פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×יצירה מאת Richard Van Mensvoort
Richard Van Mensvoort ©
זכור אותי
בשבח ההעזה – או על היכולת לצאת מההסתגרות

בשבח ההעזה – או על היכולת לצאת מההסתגרות

ארנון רולניק | 6/11/2011 | הרשמו כמנויים

בלוג זה התחיל עם מסר אוטיסטי למדי – הדיאלוגים שלי עם משקפת השחייה. הכוונה הייתה כמובן למחשבות שעולות לי בזמן הקשבה לספרים או הרצאות כשאני שוחה (וגם רוכב על אופניים) – השאלה שעולה מכך היא – מדוע שלא תדבר עם האנשים סביבך – למה להסתגר עם מכשיר - MP3?

ובאמת התחילו לבטים לגבי המשך ההתמקדות שלי פנימה. בימים אלו אני שוחה ושומע את Kabat Zinn שמדבר אליי על Mindfulness, וזאת מתוך ספרו coming back to our senses. אני שוחה ושומע את קולו המרגיע. את קריאתו להתמקד בפעילות שאנו עושים ולחוות אותה באופן מלא. עולה בדעתי שאף שהוא שמח שאני שומע אותו, הוא בעצם כועס על כך שאינני מתרכז בשחייה לחוד או בהרצאה שלו לחוד. הרי המסר המרכזי של ה"בוננים" (אחת התרגומים הלא מוצלחים לMindfulness) הוא לעשות one thing at a time, מה שלא קל לנו, אנשי ה- multi tasking. כך לדוגמא Kabat-Zinn אוסר עלינו לקרוא עיתון לצד ארוחת הבוקר ואני חושש לגבי תגובתו במידה והיה פוגש את המולטי טסקינג המתקדם של לדבר בטלפון, לצ'וטט במקביל עם מספר אנשים, תוך כדי צפייה בטלוויזיה. גם טרה בנט גולמן (Tara Bennett Goleman) שמדברת עימי על תרפיית הקשב מחד ועל סכמות (מלשון טיפול ממוקד סכמה), גם היא שותפה לKabat Zinn בחיבתה היתרה לMindfulness, ובעיקר אינה שבעת רצון מהסכמה האומרת 'אין זמן צריך לנצל אותו היטב'.

הסתגרות אל מול התיאבון לאחר
יש לי גם "מחשבות רעות" על מה שנראה לי הכיוון המסתגר של ה-Mindfulness והמדיטציה חברתו. נכון הדבר כי אין בדברי Kabat-Zinn המלצה להתבודדות - אבל בהחלט רוב תרגולי ה-Mindfulness מתבצעים במצב של התמקדות פנימה ולא החוצה.
והנה אני שומע את דיבורו הנעים של Kabat-zinn ובכל זאת אני מוצא עצמי בוחר לצאת מההסתגרות והדיאלוג שלי עם עצמי ולפגוש אנשים בבריכה. המקום הטוב ביותר להמחיש את הדילמה הזו הוא דווקא הג'קוזי (הלא ממש גדול). נוכל לראות שם שלוש תגובות אופייניות כאשר נכנסים לג'קוזי.
האחת, אדם אשר ברגע שאתה נכנס לג'קוזי, מיד מתמקד ברצינות תהומית באיזו נקודה אי שם בחלל, וכאילו אומר - אל תפריע לי במשימתי החשובה שלא לתקשר עם העולם.
השנייה, המבט המבויש האומר 'תתעניין בי, אנא, גלה בי עניין'.
ואילו אני מייצג את התגובה השלישית האומרת 'היי, מעניין מי אתה, ומה זה להיות אתה' ואז אני אומר 'שלום, אני ארנון' - בינתיים אני מוצא את עצמי די לבד בדרך תגובה זו. אך תוצאות דרך זו שבחרתי בה היו מאוד מספקות:

הגיחה החוצה
הידעתם כמה קסם יש בשיחות במקלחות הגברים?? אני פוגש שם את ש. שלמרות הסרטן בעמוד השדרה שלו הצליח לגרום לי לצלוח את הכנרת לצידו ולהקיף יחדיו את תל אביב באופניים. אני פוגש שם גם את משה שהוא מטפל יונגיאני אשר שר עימי שירים חסידיים בבריכה, וישנה גם פ. אשר פרשה לה לבית אבות מוקדם מהצפוי, ועושה היום טיפולי ווטסו במים (ועוד לא אמרתי כלום על מאיר ויאיר ואורנה ובני ואדווה ודני ועידית ועוד הרשמה ארוכה) - מדהים לגלות איזה עולם מעניין נפתח כשאנו מפסיקים את ההתמקדות בעצמנו ומגלים את הזולת - והנה עוד דוגמה נוספת לכך :

לפני יום-יומיים באתי לבריכה - שוב עם המשקפת המדברת - אך אבוי -נגמרה לה הבטרייה. שחיתי משועמם משהו וחושב לעצמי מה אכתוב בפוסט הבא....

והנה פונה אליי שחיינית צעירה שרואים את את נפשה דרך עיניה. ועיניים סקרניות אלו, כך מסתבר, חיברו את משקפת השחייה המדברת עם תמונתי הקטנה בפסיכולוגיה עברית. ושואלת אותי האם אני רולניק, אני מתבונן בה בעניין וסקרן לתהליך הזה של ההעזה.- הרגע הזה של ההחלטה לצאת מהמקום המוגן של ׳אני מתעלם מהאחר, אני בתוך עולמי׳ - לצאת לעמדה של עניין/סקרנות בסובב אותה. וכבר נתתי לה בליבי ציון על ההעזה לפנות לאחר - שלא בטוח כיצד יגיב.
שמחתי גברה אף יותר כשאמרה לי את שמה "אביגיל" . אביגיל לב .והשם פתאום מוכר לי. אביגיל תפסה את תשומת ליבי בפוסטים שכתבה על חוויותיה בתהליך ההרשמה לפסיכולוגיה קלינית.


בלוג הברירה הטבעית
כאן אני מרגיש את הצורך לומר בכמה מילים את תחושותיי לגבי הבלוג שכותבת אביגיל מזה השנה האחרונה, ועל התכנים בהם היא שיתפה אותנו, הקוראים.
באופן די מפתיע, מצאתי את עצמי קורא חלק מהפוסטים שכתבה אביגיל. מדוע זה כה הפתיע אותי? אני מניח שממרום גילי ושנותיי במקצוע, המקום בו נמצאים אביגיל וחבריה, המנסים להתקבל לפסיכולוגיה קלינית, די רחוק ממני (בני משפחתי שרצו זאת כבר התקבלו), אולם הייתה זו כתיבתה הרהוטה, הכנה והכה נוגעת ללב אשר לא הותירה אותי אדיש, בלשון המעטה. באמצעות הכתיבה של אביגיל, והאופן בו הצליחה לשים במילים את התחושות שליוו אותה בתקופה כה סוערת זו - פשוט גייסו אותי, ומצאתי את עצמי מייחל, עבורה, שתתקבל.

הדיאלוג רק מתחיל
שמחתי עם אביגיל למשמע קבלתה, ובימים אלו היא מתחילה את לימודיה. הפוסט הבא ייכתב על ידי אביגיל ועל ידי במשותף, ויהווה מעין דו שיח בינה, מאסטרנטית לפסיכולוגיה קלינית העושה את צעדיה הראשונים, על החששות והתקוות המלווים את תקופה זו, לביני- אשר מזה שלושה עשורים הפסיכולוגיה הקלינית היא ביתי המקצועי, ואף האישי.

"הבלוג של אביגיל"












עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יעל ליכטשיעל ליכטש10/11/2011

איזה יופי של רעיון!. יוזמה מבורכת מצד שניכם, מסקרן לקרוא את התוצאה.

אבל יש לי גם הסתייגות לא קשורה לגבי עניין הקשיבות (תרגום קצת יותר מוצלח למיינדפולנס). אני די משוכנעת שהכיוון אליו הוא מכוון הוא לא של הסתגרות... איך שאני מבינה את זה, ההתבוננות פנימה של השיטה דווקא מאפשרת לראות "טוב" יותר את מה שסביבך ע"י השקטה של התודעה הפנימית.
כך או אחרת, העיקר שנפגשתם :)

אילה אילוזאילה אילוז8/11/2011

אז איפה הכרתם באינטרנט או בבריכה?:). סיפור יפה. דיאלוג בין אנשים ממין שונה, גיל שונה ושלב מקצועי אחר.
אבל בעניין הטיעון המרכזי, יש לי השגות. לא כי אני נגד העזה, אלא כי לא תמיד עדיפה יציאה החוצה על התכנסות והתבוננות פנימית, ולא תמיד מתאים לאחר שנפנה אליו, גם אם כוונתנו ידידותית.