פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
טרוריסטס | אודי חן

טרוריסטס | אודי חן

אודי חן | 15/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

השפה שאני כותב בה כבר אינה מובנת לרבים, היום קוראים לה "הלא תקנית", זו השפה שאפשר לקחת אוויר בין מילותיה, לכלוא אותו, לרגע לשתוק, ואז לשחרר במגוון צורות אל המילה הבאה. זו השפה  שרגשות בוקעים מבין סדקי ההברות, שאפשר להיאנח בה אנחה קורעת לב או מלאת תשוקה. אנחנו הזקנים, ועוד מעטים, הם האחרונים שמדברים בה. "התקנית" באופן טבעי או שלא, תפסה את מקומה. היא "החתיכה המהונדסת", עניינית, כתובה בקודים, מתובנתת ומתוכנתת. אלו עובדות ידועות, אבל אני רוצה לספר לכם משהו אחר, סיפור על שני אנשים צעירים, סיפור על אהבה.

 זה היה בשנים שאחרי המגפה, השלטונות ארבו אז כסוחרים ממולחים, כמשווקים מיומנים. הם טפטפו לנו בנועם ובהפחדה את "התוכנית". היא תשמור עלינו, היא הנתיב להישרדות, איתה ננצח. הם הציעו שנמקד ונתמקד, שנצמצם טעויות ואי הבנות, הם העבירו שאלונים על הרגלינו, אהבותינו, סדר היום שלנו, החלומות, המשאלות האפלות. אחר כך בנינו איתם ביחד, זהות אחת יציבה וברורה, והתחייבנו על סדר יום וערכים. כולם פעלו מתוך שיתוף והבנה, זו הייתה הטמעה מתוך רצון, התניה מבחירה.

היו הזקנים כמוני, שבודדו והורחקו, היו את אלה שברחו למערות ולמצוקים הרחוקים, והיו את "הטרוריסטס" אלו שחיו במחתרת במרכזי או עיבורי הערים. כאלה היו אחייני הצעיר והאהוב נועם, וזוגתו מיכל, שנודעו לימים בשם הבמה, ללו ולולה.

הכול התחיל לגמרי במקרה. יום אחד, חם במיוחד, בחמסין של תחילת אביב, נזכר נועם בגעגועים בחברו אורי שנפטר בשנה השנייה למגפה. הוא  ואורי היו החברים הכי טובים, כשאורי גסס והיה בדמדומיו, הסתנן נועם בדרך לא דרך אל המוסד שבו גסס אורי , זה שם בידיו, משהו שקראו לו אז, דיסק און קי, הוא אמר לו "פתח את זה ,אם אי פעם תחפש מפלט". נועם חשב אז שמדובר בשיגיון של מישהו העומד למות, טמן את הדיסק און קי עמוק בתוך אחת המגירות ושכח ממנו. אבל באותו יום חמסין, מצא את עצמו כמעט בניגוד לרצונו, שולף מחשב עתיק , טכנולוגיה שכבר מזמן לא הייתה בשימוש, מפשפש ושולה את אותו דיסק און קי מרוט מאחת המגרות הנידחות, ומחבר אותו למחשב. הוא נזכר בצביטת לב, בטכנולוגיית התיקיות הישנה, פתח את התיקיה היעודה, ולמרבה הפתעתו ראה שבתיקייה מפות ושרטוטים שונים. ניסה לפענח ובסוף התקשר לחבר שלו עוז, חבר שיכל לסמוך עליו גם בימים הלא בטוחים ההם.

עוז אמר לו "זה מטורף", "מה זה?" שאל אותו נועם "תוכניות בנייה " "של מה?" "כל מיני, בעיקר מקלט אטומי תת-קרקעי" "מקלט אטומי בעולם שכבר אין בו מתקנים ופצצות אטום?" "אז היו זוכר?" "זה נראה לך אמיתי?" "התוכניות אמיתיות, זה בטוח."

בדיוק שבוע אחרי, מיכל ונועם היו "חנוטים" בחליפות הצלילה שלהם, שני בלונים על כל גב, בפתח אגן ניקוז גדול של ביוב, באזור שהיה ידוע שהקליטה בו לקויה. הם חיבקו אחד את השני, שילבו ידיים, "על החיים ועל המוות" ממש כמו כשהיו ילדים. הם הרימו בכל הכוח מכסה ביוב ונכנסו לתעלות, את המפה למדו בעל פה. הם הלכו וזחלו חליפות בביבים, חלקם יבשים, חלקם מלאי נוזלים ומצחינים, אחרי ההסתעפות העשרים ואחת, הם הגיעו למבואה תת-קרקעית ענקית, הייתה שם ידית גדולה, שסגרה על דלת גדולה עוד יותר, הם הרימו אותה, הדלת נפתחה בכניסה סוללה של שאלטרים זה הזמן  להדליק את האור ולהציג את גיבורינו.

הם היו זוג אוהבים, אך  דמו יותר לאח ולאחות, שניהם גבוהים וגמישים, ארוכי איברים, דקים ומתוחים, לנועם היו עיניים עגולות ותכולות, למיכל עיני שקד ירוקות ומלוכסנות מעט, הוא דמה לצבי או אייל היא לנמרה, הוא שפע טוב ותמימות, עורו לבן, צמר גפן מתוק. והיא תמונת תשליל כהה, חיננית וממזרה, מפולפלת ומלאת יוזמה. יחד הם היו נכונים לכל תעלול שייקרה על דרכם, אוהבי תעוזה וסכנה.

כשעיניהם התרגלו לבוהק הם ראו רחבה פתוחה וריקה המכוסה רצפת לינולאום טורקיזית, וליד מאגר עצום, שאליו נדחסה דגימה של כל התוצרת האנושית. היו שם מוצרי מזון משומר ומיובש, פריטי לבוש מגוונים ומנוילנים לגבר ולאישה, כלי עבודה, ערכות ניקוי, טיהור ואיפור, ספרייה עמוסה במיטב הספרות המקומית והעולמית, מלאי אדיר של יינות ומשקאות אלכוהולים, סמים ותרופות מכל מין וסוג.

הם פשטו בנחת את איבריהם הארוכים על רצפת הלינוליאום הקרה, והריעו מלוא הריאות תרועות של צחוק והקלה. עדיין לא יודעים מה יעשו בכל זה,  כל אחד בדרכו מרגיש ללא מילים, שדווקא דרך המקום הריק הזר והמנוכר הזה ,  הוא עתיד לחזור הבייתה

לאט  לאט החלה להתגבש התוכנית שלהם, הם יסתכנו ויגיעו בחזרה לאזור האגן, הם ירחיקו מעט לאזור קליטה, וייצרו קשר עם עוז, הם ייפגשו אותו שם, ויספרו לו על תוכניתם להקים אולם מופעים.

"אז אתם הולכים להיות טרוריסטס?"עקץ עוז "קרא לזה איך שאתה רוצה," צחק נועם "לפחות יהיה לנו מקום לשתות, לעשן, להתקהל, לצחוק ולדבר בשפה הישנה." "יחי תיאטרון האטום" קראה מיכל בקול של כרוז רשמי מפעם, "יחי תיאטרון האטום" ענו שניהם. הם סיכמו שיצמחו "אקספוננציאלית" מושג שחדר לתודעה בתקופת המגיפה, והם השתמשו בו בכוונה מתריסה. כל חודש מופע , תמיד בלילה שהירח חסר בו, נועם ומיכל יאירו וישלטו את תעלות הניקוז, עוז יהיה המביא והמוציא. הם יזמינו רק כאלה שניתן לסמוך עליהם, אנשים עם נשמה של"טרוריסטס", לאט  לאט הם ירחיבו את המעגלים "אקספוננציאלית" אמרו והנידו אחד לשני בכובד ראש מלגלג.

למופע הראשון הוזמנו שבעה אנשים. עוז המתין לנועם ומיכל שבוע לפני באגן, הם העבירו לו את שם המופע, כך אנשים יוכלו לפתוח את הראש ולדמיין חשבו, השמות היו חייבים להיות אוויליים, משעשעים, אבסורדיים או קומיים, כובד הראש או רצינות היתר הוצאו מחוץ לחוק בתיאטרון האטום.

המופע הראשון התרחש כשבועיים לפני פסח, ונקרא "מי שזורע בזרוע נטויה, קוצר כבד קצוץ." ללו היה רודן ילדותי במיוחד, מלא גחמות כרימון, ששוכח את כתרו המחודד במקומות שונים ואז מתיישב  עליו וזועם ללא הפסקה. הוא דיבר ג'יבריש הרואי ופתטי גם יחד, והלהיב את עצמו על כלום ללא הפסקה. לולה הייתה הנתין היחיד בממלכתו, כנועה לכאורה, אך בעצם ממלכדת ומשגעת לו את הצורה, היא טמנה לו קליפת בננה דמיונית עליה החליק ,היא חבטה בו בפטיש אוויר כשלא שם לב, היא הוציאה אותו ללא הרף מהקווים והדעת, עד שהתחנן שהיא תשים את הכתר על ראשה ותיקח פיקוד על הממלכה. הקהל שתה הרבה יין ורום מהמאגר, ועישן את עצמו לבלי דעת, כל השבעה נהנו מאוד.

בחודש הבא היו שם כבר ארבע עשרה, המופע נקרא הפעם –"היד שמנענעת את העריסה, או איך זה להיות חזירי אמת?" ללו ולולה היו שני חזירי בר , שאוכלים מכל הבא ליד ובורחים מצייד חזירים דמיוני, הנחוש להפוך אותם לבשר לבן. תוך מסע הבריחה שלהם, הם פוגשים גורו חזירים רוחני, המנסה ללמד אותם להגיש את הלחי הורודה, הם עוברים מסע מפרך ומרגש לתיקון דרכיהם החזיריות, ששיאו בהפיכתם לזמרי גוספל חזיריים ושחורים השרים בשירת א-קפלה סוחפת את הלהיט הישן "יום אחד אולי אפרוש כנפיים". כולם השיקו כוסות ושתו לתיקון וקלקול הדרכים גם יחד , וכשהמחוג הראה 12, הגיחו מן התעלות, וחזרו אל העיר האפורה.

חודש אחרי כבר היו שם עשרים ושמונה, הפעם הופיע הצמד בשם במה חדש , עתה הם נקראו רון קון רונה, ושניהם הופיעו בבגדים הדוקים ואדומים כדם. הקיץ צבר תאוצה והמאווררים האימתניים שבמקלט הופעלו במלוא סיבובם. המופע נקרא הפעם, "מין הכוח אל הפועל-הטיות, השרצות, ומימושים, בימי הקיץ החמים." רון הוא נועם היה קרפד ומאהב קובני, שסיגר תמידי תחוב לו בפיו, ואשר פוצח בצעדי ריקוד לטיניים מודגשים, כל אימת שהוא פוגש  את רונה היא מיכל, סלמנדרה סקסית במיוחד. רונה בסדרת תרגילי הסחה מבריקים מצליחה לכשף את רון ולהפנט אותו הישר אל שפעתה הארוטית, היא מצליחה לכבוש את כל מאחזיו הימיים והארציים, עד שבריקוד טנגו סוער אחרון, היא שוברת לשניים את הנכס היקר לו מכל, אותו סיגר קובני עבה , שהיה כה יקר לליבו. הנוכחים עברו למסיבת סלסה סוערת בשוך האירועים, המילים ויוה ואריוה נאמרו לא מעט וכולם התענגו על נאצ'וס במטבל.

הזמן עבר, שנה חלפה, ההופעות של מיכל ונועם המשיכו והפכו מורכבות וחתרניות יותר ויותר נדמה שהסתכנות הפכה לעיקרון מנחה, לא לדעת, לקחת את המתרחש לקצה, לפלרטט עם הגורל ,לתקוע אצבע בעיניה של הודאות. עכשיו הם קראו לעצמם פינג ופונגה, המופעים שלהם הפכו קרקסיים יותר ויותר, והם התאמנו שעות ארוכות באימונים פיזיים קשים, עובדים על תזמון ומיומנות .הם בלעו לפידי אש, קפצו בסלטות בין טרפזים מאולתרים, ג'ינגלו אין ספור כדורים לבד וביניהם, הילכו על חוטים דקים בגובה רב, ופוצצו מטענים מאולתרים שהפעילו אבוקות צבעוניות.

שבועיים לפני יום העצמאות של המולדת הישנה, מנתה קהילת  ה"טרוריסטס" כ200 אנשים, רובם ככולם היו אמורים להגיע למופע שנקרא בשם הפרובוקטיבי מעט, "רקוויאם של תקווה מהתחת או אוצרות שמוצאים כשהופכים תולעים" נועם ומיכל הקיפו את הרחבה באבוקות ובדגלי המולדת הישנה, ובנו בהנדוס יצירתי ומפתיע שיכשוכית מים ענקית ואפילו מגלשה. אנשים כבר לא טבלו במשותף שנים ארוכות , היה בזה ריגוש רב וקריאת תגר. כולם  הגיעו כבקשת המארחים בלבן לטקס הטבילה הפטריוטי. השתרר שקט. תיפוף מוכר של פונגה , תקיעת חצוצרה של פונג , הדגלים עלו , וההמנון הישן הושר.

ההצגה החלה, היה זה מסען של שתי תולעים אחת לבנה ואחת שחורה, בחור התחת של גנרל ידוע אחד, התולעים, היו תולעים חרדות ונכלוליות במיוחד ומרוב היסטריה הצליחו להיפלט מחור התחת של הגנרל, הן יוצאות לעולם שבחוץ, אך מהר מאוד מגויסות לצבא התולעים הלאומי, במבחני המיון מתגלה שיש להן פרופיל נמוך, והן עוברות לשרת במערך ההסברה הלאומי ,הן נדרשות להסתיר מהציבור כל שריד של ידיעה ואמת, אלא שהן עצמן הופכות מבולבלות לגמרי באשר לזהותן. אז הן עורקות מהצבא, בורחות לפסגה גבוהה, שם הן פוגשות בספינכס שחד להן חידה  מפתרונה משתמע שעליהן לא לדבר יותר לעולם ולהסתפק אך ורק בהבעת רגשות. ובעיקר לרכוש את מיומנות ההליכה והקפיצה על חבל, הטובה לאיזון וליציבות. לפני שהן נפרדות סופית מן השפה,  עליהן לחבר שיר אחרון ולשיר אותו עד אובדן חושים.

פינג ופונגה אחזו בשתי סולמות וכמו שני מתחרים הנלחמים על ליבה של אותה נערה ,ועתה הם יוצאים לדו-קרב שיכריע למי היא שייכת, הסתובבו  זה אל גבו של האחר והחלו לספור בקול צעדים כמניין שנותיה של האומה.  כשסיימו למנות הסתובבו באחת ועתה ניצבו במרחק זה מול זה. הם טיפסו בקצב אחיד על הסולמות , היה משהו מהפנט וטקסי באופן בו נעו במרחב, פינג הטיל קצה חוט לפונגה, והם מתחו אותו בין הסולמות, בתיאום מושלם טיפסו על החבל הדק , והחלו לנוע זה לכיוונו של זה . במרחק שני מטר האחד מהשני שלפה פונגה חבל קפיצה שהיה מלופף על הבטן שלה וזרקה קצה אחד שלו לפונג, בריכוז עילאי הם החלו לסובב את חבל הקפיצה ולשיר-" בואי אהבה, אל תפחדי, אהיה לך לחבר אם לא תברחי." אט אט הם הגבירו את הקצב, גם של סיבוב החבל וגם של השירה , שהפכה ניחרת גרון וזועקת

לפתע נשמעו שתי יריות, שנייה לאחר מכן החל להתפשט כתם דם על צווארו של פינג ואז על צווארה של פונגה. הם עוד הספיקו להצדיע האחד לשני בהצדעה הומוריסטית, שלום חבר שלום חברה, ואז נשרו מהחבל כמו שני עלי סתיו, הם  נפלו לרצפת הטורקיז, קילוחי הדם התגברו, הם זחלו האחד אל השני מגוננים זה על זה כחיות פצועות, הקהל לא ידע את נפשו, הם מחאו כפיים בטירוף, אנשים אמרו מילים שכבר מזמן יצאו מהאופנה, ברוו, ברוו, ואונקור, אנשים התחבקו ללא חשש, הניחו ידיים זה על מותנו של זה, מאוחר יותר אמר לי עוז "ואני כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים", אבל פתאום באחת זה היה ברור לכולם, ללא כל הודעה והתראה, הכול קפא, ואז מישהו רץ קדימה וניסה לחסום את הדם, אחר מדד דופק ושלישי ניסה בכל כוחו להנשים. ואחרי זמן שהיה קצר והרגיש ארוך מאוד, אלו שבאו לבמה לעזור ואלה שנשארו בקהל הביטו האחד בשני, וכולם הבינו ביחד בלי מילים, והכל כאב ובעבע ורתח. מישהו אחד הפנה מבט אחורה, וראה ערימה לא ברורה, משהו שנשאר כתפאורה מאחד המופעים הקודמים, שנקרא " כשליבי ינוח אוכל לקרוא שירה " , מופע שהיה כולו שחרור וקבלת היופי שבחיים. הערימה הייתה ערימה של לבבות לבנים ואדומים , איתם שיחקו נועם ומיכל פריסבי לכל אורך ההופעה ההיא, בעוד הם מחליפים ביניהם מחשבות הרהורים ורגשות-דברי שירה. אותו אחד שהפנה מבט , הלך לערימה , לקח לב אחד אדום ולב אחד לבן, במקום להניח אבן ,בא קרוב אליהם ,כרע ברך ושם את שני הלבבות לצדם וכך בעקבותיו עשו גם כל השאר, ביודעם היטב שהרוצח נמצא ביניהם, הם עשו כך בשקט מופתי וכשסיימו עזבו ללא מילים, בלב כואב וכבד.

 

את הסיפור כולו שמעתי מעוז שהצליח להסתנן למגורי הזקנים ולבשר לי את הבשורה המרה , והנה עתה אני מוסר אליכם סיפור זה. כל מה שאני יוכל להוסיף הוא כי מעולם לא שמעתי מישהו שדיבר במה שקרה, רק ידיעה לקונית בעיתון הלאומי שבה דווח כי מאחר ונעלמו קיני ההתנגדות האחרונים לשלטון , החליטה המדינה להוציא מן המילון את המילה "טרוריסטס " מאחר ואין בה עוד צורך.

 


אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה

עוד בבלוג של מילים כדי לומר זאת

זויה האחות, מודדת לנטע  לחץ דם. יש לה משקפיים ענקיות על הפרצוף הדק שלה,  היא נוגעת בנטע בעדינות.  "ראית...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אולי שנידראולי שנידר20/4/2020

כל כך רלוונטי ועשיר. אודי, תודה על סיפור כל כך רלוונטי, עשיר בלי סוף בדימויים ושפה מתגלגלת ומצחיקה.
הלוואי ונזכה לקרוא עוד ממך

שרה מוליהשרה מוליה18/4/2020

לדמיין בעיניים פתוחות ובראש מבריק. סיפור מתח טוב
מקורי ביותר ויצירתי
ויחד עם זה הזוי,קורונתי,מחובר ולא ממש רחוק מהמציאות
מרתק
ודורש המשך

ורד בן-דודורד בן-דוד17/4/2020

סיפור מהפנט,. מטלטל, מקורי, צבעוני, מלא דמיון ומעורר מחשבה... המשיך ללוות אותי גם לאחר הקריאה...

חשבון נפשחשבון נפש17/4/2020

מילים מהשפה העתיקה. תערובת מופלאה של שעשוע וחרדה קיומית, פנטזיה ופיכחון. מתוק עד הסוף המר...
ועוד הרבה מילים מהשפה העתיקה, כמו: מרגש, מלא הומור, מקסים.

רותי פריד לביארותי פריד לביא17/4/2020

טרוריסטס הוא סיפור מענג במיוחד. טרוריסטס מלא דמיון, יצירתיות, משחק וחופש בשילוב עם כאב ורגש עז. מעורר געגועים וחרדה הקשורים לתקופת הקורונה, אך לא רק אליה. הצבעוניות שלו נפלאה ומוחשית למרות האפלה שבה הוא מתרחש.

גלי אשרגלי אשר17/4/2020

ברוו!. נפלא עד כאב. שנון, קולח, נוגע ומפלח. מלא תשוקה. טרוריסט אמיתי.

מוטי שלומוטי שלו17/4/2020

נהדר. עוקצני וקודר, נהניתי לקרוא וסקרן לקרוא יותר...

אילת זהביאילת זהבי16/4/2020

רון קור רונה..... רון קור רונה.... שילוב גאוני של מילים שמהדהד בי כבר יום שלם. שמח בי על הזדמנות ועומק קר לי ופוחד בי על חוסר ודאות ושליטה ורונה היא החברה הכי טובה שלי. תודה אודי על לבחון את הסיפור של הכאן ועכשיו בעיניים אמיצות. אותי זה חיבר לצורך הקיומי שלי להפעיל שיקול דעת בתוך מושגי המלחמה של המנהיגות

דר דורון שניד"ר דורון שני16/4/2020

מבריק.. עמוק, קודר ומלא הומור גם יחד. קראתי בשקיקה והתענגתי עד הסוף המר.

אפרת קולודנראפרת קולודנר16/4/2020

דמיון ומציאות כמקשה אחת. משובח! יצירתי ומקורי! מעורר מחשבה ואף אימה. כתוב היטב

רינת גורירינת גורי16/4/2020

סיפור מקסים. אהבתי מאוד! כתוב רהוט, קריא וכל כך מעמיק, אמיץ ומטלטל כאחד. מקווה שלא לשם פנינו מועדות.

נגה גוגנהייםנגה גוגנהיים16/4/2020

אוייי... מי אמר אורוול. כמה קשה... כמה אמיץ ... מקווה מאוד שזו לא מסוג הנבואות שמגשימות את עצמן

דני רוהדני רוה16/4/2020

גם אהבה. תודה על הפנטזיה המדליקה עם העתיד המטריד
שנשמור על התקווה ועל תאי הטרור