פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
למה זה רע לכולנו שהגילדה הרפואית חוסמת פסיכולוגים קליניים ועוסים מניהול מרפאות בריאות הנפש

למה זה רע לכולנו שהגילדה הרפואית חוסמת פסיכולוגים קליניים ועוס"ים מניהול מרפאות בריאות הנפש

רפאל יונתן לאוס | 22/11/2019 | הרשמו כמנויים

[מוזיקת רקע מומלצת: Billie Eilish - bad guy https://www.youtub...OUjCI]

ביום ראשון הקרוב 24.11.19 ב9:00 יתקיים דיון בבית הדין לעבודה בנושא ניהול מרפאת בריאות הנפש "הארבעה". בשנה האחרונה מנהל המרפאה פרש, ופסיכולוג קליני מדריך המשמש כסגן מנהל המרפאה מזה תקופה ארוכה, ניגש למכרז. משרד הבריאות ונציבות שירות המדינה בחרו לבטל את המכרז ולהצניח לתפקיד מבחוץ רופא פסיכיאטר. הסתדרות הפסיכולוגים הגישה בקשה מפורטת ומנומקת להצטרף לעתירה כידידת בית המשפט, מתוך תפיסה שלא מדובר במקרה פרטי אלא בתופעה רחבה. ניתן וכדאי וגם מומלץ בחום לקרוא את הבקשה המצורפת והמנומקת הכוללת נתונים על השירות הציבורי בכלל בקישור הבא:
https://drive.goog...CNFcB

אחד המאפיינים המרכזיים של הפסיכולוגיה כדיסיפלינה יישומית הוא הוויתור על הכח הממסדי. אנחנו לא חותמים על צווי אשפוז בכפייה, הסתכלות, טיפול מרפאתי כפוי. לא קושרים או מורים על קשירה. אין לנו קצבאות או קרנות או שירותים שבסמכותנו לתת או למנוע. הטיפול הפסיכולוגי בשונה מזה הפסיכיאטרי (ובמידת מה גם
מהטיפול הסוציאלי) מבוסס באופן מוחלט על האוטונומיה והמוטיבציה של המטופל. טיפול פסיכולוגי לא פועל "על" המטופל אלא במקסימום מניע אותו לפעולה ושינוי. המטופל הוא תמיד הלקוח, וכפועל יוצא הוא תמיד צודק (*תומס סזאס כתב על כך תוך התייחסות להתפתחות החוץ ממסדית של הפסיכואנליזה ב2003). אנחנו יכולים (ורוצים) רק להציע (לא להכריח לא להתנות או לגבות מחירים). וכן עם מאפיינים מקצועיים ואישיותיים כאלה מפתה לדחוק אותנו ואת הקול המקצועי שלנו מקבלת ההחלטות. אבל לדחיקה המתמשכת הזו יש מחיר כבד שהציבור משלם.

לפעמים התשובה נמצאת שם מול העיניים, מהרגע הראשון ואנחנו פשוט מסרבים לראות. מסרבים להאמין שהכל כל כך פשוט או כל כך דפוק בעצם. זו למשל תובנה די בנאלית עבור כל מי שצא לו להכיר אדם או שניים בחייו שלא לאמר נגיד לטפל ובכל זאת אף גמל או פסיכולוג לא רואה את הדבשת של עצמו. ואם אנחנו כבר בענייני תובנות מובנות מאליהן – אז הכל אישי. בסוף בסוף הכל אישי.

אז נתחיל מהמציאות או מהשאלה שאין לה תשובה טובה (תשובות רעות ומציאות עגומה דווקא כן). למה השירות הציבורי בבריאות הנפש בישראל סובל מממדיקליזציה חמורה? כל מי שיצא לו לעסוק אפילו קצת בכל ענייני הרפורמה בבריאות הנפש נחשף למציאות עגומה ומבהילה. בכל מקום ההחלטות מתקבלות כאילו מערך בריאות הנפש הציבורי הוא חצר המשחקים של הפסיכיאטריה לבדה. התניית טיפול ציבורי באבחנה פסיכיאטרית למשל פוגעת במטופלים בכמה אופנים. הזמינות של פסיכיאטרים גדולה פי כמה וכמה משל פסיכולוגים קליניים וזאת למרות שיש הרבה יותר פסיכולוגים קליניים מפסיכיאטרים בישראל והם גם זולים בהרבה. ההצבה של רופאי משפחה כשומרי סף מעודדת קבלה של תרופות פסיכיאטריות כקו ראשון על פני הגעה לטיפול פסיכולוגי ובמקומות רבים בארץ טיפול תרופתי פסיכיאטרי הוא הטיפול הזמין היחיד בשירות הציבורי.

מנקודת המבט של צרכני השירות או של המערכת זה לחלוטין לא מובן ולא הגיוני. הטיפול היעיל והמתאים קלינית לרוב הפונים לטיפול בבריאות הנפש הוא טיפול פסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי הוא גם הטיפול שרוב הפונים למערכת הציבורית מעוניינים לקבל (ולא הציבור לא מטומטם). לטיפול פסיכולוגי (שלא כמו לטיפולים אחרים שלא ננקוב בשמם) אין תופעות לוואי כמו: בחילות, בעיות שינה, כאבי ראש, עצירות, בעיות שונות בתפקוד המיני, עצבנות, ישנוניות וראייה מעורפלת (רשימה חלקית בלבד).

התשובה הפשוטה היא: "כשכל מה שיש לך ביד זה פטיש כל בעיה נראית כמו מסמר". מי שמנהלים את מרפאות ומערך בריאות הנפש הציבורי בישראל באופן כמעט בלעדי הם רופאים פסיכיאטרים. ברמה הפרטנית האישית ייתכן וכל אחד ואחת מהם מנהלים מעולים ורגישים מאין כמוהם. ברור שטבעי ובריא והגיוני שפסיכיאטרים יהוו חלק משדרת הניהול של מערך בריאות הנפש לצד פסיכולוגים קליניים ועובדים סוציאליים. כשמעל 90% ממנהלי המרפאות הם פסיכיאטרים זו כבר בעיה רצינית. מאוד.

__

Szasz, T. (2003). The cure of souls in the therapeutic state. The Psychoanalytic Review, 90(1), 45-62.








עוד בבלוג של רפאל יונתן לאוס

תגובות