פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
בִּזְכוּת הַתְּלוּת: יַנְקוּת בַּיָּמִים שֶׁאַחֲרֵי הַמַּבּוּל

בִּזְכוּת הַתְּלוּת: יַנְקוּת בַּיָּמִים שֶׁאַחֲרֵי הַמַּבּוּל

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 23/10/2020 | הרשמו כמנויים

מעשה באשה אחת, שכרעה ללדת את תינוקה בעיצומו של הלילה. לאחר הלידה, בהיותה מותשת וחסרת כוחות, פנתה אל הרך הנולד וביקשה ממנו: "לך והדלק עבורי את הנר, כדי שאוכל לחתוך לך את חבל הטבור".  לשמע הדברים קם התינוק, נעמד על רגליו והלך להדליק את הנר לאמו. ברגעים אלו זינק לעברו שד המכונה 'שר הרוחות', וניסה לפגוע בו. התינוק והשד החלו להתקוטט, אך בעודם רבים הכריז התרנגול על עלות השחר. כשהחלה קרן שמש זעירה לבצבץ, היה חייב שר הרוחות להיעלם, כיוון שכוחו ניטל ממנו כשעולה האור. אך בטרם הסתלק, סינן בכעס לעבר הרך הנולד: "לך ותאמר לאמך, שאילולא קרא התרנגול, הייתי כבר הורג אותך, אך אני חייב ללכת מכאן עד עלות השחר". השיב לו התינוק: "לך אתה, ותאמר לאם-אמך, שיש לך מזל שאמי לא חתכה לי עדיין את חבל הטבור, שכן אם הייתה חותכת לי, כבר הייתי הורג אותך".

הסיפור המשונה הזה איננו פרי דמיוני. בשבת הקרובה נקרא את פרשת נח, וזהו מדרש אודות הפרשה המציג סיפור לידה בעידן של טרום המבול. סיפור שאינו מתאר תינוק יוצא דופן בעל כישורים נדירים, אלא את כלל התינוקות שנולדו מאז בריאת העולם ועד המבול. ולמי שממש מתעקש לקרוא ולחקור את המדרש המוזר הזה ככתבו וכלשונו, הנה טעימה ממנו:[1]

"ורבנן אמרין: ליום אחד היתה אשה מעוברת ויולדת...וצאצאיהם לעיניהם, שהיו רואים בניהם ובני בניהם...כשהיתה אחת מהם יולדת ביום, היתה אומרת לבנה: צא והבא לי צור לחתוך טבורא. בלילה היתה אומרת לבנה: צא הדליק לי נר לחתוך טיבורא דילך. עובדא הוה בחדא איתתא דילידת בלילה, אמרה לברא: זיל אדליק בוצינא דנקטע שורך! נפק ופגע ביה שידא שמדון. אמר לו: זיל גלוג לאימך דקרא תרנגולא, ואלמלא דקרא תרנגולא הוינא מחייתך וקטליתך! אמר לו: זיל את גלוג לאימך דלא קטעת אמא שורי, דאילמלא דקטעתיה, הוינא מחי יתך וקטיל יתיך, הה"ד (איוב כא) בתיהם שלום מפחד, מן המזיקין. ולא שבט אלוה עליהם, מן היסורים. וכשהסתיר פניו מהם, מי אמרו לו שלא עשית כשורה?! ומה הסתיר פניו מהם? שהביא עליהם המבול"

בין אם נתייחס למדרש האמור כמתעד מציאות פלאית שהייתה ונגוזה, ובין אם נראה בו ניסיון לשקף רעיון על דרך משל, מכל מקום גלום בו מסר על אודות מצב קיומי בסיסי: התינוק האנושי נולד חסר אונים ונדרשים לו שפע של זמן ומשאבים כדי להתפתח מתלות לעצמאות. אך על פי המדרש, מצב זה לא היה קיים מאז ומתמיד. לפני שהביא הבורא את המבול על העולם, הרך הנולד היה דומה בקצב התפתחותו לגורי בעלי חיים אחרים: יוצא לאוויר העולם, מתאושש קצת, קם על רגליו, ומתחיל למצות מיידית את מלוא הפוטנציאל ההתפתחותי שלו.

התלות שלאחר המבול

בחיי אנוש שלאחר המבול, הבורא לא רק צמצם את תוחלת החיים, אלא גם הפך את התינוק לאיטי מאוד בהתפתחותו בהשוואה לגורים אחרים בטבע. כשהעגל נולד, הוא נעמד על רגליו, יונק מאמו וצועד בבטחה ובעצמאות. ואילו התינוק האנושי, נזר הבריאה, תלותי יותר מכל חיה אחרת ומתפתח לאט מכולם. נדרשות לו לפחות 12-13 שנות חיים כדי להתקרב בזעיר אנפין לתפקוד של אדם בוגר.

זהו הצמצום שחל בחיי האדם בעידן הפוסט מבולי: תוחלת חיי אנוש התקצרה להפליא, ולא זו בלבד, אלא שנוספה לו תקופה ארוכה של תלות וחוסר אונים. לכאורה, אלמלא היה יורד מבול על הארץ חיינו היו קלים יותר. היו נחסכים מאיתנו כאבי גדילה רבים, הן כילדים והן כהורים המגדלים ילדים. יכולנו להיוולד "מוכנים לחיים", בלי לעבור דרך לילות נטולי שינה, כאבי בטן ושיניים, החלפת חיתולים אינסופים, הנקות, האכלות, נשיאה על כפיים וכיו"ב. וזו כמובן רק ההתחלה, המשך הצרכים והתלות בתקופת הפעוטות והילדות לא פחות סבוך ותובעני.

כמה מאמץ וצער יכלו להיחסך אם הרך הנולד שלנו היה דומה לתינוק שבמדרש: קם בין רגע, מדליק את הנר ומתנצח בעוז עם שד שמאיים עליו. המדרש שנראה כמו פנטזיה מתוך חלום על שדים, רוחות ואם מעורפלת הכרה, מסמל מציאות של שלמות פתאומית, גדולה מלהכיל. לתחושתי, אנו זוכים לשפע של מפגשים עם רוך נכסף והזדמנויות גדילה לנפש, דווקא משום שזו אינה מציאות חיינו כיום.

התלות המוחלטת

הפסיכיאטר ורופא הילדים דונלד וויניקוט כתב כי סיפורו של התינוק הוא סיפור על אודות תלות, הנע בין תלות מוחלטת דרך תלות פוחתת והולכת, תוך גישוש לקראת אי תלות.[2] תינוקות בראשית חייהם הם יצורים תלותיים מאוד, ובשל כך מושפעים מכל דבר המתרחש בסביבתם. הם חווים את המציאות דרך רסיסי חוויות המצטרפות למערכות הזיכרון שלהם בצורה המעניקה להם בטחון בעולם, או לחלופין ככזו היוצרת בהם חוסר בטחון ותחושה שהם דומים לפקק שעם הצף על גלי האוקיאנוס.

בשבועות וחודשי חייו הראשונים, מצוי התינוק במצב של תלות מוחלטת: קיומו הפיסי והנפשי תלויים לגמרי באם. בשלב זה התינוק זקוק לאימהות המותאמת לצרכיו באופן אידיאלי, ומחזיקה את אישיותו הבלתי בשלה. 'אם טובה דיה' מספקת לתינוק טיפול מסור המאפשר לו חווית ביטחון ומרחב להתפתחות. וויניקוט כתב על כניסתה של האם לאימהות כחוויה של 'מושקעות אמהית בסיסית': מצב קיצוני, פראי, חסר גבולות, לכאורה לא נורמלי: האם הטרייה זונחת לזמן מה באופן מוחלט את כל אשר היה לה בחייה לפני הלידה, משהה את צרכיה ואת הסובייקטיביות שלה, ומושקעת אנושות בסיפוק צרכי התינוק. מצב זה מתקיים משלבי ההיריון האחרונים ועד מספר חודשים לאחר לידה.

לתינוק צרכים גופניים רבים: בראשית חייו הוא כל כך חסר אונים, עד שהוא אפילו אינו מסוגל להתהפך מצד לצד. התלות תובעת מן הדמות המטפלת לבדוק כל העת את התינוק במתח עירני: אולי צריך להשכיבו על צדו האחר? אולי קר לו או חם לו מדי? אולי הוא סובל מכאבים או עוויתות מעיים וצריך להרים אותו ולהקל על כאביו? וויניקוט מוסיף וכותב, כי ישנם גם צרכים עדינים יותר לרך הנולד שרק מגע אנושי יכול לספק: חיבור לקצב הנשימה של אביו או אמו, צורך לחוש בדופק של המטפל, הזדקקות לנשום את ריחו של ההורה, צורך בשמיעת קולות המעידים על חיוניות וחיים בסביבתו ובראיית צבעים ותנועה.

וויניקוט כתב כי תינוקות חשופים לחרדות נוראות ביותר, ואם יושארו זמן רב מדי לבדם ללא מגע אנושי קרוב, הם עלולים לחוות חוויות שניתן לתארן במילים הבאות:[3]

"להתפורר לחתיכות

ליפול עד אין סוף

למות, למות, למות

לאבד כל תקווה לחידוש הקשרים."

מרבית התינוקות עוברים את התלות המוחלטת של ראשית חייהם ללא חוויות שכאלה, משום שהדמות המטפלת מכירה בתלות שלהם ונענית אליה. טיפול מסור יכול להפוך גם את הרגשות האיומים ביותר לחוויות טובות, המצטרפות יחד לרגש של אמון בבני אדם ובעולם. כך כתב וויניקוט:

"להתפורר לחתיכות הופך להתרגעות ולשלווה כאשר התינוק נמצא בידיים טובות; ליפול עד אין סוף הופך לתענוג כאשר הוא נישא בידיים ולהתרגשות ולהנאה שבתנועה; למות, למות, למות הופך למודעות נפלאה שהוא חי; אובדן תקווה לחידוש הקשרים הופך, כאשר התלות נענית ביציבות ובעקביות, לביטחון שגם בהיותו לבד יש מי שדואג לו".

כאשר התינוק זוכה להתמסרות בשלב התלות המוחלטת, הוא קונה בהדרגה את הידיעה והאמון שישנם בני אדם סביבו שאוהבים אותו, ויוצא לדרך החיים כשהוא יכול להיעשות אדם ייחודי, שיוכל להפיק אושר מהזדהות עם הזולת, עם בעלי חיים ועם דברים בסביבתו.[4]

מילותיו האמורות של וויניקוט מחברות אותנו להתבוננות בצדה הנוסף של התלות: תרומתה לנפש האדם המטפל בתינוק.

תרומת התלות לנפש המטפל

ההבנה על אודות חשיבות התלות להתפתחות נפש התינוק נראית ברורה: התלות המולדת וההיענות ההורית אליה, תוך כדי מעבר מתלות מוחלטת לתלות יחסית, מסייעות לפיתוח כוחות הנפש בתינוק, ומבססות בו תשתית הנדרשת לחיים בריאים ויצירתיים: אמון, אהבה, חמלה, הזדהות ואמפטיה. אולם נשאלת השאלה, במה תורמת התלות לנפש האדם הבוגר המטפל בתינוק? כעת ננסה להתבונן בצידה השני של התלות, ולבחון כמה תועלות טמונות בה עבור אותה צלע בדיאדה הנענית לתלות. ננסה להשיב על כך בכמה מישורים:

  1. השראה: ההתמסרות והצמידות לתינוק או לילד עקב התלות, מאפשרת לצפות בו כמודל המעורר בבוגר השראה.
  2. זיקה לילד הפנימי: התלות, מעצם טבעה, יוצרת קירבה לילד החיצוני, אך לא פחות מכך יכולה לעורר זיקה לילד הפנימי הטמון במטפל.
  3. שִׁעוּרִים בְּרַכּוּת: חוסר האונים של התינוק והצורך להיענות אליו יכול לסייע לדמות המטפלת לרכך דבר מה בעולמה הרגשי, ולהתחבר מחדש לרוך וחמלה.

ננסה לראות כיצד לא רק התינוק אלא גם אנו צומחים ומתפתחים דרך ההיענות לתלות של התינוק.

השראה

התלות המוחלטת של התינוק בראשית חייו והצורך להתמסר אליו מביאים את הדמות המטפלת להיכרות עמוקה עם נפש התינוק. שעות ארוכות של התבוננות בתינוק וניסיונות מאומצים להבין את צרכיו, מאפשרות לשאוב השראה מדמותו הזעירה והמאירה. הנה דוגמא להשראה חסידית מבית מדרשו של רבי משה לייב מססוס:

"שלושה דברים למדתי מתינוק:

אינו יושב בטל לרגע,

בבואו לבקש דבר מה, פורץ בבכי מעומק הלב,

כשנמצא חפצו – הוא שמח ואין בו מרה שחורה"

אמת פשוטה וגלויה לעין אודות חיי הנפש של התינוק, יכולה להשיב אותנו לחיפוש אחר אמת זו המתקיימת גם בחיינו שלנו: היכולת לגלות סקרנות וחקרנות בסביבתנו ובעולמנו (אינו יושב בטל לרגע), כושר הדבקות במטרה, והנחישות הכנה ברצון להשגתה (בבואו לבקש דבר מה פורץ בבכי מעומק הלב), ולבסוף – היכולת להתנקות מכל צער, כעס או מרירות שהתעוררו במהלך התהליכים הקודמים, ולהתחיל מחדש את אותו מעגל תנועה באופן רענן וללא משקעים (כשנמצא חפצו - הוא שמח ואין בו מרה שחורה).

חיבור לילד הפנימי

תרומה נוספת של התלות לנפש המטפל היא יכולתה לעורר מתנומתו את הילד הפנימי הטמון בכל אחד מאיתנו. מחד גיסא, עלול להיות לכך צד אפל, של חיבור לכל אותם חלקים פגועים ושבורים הקיימים בנפשו של הילד הפנימי. מאידך גיסא, הקשר העמוק של הדמות המטפלת עם הפעוט יכול גם להביא מרפא, דרך חיבור לצדדים הבריאים והשלמים של הילד הפנימי, אלו שלעיתים נזנחו במירוץ החיים מתוך אשליה שאין בהם צורך לשם תפקודו של האדם הבוגר. עצם הקירבה הבלתי אמצעית לילד, הצמידות אליו, ההתמסרות להבנת עולמו, יכולה להתיר חלקי ילדות אסורים מתוכנו ולגאול אותם מגלותם, לרענן את הצד הילדי שבאישיותנו ולאפשר לנו לקרוא דרור למשחקיות, לתמימות ולאמון פשוט בחיים שהיה בנו פעם ואולי נשכח.

הרבי מלובביץ' כתב, כי הילדות אינה רק בשביל הילד, חשיבותה של תקופה זו נובעת גם מהיותה מסייעת להורים להשתמש בחלק הטהור שלהם: נשמתם. לעיתים קרובות, הילדים הם אשר מלמדים בסופו של דבר את הוריהם את הערכים העמוקים ביותר.[5]  כאנשים בוגרים אנו עלולים להתקבע בצורת חיים מסוימת ולהתקשות לזוז ממנה. אולם מאחר שאנו מוכנים לעשות הכל למען ילדינו, יש לנו סיכוי של אמת להשתנות דרכם, וזהו המובן הנוסף של "והשיב לב אבות על בנים": כפי שפירש רש"י: על ידי בנים. כלומר, ההורה המתבונן בהלך רוחו של הילד יכול דרכו לשוב אל עצמו.

משום כך, ממליץ הרבי מלובביץ' לכל אדם בוגר להקדיש עשר דקות מדי יום לשם שיבה למצב נפשי של ילד:

"כמבוגרים עלינו לנסות וליצור מחדש את המצב הדמוי עוברי של תקופת הילדות. הקדישו עשר דקות מיומכם כדי לחזור למצב נפשי של ילד, כשלא היו לכם דאגות חומריות, כשעניינכם היחיד היה ללמוד לנהל את חייכם בצורה משמעותית ומועילה. תראו כמה מרענן הוא להתפלל, ללמוד, לעשות מעשים טובים, במקום לשלם חשבונות, לצאת לקניות ולנהל את העסק. באמצעות התמימות והסקרנות, יש לילד תכונות רבות שאנחנו משתוקקים אליהן יותר מכל. החיים טילטלו אותנו כל כך, וכה הותנינו לחשוב רק על עצמנו, עד שאנו מתנתקים מהתכונות היפות הללו"

הרבי הדגיש כי הילד מצוי בתוך הרגע, שקוע כולו בכאן ועכשיו, אינו חושב על ההשלכות או הרווחים. הילד הפנימי שבנו יכול ללמד אותנו מחדש איך להתרכז באמת, איך לקלוט את הרגע הזה במלואו. בנוסף, החיבור לילד הפנימי מאפשר לנו לחזק את חווית המשמעות בחיינו: הילד משוכנע לחלוטין שלקיום שלו יש משמעות ושלמעשיו יש תוצאות. גם זהו צד של הילדות שאנו צריכים לטפח, השכנוע הפנימי שלכל אחת ממחשבותינו ולכל מעשה ממעשינו ישנה חשיבות אמיתית.

אם אנו זוכים לעורר מתרדמתו את הילד הפנימי, ניתן להשתמש בו בגמישות בחיי היום יום, כפי שמעיד הסיפור החסידי הבא:

""פעם אחת הגיע חסיד אל אחד הצדיקים מאוחר בלילה. הוא רצה לכבד את החסיד ביי"ש, אך לא מצא יי"ש בביתו. כשרצה לשלוח שליח אל בית המרזח, לא מצא שליחהצדיק אמר לחסיד שלו: "המתן כאן, ואני אלך אל החדר השני ואחפש איזה נער שאוכל לשלוח אותו." אז יצא מן החדר והלך בעצמו אל בית המרזח. כששב משם עם היי"ש, שאל אותו החסיד: "והיכן הנער שמעלת כבודו אמר שישלח?" השיב הצדיק: "את הנער שהייתי אני בקטנותי טמנתי בתוך נפשי, ובעת הצורך אני מוציא אותו ומשתמש בו".

שִׁעוּרִים בְּרַכּוּת

תלאות החיים והניסיונות הפוקדים אותנו עלולים לפתח מעטה של קליפה על ליבנו. אנו מוצאים את עצמנו מותקפים ונזקקים להגנות, בונים שריון שימנע מהעולם החיצוני לחדור לתוכנו ולפצוע אותנו. אך תוך כדי הניסיון לשמור על נפשנו, גדל לו עור גס ומחוספס, שמסתיר מאיתנו כמה רוך וחמלה טמונים בנו ובעולם. חווית ההתמסרות לטיפול בגור אנושי קטן המשווע אלינו בתלות מוחלטת, יכולה לסדוק סדקים באותה נוקשות, מרירות ופחד לחוש ולהרגיש בעוצמה. ההיענות הנדרשת בטיפול בתינוק חסר אונים יכולה להחדיר קרן אור קטנה אחת ללב. קרן זעירה שתחמם, תרכך ותפשיר את מה שקפא מתוך פחד ורצון לשרוד את החיים בעולם קשוח.  

נדמה לי שיש הרבה טוב בחיים שלאחר המבול, חיים שבהם בא צמצום והאדם נולד לתלות מוחלטת. הבורא הפך את התינוק האנושי לחסר אונים, ותלות היא חממה ליצירת אהבה, התקשרות והתמסרות. התינוק והוריו לומדים לאהוב אחד את השני טרוטי עיניים וחסרי שינה, מתוך צרכים עזים, תסכול, מצוקה, יללות וניסיונות נואשים להבין זה את זה. אם התינוק היה יכול לדבר ולנוע כבר מרגע היוולדו, איך היינו לומדים להכיר אותו בנימי נפשו, לעומק ובעדינות, מתרכזים בכל ניואנס בהבעת פניו, מייחלים לפענח מה מהות קול בכיו השונה בכל פעם? אם הוא היה נולד עצמאי כמו גור של חיה, כיצד היה רוכש לעצמו את היכולת לגדול מתוך תלות כובלת ומתוקה של אהבה ותסכול, חרדה והגנה? כיצד היה מפנים את דמות המטפל המיטיב וממשיך לחפש קשרי אהבה בריאים מסוג זה לאורך חייו? וכיצד אנו, הבוגרים, היינו יכולים לקבל תזכורות לרכות ולחמלה שקיימת בנו ואינה אובדת? שהרי כולנו זקוקים לחסד, כמילותיו הנפלאות של נתן זך, והתלות בינקות היא המקום הבטוח והמוגן שבו ניתן למצוא לראשונה את החסד הזה.

כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,

כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע.

לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף,

לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע.

לָתֵת בְּלִי לִרְצוֹת לָקַחַת

וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל.

 

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת,

כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל.

בּוֹאִי וְאַרְאֶה לְךָ מָקוֹם

שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.

 

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת

רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ.

צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת

שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,

שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם

לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם.

 

שֶׁיֵּשׁ לְכָל זֶה טַעַם,

גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם.

בּוֹאִי וְאַרְאֶה לְךָ מָקוֹם

שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.

 

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב,

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ.

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב,

שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ.

 

[1] בראשית רבה, ל"ו, א', על פרשת נח.

[2]  וויניקוט, ד. ה. (2009). מתלות לקראת עצמאות בהתפתחות היחיד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד, ת"א.

[3] וויניקוט, ד.ה. (1998). התלות בטיפול בילדים. בתוך: תינוקות ואמותיהם. הוצאת דביר.

[4] וויניקוט סבר כי גם יכולת האדם להזדהות עם החברה במובנה הרחב ועם תהליך ההתארגנות העצמית הבלתי פוסק שלה, כרוכה בעובדת התלות המוחלטת של התינוק: "התלות המוחלטת בהתחלה והמגששת לאט לאט את דרכה לקראת עצמאות, הוכרה כעובדה ונענתה על ידי בני אדם שהסתגלו לצרכיו של האדם הגדל ומתפתח, ללא שום הסתייגות, בשל אותה תחושה גולמית של שייכות, שאנו קוראים לה אהבה". כלומר לתלות יש גם מקום פונקציונלי בזיקה למוסד החברתי.

[5]  יעקובסון, ס. (1996). הדרך לחיים של משמעות: חכמת הרבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ'. הוצאת אריה ניר, מודן.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

כבר בעיצומו של התואר הראשון בפסיכולוגיה התעורר בי הרצון להעמיק בלימודי CBT. אני הרי לא רוצה להיות 'כמוהם',...
אדם רוצה לחולל שינוי בעצמו, והוא חש כבול בכבלים של תורשה, היסטוריית חיים, קווי אישיות, כשלונות קודמים,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

פנחס רוןפנחס רון25/10/2020

אכן כן! [ל"ת].

דר מרים אבנרי-כהןד"ר מרים אבנרי-כהן24/10/2020

תודה רבה פנחס.. שמחה מאוד לשמוע, תודה על תגובתך. מאמינה שהיכולת של עולם הינקות להדהד בעולמנו הפנימי אינה חולפת בשום גיל.

פנחס רוןפנחס רון23/10/2020

תודה. פוקח עיניים גם לסבא זקן,
תודה!