/2015 | הרשמו כמנויים

אנקוויסט ההולנדית היא אחת הכותבות האהובות עלי, סופרת בעלת דקוּת אבחנה והבנה מעמיקה בנפש האנושית. יש לה יכולת נפלאה לנסח תחושות בלתי מנוסחות, לתאר את החוויה בדיוק, בבהירות וללא רגשנות, וליצור חוויה רגשית ואינטלקטואלית אצל הקורא. בספר זה היא כותבת מתוך תודעה של אם מבוגרת שאין היא נוקבת בשמה. האם חוזרת, לאחר הפסקה של כשלושים שנה, להתאמן בנגינה בפסנתר של "וריאציות גולדברג" מאת באך. במקביל היא כותבת לעצמה רסיסי זיכרונות מחיי המשפחה ובעיקר מחיי הקשר שלה עם בתה הבכורה. לאימון בנגינת "וריאציות גולדברג" יש כמה סיבות טובות שכולן קשורות לניסיונה של האם להתמודד עם אסון מותה הפתאומי של הבת, בסוף שנות העשרים לחייה. על גב הספר מצוין כי 'קונטרפונקט' הוא האוטוביוגרפי מבין ספריה של אנקוויסט, וכי בתה מרגיט נדרסה למוות על ידי משאית בעת שרכבה על אופניה.

אנקוויסט מפליאה בספר זה לתאר את דקויות הקשר בין אם ובתה בגילים שונים, ואת תהליכי צמיחתה של הבת מפעוטה לילדה-לנערה-לאישה צעירה המתמודדת עם אתגרי הכניסה לחיים הבוגרים (לצד זאת יש לומר כי החלקים המתייחסים בפירוט למוזיקה של באך היו לי קשים לקריאה, לעתים אף מייגעים). מבין תימות רבות ברומאן אני רוצה להתייחס כאן אל תפיסת הזמן. בדומה לדויד גרוסמן ובמקביל אליו ('קונטרפונקט' יצא לאור במקור ב- 2008), אנקוויסט מתארת את חווית השכול כנפילה אל מחוץ לזמן. היא כותבת על משאלתה של האם השכולה להרגיש את העתיד בגבה ואת העבר כמשתרע לפניה, "מציע את עצמו כנוף לחלום" (עמ' 8); על התנגדותה העזה של האם לתנועתו של הזמן קדימה, המרחיקה אותה בכוח מן העבר; על הפנטזיה להזדחל "בקפיצה גדולה אחורה בזמן [...] או בחשאי" (עמ' 10) אל סצנות מילדותם של ילדיה ולחוות אותן בשנית בדיוק כמו בראשונה. בה בעת האם מודעת לחוסר התוחלת ואף לסכנה שבעמדה פנימית זו. היא יודעת כי אדם שאין לו דבר-מה בעתיד אליו יוכל להשתוקק הוא אבוד.

אנקוויסט מתארת את מצוקתה של האם נוכח זרימת הזמן אחרי מות בתה, מצוקה הן אל מול הקבוע והן אל מול המשתנה. יציבותו והתמדתו של עולם הטבע נחווים ככשל אמפתי כלפיה ("העשב לא נבל, הַתעלה לא יבשה. [...] האשה אמנם ידעה שאנשים חווים את ההתמדה חסרת-הרחמים של תהליכי הטבע כנחמה, אבל היא טעמה בַּהתמדה הזו רק דחייה וחוסר-הבנה" – עמ' 203). אך שינויים מעוררים בה מצוקה לא פחותה, תחושה של בגידה בבתה ("אי-נאמנות. האשה הבחינה שהיא אינה יכולה לשאת זאת. היא קיללה חזיתות בתים חדשות וקווי חשמלית שמסלולם השתנה. שנים חלפו בטרם הבינה שזו בדיוק מהות החיים: שינוי, החלפת דבר באחר. היא לא רצתה לקחת חלק בזה". – עמ' 206).

ועוד היא כותבת על הכאב והבלבול הכרוכים בהפנמת חלופיות החיים ובהתמודדות המחודשת עם מושגי הזמן: "על הכל נגזר להיעלם. התצלומים יהפכו לאט לאט לתמונות שיזכירו את עצמן בלבד. יום אחד ייתלה הז'קט בארון, הסבונייה תאבד, כלי המיטה ייקרעו. ריחה של הבת כבר לא עולה מבגדיה, האישה רק מדמיינת זאת. מאוחר יותר, כשגם ההורים ימותו – זה חייב להיות מאוחר יותר, כי עכשיו היא עדיין כאן, בכל בוקר אומלל שוב – יוציאו סבלים מן הבית את שארית רכושה של הבת ויסיעו אותו למזבלה" (עמ' 206).

תחושות אלה, בין היתר, מובילות אותה אל הניסיון לתאר את הבת במלים. כתיבת הזיכרונות, המשורגת באימונים תובעניים בניסיון להשתלט מחדש על נגינת האריָה של באך, היא תהליך של הפניית עורף לעתיד, כלומר לחיים, אך זהו גם תהליך שאין ממנו מנוס: "היא נאבקה להשתחרר מן העתיד. לעולם לא תראה את הבת בהיריון, או כאם, או עם שערות השיבה הראשונות. הטריטוריה שבה נראתה הילדה השתרעה מאחוריה. היא סבה איפה לאחור, כמו היוונים הקדמונים, הפנתה את עורפה אל הזמן [...] זרועו של העתיד לפתה את צווארה, אבל גם זה לא היה חשוב. מאחורי גבה נמשכו החיים. זה לא היה נורא. [...] אפשרות אחרת לא הייתה" (עמ' 207).

אולם כאשר תהליך זה בא אל סיומו הטבעי, או אז משהו מתאפשר. ראשית ההחלמה מן האובדן הטראומטי מיוצגת בתיאור שעה של חסד בהווה הסיפורי, שבה האם מתיישבת אל הפסנתר ואומרת [בלבה?] לבתה: "בואי רגע, [...] אני הולכת לנגן עכשיו משהו בשבילך. התאמנתי קשה מאד. תקשיבי". באותם רגעים שבהם מנגנת האם לבתה את "וריאציות גולדברג", יצירה שעבורה היא 'השיר שלהן', היא מצליחה לחוש את נוכחותה של הבת בחדר. בחווייתה שתיהן נמצאות בהווה, מעבר לזמן, ובכל הזמנים כולם. תפיסה כזו של הזמן - כך נרמז במשתמע - עשויה לאפשר את המשך החיים. מחלתה של האם בעקבות מות הבת הייתה אפוא מחלה בתפיסת הזמן, והריפוי (לפחות ראשיתו) אף הוא ריפוי של תפיסת הזמן: לא החזרת תפיסת הזמן הישנה אל כנה אלא כינון תפיסת זמן חדשה שרק מתוכה ניתן לשאת את האובדן. "העתיד הסתגר בפינה הרחוקה ביותר של החדר. בחוץ ממשיכים החיים במהלכם הבלתי-פוסק. בעולם קטן, חופשי מחלל ומזמן, מנגנת האם שיר לילדתה. בפעם הראשונה, בפעם האחרונה. הנערה נשענת על כתפה. [...] בתוך הריק הזה נמצא הכל. עכשיו היא מנגנת, עכשיו ולעולם מנגנת האשה את האַריָה לבתהּ" (עמ' 208 – 209).

*
'קונטרפונקט' מאת אנה אנקוויסט, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2015. מהולנדית: רן הכהן.

עוד בבלוג של נורית ענבר-וייס

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נורית ענבר-וייסנורית ענבר-וייס9/6/2015

תודה, אילה וליאור.. אני עדיין חושבת על הספר. תודה שהוספתן מחשבות יפות משלכן.

ליאור גרנותליאור גרנות31/5/2015

מרגש ומעורר תקווה. נורית, תודה. דבריך עשו לי חשק לקרא את הספר. מרגשת האפשרות לכונן תפיסת זמן חדשה גם ודווקא מתוך האובדן, האֵבל, המוות. מרגש שאפשר. יפה התיאור שלך על התמדתו של עולם הטבע וזרימתו של הזמן כנחווים ככשל אמפתי עבורה; זה מדויק בעיני: התחושה הזאת של "איך העולם ממשיך להתקיים", ולא רק זאת, אלא המשך קיומו נחווה כמכוון נגד האדם האבֵל, שעבורו הכל עצר מלכת. תודה!

אילה אילוזאילה אילוז19/5/2015

זה יפה. תודה על דברייך הנוגעים ומעוררי המחשבה. אקח את הספר מהספריה ואקרא בו. תוך כדי קריאת דברייך חשבתי על החיטה צומחת שוב, שהוא חלק מפסקול ימי הזכרון כאן בארץ, ועל אימון בנגינה, שוב ושוב, כעל נסיון לכוונן משהו במיתרי נפשו של המנגן עד שיהיה נכון ככל האפשר. אולי לכן נכתבו ההסברים המוזיקליים המייגעים. בהעדר פסנתר, מנסה אולי הסופרת להעביר את הקורא באותו מסלול מייגע שהיא עוברת, עד שיגיע הרגע שבו תוכל המוזיקה להיות טובה מספיק כדי לכונן חיבור מחודש, לא רק בין עולם המתים לעולם החיים אלא גם בין בדידותה של הכותבת לבדידותו של הקורא.