פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
מנצחת / ישי שריד

מנצחת / ישי שריד

קריאה מודרכת | 10/1/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

מנצחת מאת ישי שריד הוצאת עם עובד, תל אביב 2020, 195 עמ'.

ממליצה על הספר: רותי קצבורג-קדוש, MSW,  פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת.

הספר "מנצחת" מספר את סיפורה של אביגיל, אישה בוגרת, אם חד-הורית לבן יחיד, פסיכולוגית שמיד עם סיום לימודיה בעתודה התגייסה לצבא כפסיכולוגית ושימשה בתפקידים שונים ומגוונים עד שפרשה לגימלאות. אולם, גם לאחר פרישתה היא מתקשה לעשות את המעבר לחיי האזרחות. היא נענית להזמנה ונותרת בתפקיד מרצה ומורת דרך למפקדים שצריכים ללמד את חייליהם להיות טובים יותר במה שהצבא אמור לעשות: להרוג את האויב. היא עדיין זקוקה לקרבה לאנשי הצבא ולמשמעות שנותן לה התפקיד בחייה. כאשר בנה מתגייס ליחידה קרבית, היא לומדת על בשרה את המורכבות של היות אמא לילד-חייל, ועומדת במבחן לא קל.  הספר קריא ומהנה כבר מהעמוד הראשון שלו, ומתמסרים אליו בקלות רבה. תאורן של הדמויות הוא בהיר וקולח ודי בקריאה של עמודים ספורים כדי לחוש חלק מהסיפור. מדובר בספר קצר יחסית, אבל יש בו מעט המכיל הרבה. המון.

את הספר קראתי יחד עם חברותיי לקבוצת קריאה. בקבוצת הקריאה שלנו ישנן ארבע נשות טיפול ואחת שהיא "סתם" חכמה, רגישה ואוהבת ספר. החכמה התרשמה פחות – אמרה שהיה בסדר, אבל לא השאיר בה רושם מאוד עמוק. בקרב המטפלות, הספר עורר רגשות סותרים בין האוהבות לבין הכועסות, ולא בכדי.  אביגיל נכשלת מבחינה אתית בכל תחנה בה היא עוברת בקריירה שלה, מבלי לחוש בדל של אשמה או חרטה. היא גורמת לנו להיות אלו הנעות בחוסר נוחות אל מול כשלים מובהקים כל כך, כאילו אנחנו נחשפנו בקלוננו. האמנם אפשרי שבמיליה שלנו קורים דברים שכאלה בין מטפלת למטופליה בהווה או בעבר?

לדעתי, את הספר אפשר לקרוא בשתי קריאות: דרך האישה ודרך התפקיד שלה. הקריאה הראשונה תעקוב אחר סיפורה האישי של אביגיל הבת, האם, האישה על אהבותיה, חולשותיה, כאביה, געגועיה. הקריאה הזו עשויה לעורר אמפתיה כלפי האישה שגדלה כבת יחידה לאב פסיכואנליטיקאי מרוחק, שחונכה להיאלם ולהיעלם אל מול המטופלים, מהם אנשי שררה שפקדו את הקליניקה הביתית של האב. באמא שלה היא מזלזלת בשל השקט וחוסר השאפתנות שלה; כשזו מבקשת לייעץ לה בשאלות של עתידה – היא לא ממש מקשיבה לה:  "את לא ילדה רגילה... ראינו את זה כמעט מהרגע הראשון. אבל אני ניסיתי כל הזמן לשמור שתהיה לך ילדות נורמלית, שיהיו לך חברות, שתלמדי ריקוד... אני חושבת שצדקתי למרות שאני יודעת שאת לא מעריכה במיוחד את דעתי", אומרת האם ולמותר לציין שאינה מצליחה במשימתה לגדל ילדה רגילה.

הקריאה האחרת היא דרך הקריירה המקצועית המפוארת של אביגיל בצבא בתפקיד מורכב ומאתגר של פסיכולוגית העוסקת ב"פסיכולוגיה של ההרג", כהגדרתה. "בני אדם הם יצורים רכי לבב... רובם נרתעים מהרג, חוץ ממעטים שנולדו לכך ושעבורם הריגה היא פעולה טבעית. מטרתו של הצבא היא לאמן את הרוב הרכרוכי להרוג", כך היא מסבירה למפקדים - תלמידיה בקורס. ואכן, היא עושה את עבודתה בדבקות ורצינות. היא יוצאת אל השטח כדי ללמוד את התהליכים מקרוב, היא מפתחת דרכים חדשות, נוסעת להשתלם מניסיונם של אחרים בעולם. היא אינה מוטרדת מהשאלה האם זה מוסרי "לאלף" את החיילים להיות כאלו. את התפקיד הזה נוטל אביה באומרו: "זה שילוב מסוכן וגרוע בין פסיכולוגיה וצבא... זה הניגוד הגדול ביותר שאני יכול להעלות על דעתי. הצבא הוא אחדות טוטלית שמוחקת את היחיד, ואילו במקצוע שלנו את מטפלת רק באינדיבידואל, והנאמנות שלך כלפיו היא מוחלטת".

אז איך הדמות חיה את הדיסוננס הזה? האם וכיצד מתקיים חיבור בין שני אופני הקריאה הללו? לכאורה, אלה שתי קריאות אפשריות, וכל אחד יקרא לפי רצונו. אנשי המקצוע שמבין הקוראים יהיו מכוונים אל ההיבטים המקצועיים, ומי שהיו בשרות קרבי בצבא, או הורים לחיילים בהווה או בעבר, יקראו את הספר דרך למידה או שחזור של תהליכי הסוציאליזציה של הצבא. בקריאה שלי, כמי שהיא גם וגם, עברתי תהליך שראשיתו באמפתיה לאשה המפלסת את דרכה בעולם גברי קשוח ולומדת להיות "יותר גבר מגבר", אך בהמשכו לא יכולתי שלא לכעוס על הכשלים האתיים שלה (אגב, לא רק שלה...). אבל אחרי שוך הכעס הבנתי: דרך הכשלים האתיים של הפסיכולוגית שזרועים לכל אורכו של הספר אנחנו מתחילים לבקר בחריפות לא רק את העושָׂה, אלא גם את המעשה. במלים אחרות, מבלי משים כמעט הביקורת על פסיכולוגית של הצבא הופכת להיות לביקורת על פסיכולוגיה בצבא, כפי שביטא אותה אביה של אביגיל. זה קורה מאוד בהדרגה ומתעצם מאוד לנוכח סופו של הספר, כאשר הגבולות בין האישי למקצועי מטשטשים מאוד. במובן זה, מדובר בספר פוליטי המציג עמדה ברורה.

קריאתו של הספר היא מסע ישראלי או אולי מסה ישראלית מרתקת על תהליכים אישיים-חברתיים מעוררי מחשבה ורגשות. מומלץ לאנשי מקצוע בכלל, ולמי שעובדים עם הלומי קרב מאובחנים (או כאלה שעדיין לא) בפרט.


עוד בבלוג של קריאה מודרכת

שירו של הלב מאת ג'ידו פיקו, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2013. תרגום: קטיה בנוביץ', 480 עמ'. ממליצה על הספר:...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.