פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
It is not about us  - או למה אינדקס הפסיכולוגים הקליניים הוא צעד בכיוון הנכון

It is not about us - או למה אינדקס הפסיכולוגים הקליניים הוא צעד בכיוון הנכון

ד"ר רפאל יונתן לאוס | 2/7/2020 | הרשמו כמנויים


[מוזיקת רקע מומלצת - אולולו (אמרו לו) עבדל חלים חאפז https://www.youtub...u0wA8]

בימים האחרונים השיקה החטיבה הקלינית בהסתדרות הפסיכולוגים את האתר "פסיכולוגיה קלינית בשבילך" שכולל מלבד תכנים על טיפול ואבחון גם אינדקס שמאפשר לאתר פסיכולוגים ופסיכולוגיות קליניים לפי מיקום הקליניקה, שפה ופרמטרים נוספים.

https://clinicalps...rg.il/

באתר יש דגש על הצגה עצמית מלאה ומדויקת (סטטוס מתמחה, מומחה, מומחה-מדריך) וכן קישור של כל כרטיס לפרטי הרישום בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות.

עם ההשקה התעוררו דיונים סוערים למדיי במספר מדיה חברתיים שבהן הועלו מצד אנשי מקצועות משיקים טענות וביקורות שונות על המהלך. בתור מי שהיה שותף לתהליך של יצירת האינדקס וגם מאמין בנחיצות שלו בחרתי להציג את נקודת המבט הזו ולהתייחס לחלק מהטענות והטיעונים המרכזיים שהועלו כנגדו.

אוטונומיה
האוטונומיה של המטופל. החופש שלו. הכבוד לבחירות שלו הם ערכים מכוננים של כל טיפול וביתר שאת של טיפול פסיכולוגי. משמעות מעשית אחת של כבוד למטופל היא מסירה מדוייקת של האינפורמציה הרלבנטית שתאפשר לו להחליט. בין השאר מה תהיה ההכשרה של מי שמטפל בו ובאיזה סוג טיפול הוא מעוניין. חוק זכויות החולה בסעיף 6א מקבע את זכותו של המטופל לקבל מידע על זהותו ותפקידו של מי שמטפל בו. הקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בסעיף 13.1 מחייב פסיכולוגים להציג עצמם בשקיפות ואמינות כולל סטטוס, תחום מומחיות ומספר רישום בפנקס. סעיף 2.4 מוסיף את החובה לתלות בחדר הטיפולים רשיונות ותעודות המעידים על ההכשרה וההסמכה.

המציאות – הפסיכולוג שלא היה
כמעט כמו בטקס או בסיפור עם סוף ידוע מראש נתקלתי שוב ושוב ושוב באנשים שפונים לטיפול ומציינים שכבר היו בטיפול פסיכולוגי בעבר. לפגישה הבאה אליה הם מביאים (או שלא) את סיכום הטיפול ההוא מפעם שביקשתי הם מגיעים מבולבלים, מופתעים ולא פעם גם כעוסים. הפסיכולוג שטיפל בהם התגלה בדיעבד כ"מטפל", "פסיכותרפיסט" או בפשטות כלא פסיכולוג או כלא פסיכולוג מהסוג שהאמינו שהוא. וכאן יש לי הבהרה חשובה – אני לא טוען או חושב שרק לפסיכולוגים או רק לפסיכולוגים קליניים יש מה לתת – זה לא עניין של "יותר" אלא של "אחר". אני כן מאמין שזכותו של מי שרוצה טיפול פסיכולוגי מכל סוג ובפרט טיפול אצל פסיכולוג קליני לקבל בדיוק את זה. בדיוק כמו שזכותו של מי שרוצה טיפול באמנות, באמצעות בעלי חיים, אצל פסיכולוג חינוכי או אצל עובד סוציאלי לקבל בדיוק אבל בדיוק את זה וזכותו לדעת מה הוא מקבל.

חיפוש ברשת מגלה מציאות מטרידה. הסיכוי של האדם הנאיבי שמחפש טיפול פסיכולוגי להגיע לטיפול אצל פסיכולוג נמוך למדיי. חלק מהמודעות נעות בתחום האפור של לא לתאר באופן שקוף ומפורט באיזה סוג מטפל וטיפול מדובר וחלקן בתחום השחור-אדום של הצעת טיפול פסיכולוגי על ידי לא פסיכולוגים באופן מטעה (כותרת של טיפול פסיכולוגי שמובילה לרשימת מטפלים שאינם כאלה, מטפל קליני בקשיים פסיכולוגיים ועוד כהנה וכהנה) או התחום השחור ממש (התחזות). פנקס הפסיכולוגים לא נותן מענה מספק ממגוון סיבות. הראשונה היא מודעות – האדם התמים במצוקה שמעוניין בטיפול פסיכולוגי לא מכיר את הפנקס. השנייה נוחות – הכלל לפיו מה שלא פשוט פשוט לא יהיה, נכון לא רק לצבא אלא שבעתיים לחיפוש ברשת. חיפוש טיפול הוא בלאו הכי משימה מורכבת רגשית וקוגניטיבית. הקלדת שם של מטפלים אחד אחד לתוך פנקס הפסיכולוגים דורשת לא מעט משאבים. השלישית חלקיות – הפנקס כולל רישום של כל בוגר תואר שני בפסיכולוגיה גם כאלו שלמדו במגמה מחקרית ולא עברו שום סינון או הכשרה רלבנטית לטיפול. כמו כן לא ניתן לדעת האם אדם הרשום בפנקס הוא מתמחה (שיכול לטפל בתחומו תחת הדרכה לאחר שנה) או לא. בקיצור – לא.

אחד הטיעונים שיוצא לי לשמוע על פסיכולוגים וטיפול פסיכולוגי הוא שהוא מכוון לשכבות מאוד מסויימות באוכלוסיה – בעיקר כאלו עם מודעות ומעמד סוציואקונומי גבוה. ההתנסות המציאותית שלי הן בשירות הציבורי והן בקליניקה פרטית הראתה לי אחרת. אנשים מכלל המגזרים , שכבות האוכלוסיה והמעמד הסוציואקונומי פונים לטיפול פסיכולוגי. מה שכן שמתי לב להבדל בין אנשים שפנו כי קבלו המלצה אישית לבין אנשים שפנו לאחר חיפוש ברשת. באופן די צפוי מי שיש להם מכרים ממקצועות הטיפול נוטים להגיע דרך המלצה כשדרך הרשת מגיעים יותר אנשי צווארון כחול, ללא מכרים רלבנטיים. המצב שבו מחיפוש ברשת ללא ידע ומודעות רוב הסיכויים שלא מגיעים לפסיכולוג פועל בעיקר נגד חסרי הקשרים. בעיניי אינדקס הפסיכולוגים הקליניים משרת בזה מטרה חברתית חשובה. ושוב אדגיש גם למקצועות טיפוליים אחרים – מוסדרים או שלא מוסדרים יש מה לתרום ויש מקום. זכותו של כל אדם ללכת לטיפול אצל מי שיחפוץ – מסירת מידע היא אקט שמגביר חופש ולא אקט שבא לצמצם בחירה. בחירה מדעת מתאפשרת רק במקום שבו יש מידע נגיש ברור ואמין. לכן בעיניי "פסיכולוגיה קלינית בשבילך" הוא צעד מבורך וחשוב בכיוון הנכון. אז מה בעצם הבעיה תשאלו? ובכן..

אחד הטיעונים שחזרו בדיונים היה שפסיכולוגיה קלינית הוא תחום פריבילגי והאינדקס עושה שימוש בזכות היתר הזו, לוחץ ותוקע אצבע בעין.
יש שתי הנחות שגלומות בטיעון הזה ששווה להתעכב עליהן. ההנחה הראשונה היא שהמטפלים הם הסיפור פה. שיש מטפלים פריבילגים ויש מטפלים פחות (או בכלל לא) פריבילגים ועם חוסר הצדק הזה צריך להתמודד. אין לי דרך נעימה לאמר זאת ובכן – אנחנו (אנשי המקצוע) והויכוחים שלנו הם בכלל לא העניין. צר לי אבל it is not about us תחושות קיפוח או דיונים על הבדלים בין תחומים מקצועיים לא יכולים לבוא לפני ובטח שלא צריכים לבוא במקום הזכות של הפונים לטיפול לקבל מידע אמין וזמין או על חשבון האוטונומיה שלהם. ההנחה השניה (שהיא בעצם הראשונה בסדר אבל היא פחות חשובה בעיניי) היא שהסטטוס של פסיכולוג או פסיכולוגית קלינית הוא פריבילגיה – זכות יתר הניתנת רק לקבוצה מסויימת. ובכן חברים – אף אחד לא נולד פסיכולוג קליני, הרישיון אפילו לא עובר בירושה. כמו שאף אחד לא נולד מהנדס בניין או רופא או עובד סוציאלי – לא מדובר במגדר, גזע, מעמד חברתי, גיל או נטיה מינית כי אם בבחירה במסלול הכשרה מקצועי. תורה מונחת בקרן זווית כל הרוצה ליטול יתכבד ויטול.

טיעון נוסף שחזר היה שאינדקס רק לפסיכולוגים קליניים מדיר או פוגע בלגיטימציה של מקצועות טיפוליים אחרים או של תחומי מומחיות אחרים בפסיכולוגיה. בעיניי פעולה למען הפסיכולוגיה הקלינית (או ליתר דיוק למען מי שמעוניין בשירותים שפסיכולוגיה קלינית מעניקה) היא לא פעולה נגד אף אחד אחר. המינימום שתחום מקצועי אמור לעשות עבור הציבור הוא להנגיש את השירות והייחודיות שלו. אני בטוח שהציבור יפיק תועלת רבה מיוזמות דומות אם יקומו עבור עובדים סוציאליים המומחים בבריאות הנפש או עבור תחומי המומחיות השונים בפסיכולוגיה ויאפשרו לכל תחום לזקק את היתרון והייחוד שלו ולאפשר בחירה מושכלת.

עוד בבלוג של ד"ר רפאל יונתן לאוס

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

צבי גילצבי גיל17/7/2020

Excellent. יפה כתבת רפאל!

רועי טורסרועי טורס5/7/2020

it's about us. יפה כתב רפאל וגם משכנע הרי זה מעשה חיובי של הנגשה, ושל חובה אתית. יפה גם כתב פוקו שתאר את המנגנונים "השקופים" של המשמוע וההסדרה. טוב יהיה לנו הפסיכולוגים הקליניים אם ניתן לרפאל ולפוקו להיפגש מדי פעם ואולי נצליח לזהות מעט יותר מהמניעים שמובילים אותנו לאקטים כוחניים כאלה.
רפאל לא כותב באף מקום במאמר, אנחנו חושבים שאתם פוגעים לנו בפרנסה, אנחנו למדנו לטפל מה אתם נדחפים? אנחנו המומחים לטיפול. הוא לא כותב "גס", הוא כותב שהטיפול שאינו דרך פסיכולוג קליני הוא לא "פחות" אלא טיפול "אחר". ועם זאת, באתר החדש שמתגאה בדף שכותרתו "למה פסיכולוג קליני?" כתוב: "הפסיכולוגיה הקלינית היא הענף הוותיק מבין מקצועות הטיפול הנפשי בישראל והיחיד שליבת הכשרתו מתבצעת בתחום בריאות הנפש. ההבנה המקיפה של האישיות, הנרכשת במהלך ההכשרה המקצועית הממושכת של הפסיכולוג הקליני, מאפשרת לו להתבונן לעומק בתהליכים המתרחשים באישיות, ולצבור ניסיון עשיר בעבודה טיפולית עם מטופלים המתמודדים עם שלל מורכבויות נפשיות, קלות כחמורות. כפועל יוצא, טיפול אצל פסיכולוג קליני מתאים גם אלו המתמודדים אתגרי הצמיחה והשינוי הקיימים כחלק ממעגל החיים וגם לאלו המתמודדים עם קשיים נפשיים מורכבים יותר" (כך במקור). אז לא "טיפול אחר" אלא מיצוב של הפסיכולוג הקליני כ"המומחה לטיפול נפשי", היודע קלה כחמורה, מומחה גם במשבר חיים וגם בשבר עמוק. האם לא סביר להבין מתוך הדברים האלה שאם אדם חפץ בטיפול הרציני והמעמיק ביותר שיש הוא הגיע לכתובת הנכונה? ואיפה האחר? נעלם. מה יתרונותיהם של האחרים? שידאגו הם להדגיש את יתרונותיהם.
ולמה זה חשוב? כי ליוזמה זו צדדים כלכליים, ובהלימה גם צדדים שנועדו לעגן ולחזק הגמוניה שמרגישה מותקפת, אבל זה בעיקר חשוב כי היא מוצגת בלא מעט התנשאות כעמדה אתית נדרשת וכדאגה למטופלים ולא למטפלים, ולכן היא לא רק מתווכחת אלא היא מאשימה, כופה, ומצמצמת את האפשרות לחשוב וכמו שאמר קודמי לעסוק "בבריאה של חידוש". וזה כבר ממש לא אתי.

איתן טמיראיתן טמיר4/7/2020

במשק קוראים למהלך כזה בידול עסקי. לעניות דעתי, צעד כזה מבטא אמפליפיקציה מלאכותית של הגבהת ההיררכיה בין פסיכולוגים קליניים למטפלי בריאות הנפש מעיסוקים אחרים, כמו עובדים סוציאליים קליניים, מטפלים בהבעה ויצירה ופסיכותרפיסטים מוסמכים מגישות שונות.
במציאות בה התחרות בבריאות הנפש מצויה בעלייה מתמדת, הצורך הכלכלי והמיתוגי של הפסיכולוגיה הקלינית בישראל מובן לחלוטין, אלא שאין צורך להסתתר מאחורי עלי תאנה כמו ׳אוטונומיה׳ של המטופלים.
הרי במציאות, כל המטפלים מכלל מקצועות ברה״ן נפגשים ללמוד בכיתה אחת בבתי הספר לפסיכותרפיה ולכן מדובר על בידול עסקי (לגיטימי) ממניעים כלכליים ותו לא.
חשוב לציין כי בארה״ב הרכבת עזבה מזמן את התחנה. השפה מדברת בעד עצמה: מטפל לא נקרא psychologist כמו בישראל, אלא therapist. סביר שבקרוב אצלנו.
לבסוף, מהלכים של בידול בתוך קהילה מקצועית תורמים לפיצול במקום אינטגרציה.
מוטב לו למי שרוצה בטובת הפסיכולוגיה הקלינית, ואני בהם, להתמקד ביצירתיות בריאה, בבריאה של חידוש ולא בהתענגות על נכסי העבר.
הקצנת פערים במקרה זה אינה מוצדקת, אינה קולגיאלית וגם פשוט לא עובדת.
איתן טמיר