לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בין קוהרנטיות לקוהרנטיות יתר - מבט נוסף על ספרה של גליה עוז

בין קוהרנטיות לקוהרנטיות יתר - מבט נוסף על ספרה של גליה עוז

נורית ענבר-וייס | 21/3/2021 | הרשמו כמנויים

ספרה של גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", ותגובותיהם של שני אחיה ושל עדים נוספים, עוררו אצל רבים עניין אישי עמוק ורגשות חזקים. נושאים חשובים עלו לסדר היום וויכוחים סוערים התפתחו. הדיון שנוצר סביב הספר נוגע בשאלות גדולות על אמת, זיכרון, יחסים בין חוויה סובייקטיבית ואמת אובייקטיבית, הורות נרקיסיסטית ואלימות במשפחה, שגיאות נסלחות ובלתי נסלחות בהורות, קרעים ניתנים ובלתי ניתנים לאיחוי. לשאלות אלה נגיעה חזקה לעולם הפסיכותרפויטי, אך כרגע עדיין קשה מאוד לדון בהן בהעמקה הראויה ומתוך מרחק נכון, בין היתר מפני שהספר נוגע לאנשים ממשיים, שאחד מהם הלך לעולמו והאחרים חיים בינינו עכשיו.

אחרי לבטים רבים החלטתי לכתוב על הספר בכל זאת, בתקווה שמחשבותיי עליו יוכלו להועיל לאחרים. הרשימה הבאה פונה בעיקר למטפלות ומטפלים והטעם לכתיבתה נעוץ בדמיון שבין הנרטיב של גליה עוז לבין נרטיבים שאנו פוגשים לעתים בקליניקה, ומוצאים את עצמנו מבולבלים בין הלב שיוצא אל המטופלת או המטופל בסבלם הקיומי העמוק; הנוכחות החזקה כל כך של כאב וכעס המצביעים לעבר חבלה שהתרחשה בעבר; תחושות עמומות ולא תמיד מנוסחות של אי-שקט נוכח היבטים מסוימים של הנרטיב של המטופל/ת; ולעתים - ההתנגשות בין נרטיב זה לבין נרטיבים מתחרים או רשמים מתחרים, שלפעמים גם הם משכנעים ונוגעים ללב בדרכם. בלבול זה מוליד דילמות טיפוליות ואנושיות שלא אעסוק בהן כאן, אך תקוותי היא שדבריי יסייעו במשהו לחשיבה עליהן.

קראתי את ספרה של גליה עוז וחשתי בכאבה העצום ובשורשיו העמוקים, הנטועים במציאות היחסים המוקדמים עם אביה. אין לי ספק כי הספר נכתב מתוך פצע, ומתוך תחושה של עוול מתמשך שלא קיבל הכרה. הדברים שאכתוב להלן מתייחסים להיבטים אחדים של הספר - לא למציאות המתוארת בו (שאליה אין לי כל גישה) ולא לטקסטים נוספים שהתפרסמו בפרשה זו. אני מקווה שאצליח להתייחס לדברים בהגינות, להיכנס בזהירות רבה לשדה המוקשים המוסרי ולצאת ממנו בשלום.

יש קוראים שמרגישים בכל מאודם שזה ספר אמין, עמוק ומורכב, שמציג תמונה אינטגרטיבית ומשכנעת של התעללות נרקיסיסטית מתמשכת. קוראים אחרים טוענים בלהט לא פחוּת, שמדובר בכתב אישום מסולף, חד-צדדי ושטוח. אני רוצה להציע נקודת מבט נוספת על מחלוקת זו, ואולי להצליח לומר גם משהו כללי יותר על אמת, חוויה ומציאות.

הפסיכואנליטיקאית הישראלית שלומית ידלין-גדות כותבת על תפקידי האמת וניסוחה בחיים הנפשיים. גדות מציעה הגדרה של האמת כעיקרון פסיכולוגי-מנטלי פעיל ומכונן בנפש. תפקידה של האמת הוא להציע סדר, קוהרנטיות, משמעות, שליטה וביטחון. "החיפוש אחר האמת נטוע בטבע האדם. האדם זקוק לאחדות, ליציבות ושלמות, ושואף לכונן יקום מובן ויציב מתוך ריבוי התופעות הכאוטי הנתון במציאות. התודעה עמלה כל העת על הסדרה אוטומטית של ריבוי זה, ומשיגה יקום מובן ויציב באמצעות ניסוח של האמתי - תאוריה של האמת" (ידלין-גדות, עמ' 88). כל אדם מגבש אפוא לאורך השנים תמונת מציאות המארגנת עבורו את העבר וההווה לכדי עולם מובן, הגיוני ובעל משמעות. אוסיף לכך גם את מאמציו של האדם לבנות לעצמו תמונת מציאות המשרתת, ביודעין או שלא ביודעין, את הצורך בשמירה על השלמות והטוּב של זהותו ושל זהות הנפשות הקרובות לו.

ידלין-גדות מצטרפת להוגים רבים בתאוריה הפסיכואנליטית שעסקו בהרחבה בחשיבות היכולת לחשוב מנקודות ראות מרובות (ביניהם אפשר למנות את וילפרד ביון, תומס אוגדן, רונלד בריטון, ג'סיקה בנג'מין ולואיס ארון). היא מציעה כי בתהליך תקין של חיפוש וניסוח האמת מתרחש דיאלוג בין כמה 'צירי אמת' שונים. גדות מתארת את ששת צירי האמת העיקריים בהגות המערבית: אמת של התאמה למציאות, המייצרת מציאות 'עובדתית', אובייקטיבית; אמת קוהרנטית, המייצרת מציאות אחידה ועקבית; אמת קיומית-סובייקטיבית ("האמת שלי"), אמת אינטר-סובייקטיבית, המשותפת לנו ולאחרים; אמת פרגמטית המתגבשת בשירות מטרות ואינטרסים נפשיים או אחרים; ואמת אידאלית. כל ציר אמת מספק תשובות מעט אחרות לשאלה מה אמיתי, מה נכון. לכל ציר יש אפיסטמולוגיה שונה ודברים מעט שונים שאפשר לראות באמצעותו.

לפי הבנתי, אחד ההיבטים בספרה של גליה התורמים ליצירת מחלוקת סוערת על אמינותו, הוא העובדה שלכאורה מתקיים בספר דיאלוג בין שפות אמת - עוז אינה נשארת עם האמת הסובייקטיבית שלה אלא פונה החוצה ומשלבת בנרטיב שלה הרבה עובדות, ראיות (כמו טקסט הברכה לבת המצווה), עדים ממשיים המוזכרים בשמותיהם, טקסטים תאורטיים שמתארים את דינמיקת ההתעללות וממשיגים אותה, אפילו סיפור של צ'כוב על אב מתעלל. נדמה לי שאפשר להדגים איך כל אחד מצירי האמת נוכח בדרך כלשהי בספר. עוז היא כותבת מוכשרת ומיומנת, גם אין ספק שיש אמת בדבריה, וכך נוצרת אצל חלק גדול מהקוראים תחושה של טקסט מורכב ואינטגרטיבי.

ואולם, נראה כי תחושת העוול והמאבק הנואש על האמת שלה, מביאים את עוז לניסוחה של אמת שבה כל הצירים מאשרים, משלימים ומחזקים זה את זה לכדי תמונה הרמטית ונטולת פערים, שבה יש תוקפן מוחלט וקרבן מוחלט. בתמונה זו אביה של עוז הוא לא פחות ממפלצת, סדיסט מטיל טרור ומתוחכם שמאחורי כל מחווה שלו עומדת כוונה רעה ונסתרת. לפי התרשמותי, מופעל כאן תהליך בררני כלפי כל אחד מהמקורות המסייעים בבירור האמת - תהליך המותיר רק את מה שמתקף ומחזק את נרטיב ההתעללות השיטתית. למרות כשרונה הבולט של גליה כסופרת, הטקסט שהוציאה תחת ידה חסר את המורכבות והרב-קוליות המאפיינים ספרות טובה. לא סתם כך המטאפורה של כתבי אישום וכתבי הגנה מלווה את הדיון הציבורי בספר, ומופיעה גם בספר עצמו.

למשל, כשעוז כותבת על האירוע שבו אביה כתב ביקורת נלהבת בעילום שם על ספרי 'שקשוקה' שלה, בולט שהיא מפעילה מפתח פרשני אחד בלבד על אירוע שאפשר להבין אותו בדרכים שונות, שלאו דווקא מוכרחות להוציא זו את זו. היא מייחסת לו רשעות זדונית וניסיון לשלוט בה ולהרוס אותה, בלי לקחת בחשבון שאילו זהותו הייתה נחשפת ככותב הרשימה, הייתה נגרמת לו עצמו מבוכה קשה, וגם הנתק ביניהם היה נחשף, חשיפה שעמוס עוז מאוד לא רצה בה. היא אינה נותנת מקום לאפשרות שאולי היה כאן ניסיון עקום למחווה אבהית מיטיבה. באופן כללי נראה שכל ניסיונותיו של עמוס עוז בשנים האחרונות לחייו לחדש את הקשר עם בתו, התפרשו אצלה לרעה כמאמצים להשיג שליטה מחודשת ולטפל באיום על שמו הטוב. היא אינה לוקחת בחשבון שייתכן שאביה התייסר בכנות מהמחשבה על סיום חייו בתוך מצב של נתק וניכור ממנה, גם אם נותר עיוור להיבטים מסוימים של עצמו ושל היסטוריית היחסים.

לפי הבנתי, לצורך דיאלוג פנימי בין שפות אמת נחוצים פערים: צריך שהאמיתות השונות גם יאתגרו, יערערו, ויפצעו קצת זו את זו. יחתרו קצת זו תחת האחרת. מתחים כאלה הם מה שיוצר עומק בכל טקסט שמנסה לומר משהו על המציאות האנושית. כשאין משא ומתן בין שפות אמת שונות, אלא גיוס של כמה שפות אמת במטרה לתקף עמדה מסוימת - אנו נותרים עם תופעה שאפשר לקרוא לה "דיאלוג מדומה בין שפות אמת". הדיאלוג המדומה כמו מבקש לא להותיר לקוראת שום מרווח, שום אפשרות להציב סימני שאלה או להציע זווית פרשנית אחרת לאירועים המתוארים בו.

נוצר אפוא פער בין שני סוגים של אמינות - אובייקטיבית וסובייקטיבית. הספר אמנם מבקש להעיד על המציאות, על האמת האובייקטיבית במובנה האפיסטמולוגי או המשפטי ('אמת חסרת פניות'), אך הוא לוקה בבעיות רציניות שמקשות לראות בו תיאור מהימן. לצד זאת, הספר מעורר אמון כעדות על החוויה של נפגעת טראומה והאופן שבו היא מבנה את סיפור חייה כדי למצוא בו היגיון ומשמעות ולהיחלץ מתחושה איומה של פגימוּת שמלווה אותה מילדות. כאמור, במבנה הנרטיב ניכר גם חותמו של המאבק הנואש של עוז על האמת שלה, כנגד אמיתות מתחרות ולמעשה מתנגשות.

לקוראת אין גישה לאמת העובדתית ואין דרך לקבוע מה אירע במציאות. לקוראת אין גם דרך לדעת כיצד נוצר הפער בין אמינוּת אובייקטיבית וסובייקטיבית במקרה המסוים הזה. אפשר רק לציין באופן כללי, כי לעתים קורה שתהליכי ניסוח האמת של אדם שנושא אתו כאב גדול ביחס לעבר או למערכת יחסים כלשהי, מובילים אותו לבניית תמונת מציאות שתהלום את עוצמת הכאב ותספק לו הסבר, ותמונה זו בתורה מלַבה את תחושותיו הקשות, בתהליך ההולך ומסלים. כמו כן, התופעה של בניית נרטיב נוקשה ומוחלט בעקבות טראומה, מוכרת בספרות הפסיכותרפויטית והוצעו לה הסברים שונים (אמיר, 2016).

כך או כך, אין ספק שמדובר בסיפור טרגי, שהשאלות הגדולות העולות ממנו נותרות פתוחות.




לקריאה נוספת
עוז, גליה. "דבר שמתחפש לאהבה", כנרת זמורה-דביר, 2021.
ידלין-גדות, שלומית. "צִירי אמת והנפש הרב–שפתית: תאוריה וטכניקה בראי האמת", מארג כרך ה' (2014), מאגנס.
לואיס-הרמן, ג'ודית. טראומה והחלמה. עם-עובד, 1994.
אמיר, דנה. "הנארטיב החסום והטיפול המדומה: היבט ייחודי של מנגנון ההזדהות עם התוקפן", שיחות כרך ל' 3 (2016).

כתובת לתגובות: nurit.inbar@gmail.com


עוד בבלוג של נורית ענבר-וייס

הרשימה הנוכחית היא חוט הנמשך מן הרשימה 'קפיצה למים', בה דנתי בנכונות להיות פגיע ולהסתכן מבחינה רגשית,...
כשהייתי נערה אהבתי מאד לצייר, ובזמן השירות הצבאי לקחתי קורס ברישום ריאליסטי קלאסי, שנקרא 'רישום במוח...